תגובה ל:
יהודה שנכתבה ב18:26:58 08.11.2004
במשך הפרשיות העוסקות בענייני יוסף אנו מוצאים מתח בין דמותו של יהודה לבין דמותו של יוסף. אם ננסה להבין מהו המניע שעומד מאחורי מתח זה, נראה כי המאבק הוא על הבכורה ועל המשכת דרכו של יעקב. השבטים לא יכלו להיות בטוחים לחלוטין כי בשלב זה כל הבנים ייבחרו; אולי ייבחר רק אחד וממנו ייצאו שנים עשר שבטים. וגם אם נניח שהם היו בטוחים בכך, עדיין יש מאבק על הבכורה, הכהונה והמלוכה. והלוא ראובן הוא הבכור וטבעי שהוא יזכה בזכויות אלו, אלא שהאירועים הוכיחו שאולי דווקא כן יש סיבה להיאבק. "וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו" (בראשית לה, כב). סיפור זה גרם לו להידחק הצדה. שמעון ולוי נדחקו הצדה גם הם כאשר הרגו את תושבי שכם. ולכן יהודה, שהוא הבן הבא בתור מבחינת סדר הלידה, רואה את עצמו כממשיך הדרך. דבר זה גורם למאבק מול יוסף מאחר שאם ראובן, שהוא בכור השנואה (לאה) נדחה, אז אולי זה המקום להעדיף את הבכור של האהובה (רחל). יהודה גם מרגיש שיעקב מעדיף את יוסף (עושה לו כתונת פסים וכו'), וזה מהווה גורם נוסף למאבק. דבר זה אף ניכר במכירת יוסף; הפרשייה מדגישה כי יהודה מציע למכור את יוסף לישמעאלים - "ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרֹג את אחינו וכסינו את דמו. לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו, כי אחינו בשרנו הוא, וישמעו אחיו". את ההצעה מציע דווקא יהודה למרות שהיו שם עוד אחים ויכול היה להציע זאת כל אח אחר. עובדה נוספת היא שלפני כן כתוב: "ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלמות הלזה בא. ועתה לכו ונהרגהו ונשלִכהו באחד הבֹּרות ואמרנו חיה רעה אכלתהו, ונראה מה יהיו חלֹמֹתיו". לא מצויין כאן מי המדבר, ומכאן נראה שכוונת התורה היא להדגיש שמדובר דווקא ביהודה.
את השורש למאבק זה בין יהודה ליוסף אנו מוצאים באמותיהם, לאה ורחל. המדרש אומר שרחל הייתה מיועדת ליעקב ולאה הייתה מיועדת לעשו:
'ועיני לאה רכות' - רבא אמר: לעולם רכות ממש, ולא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה, שהיתה שומעת בני אדם שהיו אומרים: שני בנים יש לה לרבקה ושתי בנות יש לו ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן. והיתה יושבת בפרשת דרכים ושואלת לבני אדם: מה מעשיו של גדול? – איש רע הוא ומלסטם את הבריות; קטן מה מעשיו? – איש תם הוא, יושב אהלים הוא. והיתה יושבת ובוכה עד שנשרו ריסי עיניה.
סביר להניח שידיעה זו היא שהעכירה את היחסים ביניהם. אחר כך אנו מוצאים את הקרבתה העצומה של רחל עבור אחותה במסירת הסימנים. כמה כאב לרחל, לוותר על חלום שלא ידעה אם תגשימו עבור אחותה. לאחר מכן, רחל מקנאה באחותה שזוכה בבנים ("ותקנא רחל באחותה", בראשית ל, א), והיא פונה ליעקב ומביעה את מרירות נפשה – "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" (שם, ב). ההמשך של המאבק מתבטא במדרש השמות של יהודה ויוסף: יהודה – "הפעם אודה את ה'", ויוסף – "אסף אלוקים את חרפתי". הניגוד ביניהם זועק. קודם כל, שם הויה לעומת אלוקים. יהודה מסמל את מידת הרחמים; הקב"ה מרחם על לאה כי היא שנואה. זאת, לעומת רחל, ש"זוכה למה שהיא אמורה לקבל" בדין. לאה גם זוכה ללדת את בנו הראשון של יעקב, דבר שרחל הייתה אמורה לזכות בו.
נחזור רגע למכירת יוסף. יהודה הוא דמות שיודעת לטעות, להודות על הטעות ולתקנה. דבר זה מתבטא במעשה תמר, "צדקה היא ממני" (בראשית לח, כו), וכן הגנתו על בנימין (שם מד, יח והלאה) מהווה תשובת המשקל למכירת יוסף. יהודה מוכן להישאר במצרים תחת בנימין; הוא לא מוכן בשום פנים ואופן להפקיר אותו במקום זר עם אנשים זרים, וזה בניגוד למה שעשה ליוסף, שכן הוא זה שבעצם הציע את המכירה. לעומתו יוסף הוא דמות שלא טועה, נראה שתמיד הוא בסדר.
המאבק איננו מסתיים כאן. אנו מוצאים שיעקב מחלק בין בניו את התפקידים המהותיים: יהודה זוכה במלוכה ויוסף בבכורה (מאוחר יותר יקבל שבט לוי את הכהונה). הבכורה מתבטאת בכך שיוסף מקבל שתי ברכות: האחת לבניו, והאחת כאשר יעקב מברך את בניו לפני מותו, ובעתיד הוא מקבל שתי נחלות, לאפרים ומנשה.
אם נבחן לרגע את עניין המלוכה נראה שגם שם קיים מתח בין יהודה ליוסף. המנהיג הראשון של העם הוא משה, שהוא משבט לוי שכה מקושר ומזוהה עם המקדש, ולכן עם יהודה (אמנם המקדש כרגע אינו נחלת יהודה, אבל המקדש נחרב רק עם חורבן יהודה, וירבעם מנסה למנוע את העלייה למקדש בגלל שהוא נמצא בנחלת יהודה). המנהיג השני הוא יהושע, משבט אפרים (את זה אנחנו יודעים מבמדבר יג, ששם מופיעה רשימת המרגלים שיהושע היה אחד מהם). כלומר שוב ישנו "מתח" ביניהם המתבטא בשאלה מי ינהיג את העם. המתח רק ילך ויגבר עם הזמן, בפיצול הממלכה. ירבעם בן נבט שמורד ברחבעם בן שלמה משבט יהודה, הוא דווקא משבט אפרים, מכל עשרת השבטים שיכלו להיבחר. גם הנביאים מגדירים את ממלכת ישראל כאפרים, כדוגמת הושע – "צרור עוון אפרים צפונה חטאתו... תאשם שֹמרון כי מרתה באלקיה" (יג, יב – יד, א). שומרון היא בירת ממלכת ישראל, לפחות בתקופת הושע המנבא בימי ירבעם בן יואש (על פי הושע א, א ומלכים ב' יד, כג). וכן, "אפרים לשמה תהיה ביום תוכחה... והיו שרי יהודה כמסיגי גבול... ואני כעש לאפרים וכרקב לבית יהודה..." (שם ה' ט-יב). וכן אנו מוצאים בזכריה (ט, י): "והכרתי רכב מאפרים וסוס מירושלִַם" – שוב אזכור של שתי הממלכות כהנגדה, ושוב אפרים כמייצג את מלכות ישראל. כאן יש מקום לדון למה אפרים ולא מנשה. הסיבה לכך נעוצה בברכת יעקב, בה הוא משכל את ידיו על ראשיהם, וסיבתו שאפרים אכן יגדל ממנשה. ואולי זה מראה על גדולת אפרים ממנשה.
האם יש למצב תיקון? התשובה היא כן; וכיצד? "ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה הִוא בית לחם" (בראשית לה, יט). אפרתה היא מילה הדומה לאפרים, ובית לחם נמצאת בנחלת יהודה. העובדה שאפרים ויהודה מוזכרים בפסוק אחד, כציון מקום אחד, מראה על אפשרות לאיחוד. ואם הזכרנו ציון מקום ישנו צורך להתייחס למקום נוסף המאחד את בני רחל ובני לאה, והכוונה לעבר הירדן המזרחי. שם אנו מוצאים את ראובן, גד וחצי המנשה. ראובן הוא בכור לאה, גד – הוא בכור זלפה, ומנשה הוא בכורו של יוסף שהוא בכורה של רחל. שם נעשה איחוד של רחל, לאה והשפחות.
נחזור למות רחל. ישנו אזכור נוסף למשמעות מותה של רחל, והוא בירמיה (לא, יד-טז): "כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו. כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם". הכתוב אומר "רחל מבכה על בניה כי איננו" והקושי הוא שהיה צריך לכתוב "על בניה כי אינם" או "על בנה כי איננו". ונראה לי שהיא מבכה על שני בניה – אפרים (יוסף) ובנימין (היו בנחלת יהודה ואף גלו עמו ולא עם שאר השבטים); כלומר על גורל עם ישראל שהוא איננו, על כך שלשני בניה יש גורל כואב ואף אחד לא ניצל מן הגלות.
קושי נוסף הוא שהקטע מ"יש תקוה לאחריתך" הוא לכאורה מיותר. לכאורה, מה הוא מחדש? והלוא כבר נאמר לנו שהם שבו מארץ אויב! נראה לי שישנו חידוש שטמון דווקא במילים אלו. בדרך כלל אנו מבינים את המילה 'תקוה' במשמעות של hope. אבל קיימת גם משמעות של סימן, כמו שאנו מוצאים ביהושע ב – "תקות חוט השני". כלומר, הקב"ה רוצה להגיד שהם לא רק ישובו לארץ כשתי ממלכות – אפרים ויהודה, אלא ישובו בסוף לגבולם המקורי, כממלכה אחת. ולכן הוא אומר לרחל 'יש סימן מאחריתך', כלומר ממותך. כמו שאת, אם אפרים, נקברת דווקא בנחלת יהודה בן לאה, וסימלת בזה את סיום המאבק על ידי איחוד שלך ושל לאה, הרי שזה מה שיקרה לזרעכן. אמנם הפיצול ימשיך, אבל בסופו של דבר יהיה איחוד בשנית. דבר זה אף נראה בהמשך: "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשֻעים כי מדי דברי בו זכֹר אזכרנו עוד..." (שם, יט). כלומר, עם ישראל יתאחד תחת יוסף הבכור והממלכה תקרא בשם אפרים, אולם המלך יהיה מבית דוד, כלומר מזרעו של יהודה. כמו שנאמר: "ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתֹב עליו ליהודה ולבני ישראל חברו ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חברו. וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד... ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכֻלם... וכרתי להם ברית שלום, ברית עולם..." (יחזקאל לז), ורק כאן יסתיים המאבק שהחל עוד ברחל ולאה.
לסיום, ברצוני להביא פסוק ממגילת רות המראה שאכן רחל ולאה הן שבונות את בית ישראל ומשתיהן יוצאת שלמות עם ישראל כמו שנאמר: "יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם". והלוואי, אי"ה, שנזכה כי במהרה בימינו נזכה להיות שוב ממלכת אפרים תחת רועה מבית דוד.