לדעתי זה מראה שהתנך יקר לנו

היום היה היום העצוב ביותר בחיי, היום בו אבדה לי הנפש היחידה אותה אהבתי אי פעם. אם היו אומרים לי אז, כשרק קיבלתי אותה, שכך ארגיש, לא הייתי מאמין.

כתוב (שמ"ב ג 16) " וילך אתה אישׁה הלוך ובכה אחריה עד-בחרים ".

הרי בכלל לא רציתי אותה, לא ידעתי מה לעשות כאשר נתן לי שאול המלך, כאות להערכתו, את מיכל בתו לאישה. לא יכולתי לסרב פן אפגע בו, ולהזכיר את שמו של דוד - בטח ובטח שלא. רק המחשבה עליו הייתה מעלה לשאול את הדם לראש. לא ידעתי מה לעשות, לא רציתי לחטוא ל- ה'. והרי היא אשת-איש! אך מצד שני היה זעמו של שאול.

ע"פ חז"ל, פלטי היה צדיק, ולכן הוא בוודאי לא רצה לקחת את אשתו של דוד, ואם הוא בכל-זאת לקח אותה - ברור שזה נבע מאילוץ חיצוני.

על יחסו של שאול לכל מי שהזכיר את דוד במשמעות חיובית, ניתן ללמוד מהתנהגותו של שאול כלפי יהונתן בנו (שמ"א כ 32-33 ( "ויען יהונתן את-שׁאול אביו ויאמר אליו 'למה יומת מה עשׂה'?. ויטל שׁאול את-החנית עליו להכתו; וידע יהונתן כי-כלה היא מעם אביו להמית את-דוד"

מכאן ניתן להסיק, שלפלטי הייתה סיבה טובה לפחד משאול - זה היה מצב של "פיקוח נפש".

עשיתי הכל כדי להימנע מחטא. תקעתי חרב בינינו [1] ונמנעתי מלגעת בה אפילו באצבע. אולי דווקא מתוך כך, מתוך היחסים האלו שבלי נגיעה, צמחה ועלתה לה האהבה. לאט לאט התוודעתי לאישיותה המקסימה של מיכל, לשנינותה, להומור שלה ולשובבות. יכולנו לשבת יחד ולשוחח עד בלי די.

סנהדרין יט: " כתיב פלטי וכתיב פלטיאל! אמר ר' יוחנן 'פלטי שמו, ולמה נקרא שמו פלטיאל - שפלטו אל מן העבירה. מה עשה - נעץ חרב בינו לבינה, אמר כל העוסק בדבר זה ידקר בחרב זה'. והכתיב (שמואל ב ג) וילך אתה אישהּ! שנעשה לה כאישה. והכתיב (שמואל ב ג) הלוך ובכה! על המצוה דאזיל מיניה. עד בחורים - שנעשו שניהם כבחורים שלא טעמו טעם ביאה "

שקענו בעולם משלנו, עד כדי כך שבסתר לִבי קיוויתי שדוד יְוַתר עליה, הרי יש לו כבר כמה נשים, ולמה שירגיש בחסרונה של מיכל, בלי להוריד מערכה, חס חלילה.

מכך שהוא בכה כשדוד לקח ממנו את מיכל, ניתן להסיק שהוא קיווה שדוד יוותר עליה, הוא לא ציפה שייקחו אותה ממנו.

היו לילות שאף מחשבות זדון התגנבו לראשי וייחלתי למותו של דוד, אולם מיהרתי לסלקן.

לא מצאתי מקור מפורש לכך. קשה לדעת מה חושב אדם שנמצא במצב כזה, אך הגיוני לשער שמדי-פעם חולפות במוחו מחשבות כאלו.

גם צדיקים עלולים לחשוב לפעמים מחשבות רעות - הצדיקות שלהם מתבטאת בכך שהם מסלקים את המחשבות הרעות מהראש ולא נותנים להן להשתלט עליהם.

והנה הגיע היום, היום שחששתי ממנו יותר מכל. שאול מת ואני מנחם את מיכל ומתקשה שלא לאספה בזרועותיי כתינוקת ולמחות את דמעותיה. בגלל איזו ברית בין אבנר לדוד, מכיוון שדוד לא יכרות ברית עם אבנר אלא אם כן יקבל את מיכל ובכך ירגיש שכבודו הושב לו, מכיוון שזכה בה כשהרג 100 פלשתים, הגיע אבנר לביתי והודיע לי שמיכל חייבת לחזור לבעלה.

הלכתי אתה וליוויתי אותה בדרך. לא יכולתי עוד להתאפק ובכיתי כמו שלא בכיתי מעולם. מיכל, מיכל שלי... כשהגענו לבחורים ניגש אליי אבנר, לחץ את ידי, נתן לי טפיחה על השכם ואמר לי שכדאי שאשוב לביתי. חזרתי הביתה, בודד כל-כך. הבית נראה כה קטן ועזוב בלי צחוקה, בלי קול פסיעותיה בבית...

שמ"ב ג 12-16: " וישׁלח אבנר מלאכים אל-דוד תחתו לאמר למי-ארץ לאמר כרתה בריתך אתי והנה ידי עמך להסב אליך את-כל-ישׂראל. ויאמר טוב אני אכרת אתך ברית אך דבר אחד אנכי שׁאל מאתך לאמר לא-תראה את-פני כי אם-לפני הביאך את מיכל בת-שׁאול בבאך לראות את-פני. וישׁלח דוד מלאכים אל-אישׁ-בשׁת בן-שׁאול לאמר תנה את-אשׁתי את-מיכל אשׁר ארשׂתי לי במאה ערלות פלשׁתים. וישׁלח אישׁ בשׁת ויקחה מעם אישׁ מעם פלטיאל בן-לושׁ. וילך אתה אישׁה הלוך ובכה אחריה עד-בחרים ויאמר אליו אבנר לך שׁוב וישׁב".

אוי, אלי, אלי. למה עינית אותי כך? למה העמדת אותי בניסיון? הראית לי את פסגות האושר ואחר חטפת אותו ממני כשרק בקושי טעמתי ממנו.

שוב פירוש לבכי שלו.

ומה עם מיכל? במה חטאה יונתי הקטנה? היא ודוד בכלל לא מסתדרים, כך אמרה בעצמה. היא אינה אוהבת אותו. כך תחיה לה מרירה. וילד, אשר כה חשקה בו נפשה - היוולד לה? אוי, אלוקי. עמדתי בניסיון אך המחיר, אי, המחיר כבד מדי...

מ- שמ"ב ו 16 ניתן להסיק שהיחסים בין מיכל לדוד לא היו טובים.