קוד: מנהגי פורים - כללי בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: הרב קורמן
אל: תכלת אברהם
פורים הוא החג היחיד, שיהודים הרשו לעצמם לפרוץ גדרי "איסור והיתר" בהתנהגות לעומת שאר ימות השנה. ביום זה חיקו, במובן מסויים, את קרנבלי הגויים. האיסור של "ליצנות" כאילו נעלם בפורים. על סמך אימרתו של רבא: "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", קרי חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי (מגילה ז,ב) [1] , התירו היהודים לעצמם הרבה דברים, שלא היו עושים זאת ביום אחר. כך נוצרו מנהגים שונים, שעל פי רוב הועתקו מעמים אחרים וכמובן, שמיד נמצא לכך רמז במגילה.
[1] כך פסק ר' יוסף קארו בשו"ע (או"ח, תרצ"ה,ב). הרמ"א הסתייג קצת ואמר בשם ספרי מנהגים: "דאין להשתכר כל כך". אולם, כדי לקיים את האימרה, יש עצה לשתות קצת יותר מהרגלו "ויישן ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי".