תגובה ל:
יוסף בן יעקב שנכתבה ב14:55:52 01.03.2005
הפעם: יופיו של יוסף.
"וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ, בְּיַד יוֹסֵף, וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה, כִּי אִם-הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל. וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה: וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ, אֶל יוֹסֵף; וַתֹּאמֶר, שִׁכְבָה עִמִּי" (בראשית לט, ו-ז)
מלבד היופי ההשוואתי שיש בין תיאור היופי של יוסף ובין תיאור היופי של רחל, המסביר את רגש הקרבה שרוחש יעקב ליוסף, קיים פן נוסף ביופיו.
מדברי המדרש: "'וְכֹל אֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה, ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ' כיון שראה רבו כן מסר לו כל המפתחות ולא היה יודע אחריו כלום... כיון שראה יוסף את עצמו בכך התחיל אוכל ושותה מסלסל בשערו ואומר: 'ברוך המקום שהשכחני בית אבי'..." (תנחומא וישב ח).
האמירה 'וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה' ממוקמת במכוון בפרשיית אשת פוטיפר. יוסף נחשב כבר על ידי המדינים הסוחרים כאדם שאינו עבד, כי הוא היה יפה מדי ומטופח מכדי להיות עבד. הסוחרים לא שואלים שאלות כי זאת הפרנסה שלהם, והם לוקחים אותו למצרים.
פוטיפר ואשתו בדיוק צריכים עבד שיעשה להם את עבודות הבית. העבד היפה מיד מושך את תשומת לבם והם מחליטים לקנותו על אף נסיונו הדל למדי בעבודת כפיים. אותו עבד מתגלה כהצלחה. יוסף חכם ומגלה כישורים של הנהגה. פוטיפר מנסה אותו בתפקיד מנהלי ומצליח. תוך זמן קצר הופך יוסף למנכ"ל של פוטיפר והכל עובד תחת פיקודו. לאור הצלחתו חושבת אשת פוטיפר על תוכנית כיצד להפטר מפוטיפר (אולי) ולהדבק במגלומן המוצלח, הצעיר והיפה יש לציין.
עד כאן הסתכלותם המכשילה של פוטיפר ואשתו.
יוסף לעומתם רואה הכל מזווית שונה.
יוסף היפה יצא זה עתה מלימוד סוגיית עגלה ערופה בבית יעקב לקראת אחיו הרועים.
לפני שהוא מספיק לשים לב מה קורה הוא מוצא את עצמו בבור. מכאן, הוא חושב לעצמו, אי אפשר לרדת. תוך דקות מספר, יוסף מוצא עצמו נגרר אחרי שיירה של גמלים.
כשהוא מתעורר סוף סוף הוא מוצא את עצמו כבול, במקום זר, ובלי שמץ של מושג מה קורה כאן. מי כל האנשים האלה? מה אני עושה כאן? היי, לאן לוקחים אותי? מי אתם? מה אתם רוצים ממני? אין תשובה. לבסוף הוא מגיע לשדה, שם מודיעים לו שהוא עבד ושהוא צריך להתחיל לעבוד אם הוא לא רוצה קצת שוט לארוחת בוקר.
ברגעים אלה ממש יוסף מתחיל לאסוף את עצמו. הוא מתחיל להבין מה קורה ומתחיל לעשות חשבון נפש. לאט לאט הוא מִשְתקם, אוסף סביבו את שאר העבדים ומלמד אותם על פי הגיון שיטות עבודה יותר נוחות ויותר יעילות. העבודה משתלמת, פוטיפר שם לבו אליו ונותן לו קידום. יוסף מקבל עוד זמן לחשבונות נפש, ונזכר בימים רחוקים ובחלומות על העתיד הטוב הקרב ובא בו הוא יהיה למלך. הקידומים מטפחים בו תקוות והוא אכן מתחיל להתנהג כמלך: לאכול, לשתות, לטפח את היופי שיש בו.
"מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ, תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ" (ישעיהו לג, יז).
המלך צריך להיות מרשים גם בצורתו החיצונית. יוסף יודע זאת ומתקדם בצורה מעשית לתכונות הנדרשות מהמלך.
הבעיה בטיפוח היופי העצמי של יוסף היא התזמון.
יוסף מפתח מוקדם מדי נטיות למלוכה, מה שגורם למעשה ליוסף להוות מוקד משיכה לשלילה. אשת פוטיפר מנסה לנצל את היופי של יוסף ומפילה אותו בלי כוונה לנקודת המוצא: הבור.
לסיכום:
יופיו של יוסף חיובי באקטיביותו ושלילי בפסיביותו. היופי הוא חלק בלתי נפרד מההתקרבות למלוכה, אך גם בדרך למלוכה צריך להיזהר מהסיכון שבו.
יוסף מזכיר באישיותו את רחל, דבר המתבטא בין השאר בצורה חזקה מאד בתיאור חיצוני זהה, אך במשקל שונה.