שופר ויום דין?!

(מבוסס על שיעור של ראש ישיבת "אור וישועה" - הרב אליהו רחמים זייני שליט"א)
כתוב בספר ויקרא כ"ג:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (כד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ: (כה) כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה': ס

ובספר במדבר כ"ט: וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם: (ב) וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה' פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם: (ג) וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאָיִל: (ד) וְעִשָּׂרוֹן אֶחָד לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים: (ה) וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם: (ו) מִלְּבַד עֹלַת הַחֹדֶשׁ וּמִנְחָתָהּ וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם כְּמִשְׁפָּטָם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַה': ס

מישהו מוכן לומר לי באיזו צורה מוזכר יום ראש השנה? האם זה נראה כמו יום דין? לפחות לי לא, מה שכן נראה לכאורה שזהו יום שמחה מכיוון שידוע שכל מקרא קודש הוא יום שמחה כדברי ר' אברהם אבן עזרא:

אבן עזרא ויקרא פרק כג פסוק כז: "וטעם אך בעשור בעבור שיום מקרא קדש יום שמחה, וכן כתוב בס' עזרא: לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים (נחמיה ח, י). ועניתם פירשתיו"

ועוד משהו: איפה כתוב בתפילה של ראש השנה יום דין? (רק במוסף, בשחרית אין דין, כנראה זה לא העיקר).

נחזור לזה בהמשך, אך אני רוצה לעורר עוד כמה שאלות.

רש"י לויקרא פרק כג פסוק כד: "זכרון תרועה - זכרון פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות, לזכור לכם עקידת יצחק שקרב תחתיו איל"

היכן פסוקי מלכויות שאנו אומרים? ולעומתו-

ר' אברהם אבן עזרא לויקרא פרק כג פסוק כד: "...זכרון תרועה גם יום תרועה מצוה לתקוע בשופר, וכן ביום הכפורים. ואני הנה ארמוז לך סודות ושים לבך אולי תבינם. אמרו המעתיקים, שיום ר"ה יום הדין, וטעם התרועה זכר למלכיות השם. ואחר שהעיקר כל ר"ח, היה ר"ח ניסן נכבד, כי בו הוקם המשכן. ובעתיד אמר יחזקאל בראשון באחד לחדש (יחז' מה, יח), וכן תעשה בשבעה (שם שם, כ) בעבור המרובע. והנה חמשה עשר לנכח, ויום שביעי גם מרובע. ופסח שני יתחלפו הגדול והקטן, על כן יום ר"ה גדול מכולם, אעפ"י שהוא יום דין אסור להתענות בו, ועזרא יוכיח,.."

כביכול יש סתירה בין 2 הפרשנים, מבחינת העיקרון אפשר שתהיה סתירה בין פרשנים אבל כאן אין הם חולקים אלא הם משלימים אחד את השני. נסביר זאת בהמשך.

כדי לחבר את כל התמונה אנו צריכים להבין את מהות השופר ואת מהותו של יום ראש השנה.

נתחיל בשופר.

כתוב בגמרא  (תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף טז עמוד א): "ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות - כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות - כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה - בשופר. אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? - אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני." על פי הגמרא הנוכחית לומדים שמהותו של השופר לזכור עקדתו של יצחק אבינו ע"ה.

בדרשתו של ר' יהושוע אבן שועיב מוסיף כמה פרטים אשר מאירים את עינינו.

דרשות ר"י אבן שועיב דרשה לראש השנה ד"ה והנה מדתו: "והנה מדתו של יצחק כלולה בחסד וברחמים והם שלש תקיעות, שלש למלכיות שלש לזכרונות שלש לשופרות. מלכיות זה אברהם שהמליך להקב"ה על כל העולם, זכרונות זה יצחק איל נאחז, ומתרגמינן איל דכרא. שופרות זה יעקב חלול שהוסר ממנו הקושי נשאר רחמים גמורים."

לפי ר"י אבן שועיב העיקר זה הזיכרונות שמייצג את מידתו של יצחק שהיא – גבורה עם חסד ורחמים.

כדברי דוד המלך (תהלים פרק סו): "מֹשֵׁל בִּגְבוּרָתוֹ עוֹלָם עֵינָיו בַּגּוֹיִם תִּצְפֶּינָה הַסּוֹרְרִים אַל <כתיב-ירימו>יָרוּמוּ לָמוֹ סֶלָה:"

ז"א שה' מנהיג את העולם בגבורה באמצעות חסד ורחמים. ולכן אפשר להבין שזה לאו דוקא הזכרונות הדבר המרכזי, אלא יכול להיות שיש משהו יותר מזה...

והנה עוד גמרא לכאורה מאוד מוזרה: (תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף כט עמוד ב): "גמרא. מנא הני מילי? אמר רבי לוי בר לחמא אמר רבי חמא בר חנינא: כתוב אחד אומר (ויקרא כג) שבתון זכרון תרועה, וכתוב אחד אומר (במדבר כט) יום תרועה יהיה לכם. לא קשיא; כאן - ביום טוב שחל להיות בשבת, כאן - ביום טוב שחל להיות בחול."

קשה לומר שהתורה דברה בזמנים שונים הרי לא יתכן שלא נקיים את 2 הציוויים בו זמנית. (חז"ל)

וכן מאיר את עינינו פעם שניה ר"י אבן שועיב (דרשות ר"י אבן שועיב דרשה לראש השנה ד"ה ואין ספק): "ואין ספק כי לענין גדול הוזכרו בתורה שני פעמים בלבד בפרש' אמור אל הכהנים אמר זכרון תרועה ובפרשת פינחס אמר יום תרועה, ולא ראי זה כראי זה, כי זכרון תרועה רמז לשכינה, וכן תרגם אנקלוס ותרועת מלך שהיא באמת תרועת מלך ובת מלך שרמזו ז"ל ולכן הזכיר בה זכרון וזהו יודעי תרועה מלשון וידע אלקים כמוזכר בבהיר. וזהו שופר תרועה כמוזכר ביום הכפורים של יובל. ויום תרועה רמז לפחד יצחק והיא הנוהגת במדבר וזו היא תרועה יתקעו למסעיהם.."

ובמילים קצת פשוטות. הרב מסביר שמחויב להיות ששניהם יתקיימו בו זמנית אך הוא מסביר מהי משמעות כל תקיעה. זכרון תרועה = רמז לשכינה = רמז למציאות בארץ ישראל מפני שהשכינה מצויה רק בארץ ישראל: (תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קי עמוד ב): "ת"ר: לעולם ידור אדם בא"י אפי' בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל - דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ - דומה כמי שאין לו אלוה, שנא': (ויקרא כ"ה) לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים.".

והרב כתב: יום תרועה - רמז למדבר = מדבר העמים = חו"ל.

כאן אנו צריכים לשאול מהיא תרועה שכתוב יום תרועה וזכרון תרועה. כאן מאיר את עינינו בעל מצודת ציון:

תהלים פרק פט פסוק טז: אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן:

פרשנים לתהלים פרק פט פסוק טז: יודעי תרועה - היודעים להתחבר ולהדבק במקום:

ז"א תרועה מלשון רע = חבר וזה אמצעי להתחברות עם ה'. וכן אפשר להבין את הגמרא במדויק:

• בחו"ל שאין קרבה עם השכינה כ"כ אז הם זקוקים ליום תרועה;
• לעומת זאת בני ארץ ישראל אשר ביום יום מצויים בקרבה עם השכינה זקוקים לזכרון תרועה.

אם נסתכל במה שרס"ג כותב על מהות השופר הוא כתב 10 דברים (צילום מקור חיים עמ' 228). שזה מסכם לנו פחות או יותר את מהותו של השופר שרק 3 מתוכם מדובר על צער כביכול מהדין.

וכאן אפשר להבין את התקיעה זכר לעקדת יצחק כי שם הייתה התדבקות עצומה ומסירות נפש שזה מה שאנו רוצים שה' יראה כאילו אנו עקדנו את עצמנו מתוך דבקות עצומה בקב"ה (הרצי"ה קוק)

ועכשיו ליום ר"ה.

בעיני כולם (כמעט) מצטייר ר"ה כיום עצוב ואבל ודיכאון. תסלחו לי אבל קראתי משהו בספר נחמיה או איך שהוא נקרא באמת עזרא א' פרק ח': (קריאה), אם משהו יכול לתקן אותי כתוב פה באחד לחודש השביעי שזה לדעתי א' תישרי וכתוב שאמורים לשמוח.

בנוסף לזה כמה מאות שנים יותר מאוחר אצל הגאונים מצטט הרא"ש

רא"ש מסכת ראש השנה פרק ד סימן יד: "וגם רבינו שמואל בר רבי חפני כתב שמנהג בשתי ישיבות(בבל) שאם חל ראש השנה בשבת אומרים מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום הזכרון הזה זכרון תרועה מקרא קודש."

וגם עוד טיפה מאוחר- ר' יעקוב בעל הטורים כתב: טור אורח חיים סימן תקפא: "הלכות ראש השנה: תניא בפרקי ר"א בר"ח אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה שאז עלה לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע"ג והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר (תהלים מ"ז) עלה אלהים בתרועה וגו' לכן התקינו חז"ל שיהו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ושנה וכל החדש כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה שנאמר (עמוס ג') אם יתקע שופר בעיר וגו' וכדי לערבב השטן וכן נוהגין באשכנז לתקוע בכל בוקר וערב אחר התפלה ויש מי שמרבין לומר סליחות ותחנונים מר"ח אלול ואילך לרב כהן צדק מנהג ב' ישיבות לומר סליחות ותחנונים בעשרת ימי תשובה וכן אמר רב עמרם בעשרת ימי תשובה משכימין לב"ה בכל יום ומתחיל ש"צ אשרי וקדיש ומתחיל תחנונים ומסיים ואנחנו לא נדע וקדיש ואמר רב האי מנהג לומר תחנונים בהנך עשרה ימים לחוד ושמענא דבמקצת אתרוותא קיימי מר"ח אלול ואמרי רביה סליק משה להר בפעם ג' ונחית בלוחות שניות בי"ה וכל המוסיף לבקש רחמים זכות הוא לו ואינו מנהגינו כהנך דקיימי מר"ח אלול ומנהג אשכנז כשחל ר"ה ביום ה' או בשבת אז מתחיל ביום ראשון שלפניו לעמוד באשמורת הבקר ואומרי' סליחות ותחנונים ורוב צבור מתענין ומתפללין תפלת תענית וכשחל ר"ה בב"ג אז מתחילין ביום ראשון בשבוע שלפני השבוע שחל ר"ה לחיות בתוכה. נוהגין באשכנז להתענות כולם בער"ה וסמוך לזה ממדרש ר' תנחומא ולקחתם לכם ביום הראשון וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא אלא ראשון לחשבון עונות משל למדינה שחייבת מס למלך ולא נתנו לו בא אליה בחיל לגבותו כשנתקרב אליה בעשרה פרסאות יצאו גדולי המדינה לקראתו ואמרו לו אין לנו מה ליתן לך הניח להם שליש כיון שנתקרב יותר יצאו בינוני העיר לקראתו הניח להם שליש השני כשנתקרב יותר יצאו כל בני העיר לקראתו והניח להם הכל כך המלך זה הקב"ה בני המדינה אלו ישראל שמסגלים עונות כל השנה ער"ה הגדולים מתענין ומוותר להם שליש עונותיהם בי' ימים בינונים מתענין ומוותר להם ב' שלישים בי"ה הכל מתענין ומוותר להם הכל במוצאי י"ה עוסקים במצות סוכה ולולב ואין עושין עונות לכך קורא י"ט ראשון ראשון לחשבון עונות ורוחצין ומסתפרין ע"פ המדרש א"ר סימון כתיב כי מי גוי גדול וגומר ר' חנינא ור' יהושע אומרין איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלהיה פי' מנהגיו ודיניו שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך יצא דינו אבל ישראל אינן כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס לפיכך נוהגין לספר ולכבס בער"ה ולהרבות מנות בר"ה ומכאן תשובה למתענין בר"ה ונוהגין באשכנז שאין נפילת אפים בער"ה כמו בשאר עי"ט אע"פ שנופלין על פניהם בבקר באשמורת: "

אז גם לפי ר' יעקוב בעל הטורים צריך לשמוח וגם לפי הגאונים זה "מועדים לשמחה". (צום בר"ה בישיבות הגאונים ומחלוקת המנהגים)

אז אם נשים לב מה שבעל הטור כתב, הוא כתב "לפי שיודעין שה' יעשה להם נס" מה ז"א? ברור שאנחנו לא היינו הכי שמחים אם היינו ניצבים למשפט דין אצל הקב"ה. אבל מה מקור השמחה, השמחה היא באה בדיוק מהשופר שבו אנו מתדבקים בקב"ה בתרועה וזהוא פירוש הפסוק "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו" שמתי ה' ישמח במעשיו רק כאשר כבוד ה' יהיה לעולם כולו ומכיוון שיש מלכויות שקודמת לכל, רק אחריה אפשר לומר זיכרונות ושופרות(וכך מתישבת כביכול בסתירה שבין רש"י לראב"ע) כי רק שאנו המלכנו את ה' עלינו אז אין מה לפחד ואפשר ללכת לאכול ולשמוח. (הרב חרל"פ)

ומסכם את כל הרעיון של ראש השנה המהר"ל מפראג בנתיבות עולם:

מהר"ל נתיבות עולם ח"ב יראת ה' פרק א': "עיקר היראה היא באה מכוח האהבה, כי מי שהוא אוהב את אחד הוא מכוון לעשות רצונו בכל אשר אפשר שלא יהיה פירוד לזאת אהבה, ובשביל כך הוא ירא לעבור רצונו גם כן אף בדבר קטן כי זה היה ביטול האהבה. וזהו היראה שנאמר באברהם עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה."

רק מתוך אהבה ושמחה זה יגרום ליראה שזאת המעלה העליונה.

(נחמיה- משלוח מנות-עשיה)

ולסיכום למי שיש מוזמן לפתוח מאמר של הרב קוק על השופר (שופרות).(מאמרי הראי"ה ח"ב)