כל
התורה היא תכנים. שמותיו של ה'. דרכיו. אבל למה חלק מגיע ע"י סיפורים וחלק
ע"י מצוות (למרות שגם בציווים יש מאפינים סיפוריים ושיריים)? למה חלק זה
ע"י האבות וחלק ע"י העם עצמו?
אז אולי אפשר להסביר בשתי דרכים:
- סיפור
נותן רעיון כללי. צווי מוריד אותך לפרטים. בסיפורים מתאים להעביר
שורשים. דברים פחות מוגדרים. ובציווים דברים יותר מדויקים או פרטיים.
- סיפור
מחבר אותך לדמות שחשוב שאליה יתקשר הערך הזה (זה מסביר גם את כל הענין של
צווי ה` כי המוסר הוא מה` רוצים שתקשר את המוסר לה` כי באמת הוא ממנו).
אז:
- סיפורי בראשית הם האופי הכללי של עם ישראל שירשנו מהאבות. האופי
הבסיסי שלנו. סיפורי הבריאה ונח הם תפיסות כלל אנושיות אבל בנוסח מיוחד
לעם ישראל. וזה מבאר את החלק הזה באופי של ישראל. וזה
נתפס כדברים הכי יסודיים - וככה ראוי באמת. הכנסת אורחים של אברהם אבינו
ורחמיו על סדום. אופי ישראלי מקורי. וזה ככה ראוי להיות נזכר - משהו
עתיק. משהו במורשת. וככה זה מופיע בנפש - רעיונות בסיסיים. כלליים מאוד. לא
מפורטים.
- ושמות- התכונות שרכשנו מהיותנו בחירי ה`. מופיע בזריזות בפסח ועוד. הרגשת
השכינה בתוכנו. הכל מתוך הקשר המיוחד עם ה`. לא תחושה בסיסית כמו מוסרי
האבות אלא מפותחת. וצריכה להיות מקושרת לבחירה של ה` בנו. היא באה לידי
ביטוי במצריים.
- הציווים של הקרבנות הם לחוות את ה` במעשה. לראות אותו במציאות בצורה חויתית. וזה דבר יותר גבוה ומגיע בציווים מפורטים.
- במדבר זה מבנה חברתי של עם ישראל. לא תכונות בסיסיות. ומגיע לנו בצורה של סיפורים מעיצוב העם. מכיל הרבה רעיונות על חברה ישראלית.
- דברים אולי סיום וחזרה כלליים במבט של אחרי הבנין השלם של כל החומשים.
אבל הרעיון הוא שבעצם הכל רעיונות וענינים כללים אלא שצריכים להתבטא דוקא בצורה הזו. בגלל הסיבות שלעיל.
צריך להרחיב את זה בעוד הרבה. אבל זה הלוז בינתיים.