קוד: לענות או לא לענות ב בתנ"ך
סוג: מבנה1
מאת: רפאל שחורי
אל: כפית ה'תשנ"ח אב
באחד מעיוני בספר משלי, מצאתי סדרת פסוקים מעניינת ומעוררת
תמיהה. זאת מכיוון, שבסדרה זו, פסוק אחר פסוק, מופיעות שתי הוראות סותרות: "אל תען כסיל כאולתו פן תשווה-לו גם אתה: ענה כסיל כאולתו פן-יהיה חכם בעיניו
".
ניסיתי במשך זמן ליישב את הסתירה בדרך שתתאים גם לשאר הסדרה, והגעתי למסקנה הבאה:
עיינתי בפס' א' בפרק (כ"ו) ומצאתי, כי "כשלג בקיץ וכמטר בקציר כן לא-נאוה לכסיל כבוד
". כסיל שדבריו הם בבירור דברי הבל ורעות רוח, שממילא אין דעת הסביבה נתונה להם, בודאי שאין לענות לו
–
לא לרדת לרמתו, פן רמת הכסיל והמשיב
–
שוות יהיו. לעומתו, כסיל ומשל בפיו, העלול להפכו חכם בעיני הסביבה, יש לענות לו ולהפריך דבריו פן ישגה ויטעה אנשים רבים בשגיונותיו.
הסבר שאר הפסוקים לפי תזה זו: "כצפור לנוד וכדרור לעוף כן קללת חנם לא
(לו קר')
תבוא
"
–
כסיל שדבריו הם סתם "באויר", קללתו קללת חנם היא ולא רק ש
לא תבוא, אלא אולי אף
לו תבוא.
אמצעי הענישה: לסוס – נאה השוט, לחמור – נאה המתג, ולכסיל ידידנו – נאה ה שבט. המסקנה לגבי כסיל זה, היא ההוראה הראשונה.
"ענה כסיל כאולתו..." :כסיל זה הוא שליח הרשע. ברור, שהכסיל הוא גם שקרן. "
מקצה רגלים חמס שתה שלח דברים ביד
כסיל"; "
דליו שוקים מפסח ומשל בפי כסילים". מקצה הרגלים ושותה החמס, הוא שולח את דבריו ביד הכסיל. הרשע, הוא לא בהכרח כסיל. הכסיל, השקרן ("
דליו שוקים מפסח" – לשקר אין רגלים), מקבל את דבריו מפי הרשע (מקצה הרגלים – גורם לשקר), לכן מצוי בפיו המשל ה"
חכם".
"כצרור אבן במרגמה
": האבן לבד, אין לה כח. המרגמה, היא היא שנותנת לאבן את כוחה. כך גם הכסיל
–
לו כשלעצמו, אין כבוד ורק משלחו הרשע הוא שנותן לו את ה"כבוד" וה"חכמה". שיכור
–
מתנודד בהילוכו ו"מעלה חוחים" (משים עצמו כחוח אין בו צורך ותולעת וכל כולו
–
רוע וטפשות הוא). הכסיל הנ"ל מדייק וקולע בדבריו, אך מאחריהם מסתתרת טפשות פה. גם אם קוטף הכסיל כבר במשליו, עדיין אינו שווה מאומה
–
כשהוא עומד לעצמו.
כך הוסברו שתי ההוראות הסותרות לכאורה, ובאו על יישובן.