מדמה היא את עצמה לשושנה שכל שנשאר לדוד הוא רק לקוטפה. הדוד בולם את הנערה, הוא מסביר לה שסיפור אהבתם לא יוכל להיות סיפור כה פשוט. הוא אמנם מסכים לדימוי השושנה, אך מוסיף שהיא עדיין בין החוחים. מצד אחד היא השושנה המיוחדת שלו, אך מן הצד שני, קשה לו להגיע אליה, הוא חייב לשים לב לחוחים, היא עדיין "בין הבנות". הנערה, לעומתו, מתארת אותו כתפוח בעצי היער. עצי היער, בניגוד לחוחים, לא מפריעים לה כלל מלגשת אליו. היא רואה רק את התפוח. חולמת היא על טעם פריו, על שיביא אותה אל בית היין. יחיו הם בשכרון אהבה. היא תחסה בצילו, והוא יראה את אהבתו אליה בפרהסיא, יפרוס עליה את דגלו ויחבקה. הנערה מתעוררת מחלומה, ובעקבות התגובה האחרונה של הדוד, היא מבינה שעוד לא הגיע הזמן. היא מבקשת מחברותיה שלא ידחקו באהבתם, שלא יעוררו את האהבה עד שתחפץ.
חלק ב
הנערה הולכת לביתה, אך הדוד עוקב אחריה כצבי. מחזר. היא שמה לב שהדוד מביט בה בסתר. לבסוף הוא אף קורא לה לבוא עמו. רוצה הוא שתבוא עמו לטייל, לראות את האביב המתעורר, כאהבתם.
הדוד קורא לנערה לצאת מביתה, בו היא מסתתרת כיונה בחגוי הסלע. הוא מבקש ממנה לצאת, הוא רוצה לפוגשה, לשמוע את קולה.
הנערה לא יכולה להענות לבקשתו. ישנם גורמים רבים מדי המפריעים ומחבלים בכרם אהבתם. אהבתם עדיין ככרם סמדר שעוד לא הבשיל. היא מקפידה להביע את מחויבותה אליו - "דודי לי ואני לו", אך מסבירה לו שאין להם כל ברירה, ולפחות לעת עתה, עד שינסו הצללים יהיה עליהם להפרד והדוד יאלץ ללכת לו אל הרי בתר הרחוקים.
המשך בפרק ג...