קוד: שאול המלך חלק א: מסע חיפוש האתונות בתנ"ך
סוג: מניעים2
מאת: אורנה ליברמן
אל: liebermanorna @ gmail.com
חלק א
מסע חיפוש האתונות (שמואל א, ט:א-טז)
בפרק ט בספר שמואל א אנו מתוודעים אל שאול בן קיש, האיש שנבחר למלא את תפקיד המלך הראשון לישראל. פרשנים רבים עמדו על כך שאין הפרק פותח במלך המיועד עצמו, שאול, כי אם באביו ועובדה זו משמעותית ביותר. הפסוק הראשון בפרק מוקדש לקיש, אביו של שאול, להשתייכותו השבטית ולייחוסו המשפחתי:
וַיְהִי אִישׁ מִבִּן יָמִין, וּשְׁמוֹ קִישׁ בֶּן אֲבִיאֵל בֶּן צְרוֹר בֶּן בְּכוֹרַת בֶּן אֲפִיחַ, בֶּן אִישׁ יְמִינִי, גִּבּוֹר חָיִל. (שמואל א, ט:א)
שאול מופיע רק בפסוק השני, כמו לציין כבר מההתחלה שעל המלך להיות כפוף לסמכות קודמת, זו המייצגת את אלוהים. בפסוק הראשון מופיע קיש, אביו של שאול, כסמכות זו ולאחר פגישתו של שאול עם שמואל הנביא, יופיע זה האחרון כתופס מקומו של קיש, כאביו הרוחני של שאול שאת הוראותיו יהיה חייב הבן לקבל בלי שום תנאים ובלי שום מקום לפשרה.
קיש, מהשורש ק.ו.ש, שממנו קשת - שבט בנימין היה מפורסם בקשתיו (דברי הימים א, ח:מ), הוא בן אביאל, אבי=אל. האל הוא האב והאב הוא האל. שאול רואה אכן באביו המכונה גִּבּוֹר חָיִל את ייצוג האל ונחפז לציית להוראותיו.
הפסוק הראשון בפרק, המציג כאמור את קיש, מדגיש פעמיים את השתייכותו לשבט בנימין, פעם אחת בפתח רשימת אבותיו ופעם שנייה בסיומה, לפי דגם ב/א/ב:
וַיְהִי אִישׁ מִבִּן יָמִין, וּשְׁמוֹ קִישׁ בֶּן אֲבִיאֵל בֶּן צְרוֹר בֶּן בְּכוֹרַת בֶּן אֲפִיחַ, בֶּן אִישׁ יְמִינִי, גִּבּוֹר חָיִל. (שמואל א, ט:א)
גם עובדה זו משמעותית ביותר. בנימין, בן הזקונים האהוב של יעקב, אחרון השבטים, תפארת הסיום, מחונן, בנוסף על ייחודו האישי, גם במכלול תכונותיהם של כל אחיו. האחרון הוא המסכם, המשלים והמאגד (אחר/אחד). ומתוקף תכונתו זו, הוא גם האמצעי. בבנימין גלומה האפשרות המבורכת לממש את איחוד הניגודים, לתווך בין השבטים השונים וללכדם סביבו.
תכונת אמצעיותו של השבט מתבטאת גם במיקומו הגיאוגרפי. בנימין שוכן במרכז הארץ, בהרי ירושלים, בין שני השבטים המרכזיים, יהודה ויוסף, יהודה מצד דרום ויוסף מצד צפון:
וַיַּעַל גּוֹרַל מַטֵּה בְנֵי בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָם וַיֵּצֵא גְּבוּל גּוֹרָלָם בֵּין בְּנֵי יְהוּדָה וּבֵין בְּנֵי יוֹסֵף. (יהושוע יח:יא)
בין דרום-ימין לצפון-שמאל. רבים מבני בנימין מחוננים בכשרון מיוחד המקנה להם שליטה שווה בשתי ידיהם:
נֹשְׁקֵי קֶשֶׁת [מצוידים בקשת], מַיְמִינִים וּמַשְׂמִאלִים [משתמשים ביד ימין וביד שמאל], בָּאֲבָנִים [בהשלכת אבנים] וּבַחִצִּים בַּקָּשֶׁת [ובחץ וקשת], מֵאֲחֵי שָׁאוּל [כולם נמנים על קרוביו של שאול], מִבִּנְיָמִן. (דברי הימים א, יב:ב)
בני בנימין אלה, ימניים ושמאליים כאחת, מצטיינים הן בהשלכת אבנים והן ביריית חצים. כישורים כפולים ומכופלים אלה מדגישים את קרבתם אל הבורא. קליעה מדויקת בחץ וקשת, יריית אבנים ושימוש דומה בשתי הידיים הם ממאפייני מעשה הבריאה כפי שהם נרמזים במערכת הדימויים התנ"כית.
בחצו החד פילח הבורא שאין שני לו (אחד/חד) את התוהו ובוהו המצחין, ביתקו לשני חצאים והפכו לבריאה הצחה. מ-חֵץ באות חָצָה ו-חֵצִי. חֵץ, בשיכול אותיות - צַח - רומזת לחצייה שהפכה את הצחנה לצחות. חץ הברק, שירה האל מתוכה של קשתו הדרוכה, קרע את תוך לב התהום (בראשית א:ו; תהילים נח:ח, יח:טו), ניקר בו פֶּתַח תִּקְוָה (הושע ב:יז), נקב בו בור, כרה בו מְקוֹר מַיִם חַיִּים (ירמיהו יז:יג), מעיין ישועה בין מים עליונים למים תחתונים.
רמזים לחציית התהום הקדמונית פזורים לאורך כל התנ"ך כולו. בחטיבת פרקינו בולט שם המקום צֶלְצַח, בגבול בנימין, סמוך לקבר רחל, שבו עתיד שאול לקבל את האות הראשון להמלכתו (שמואל א, י:ב). כשם שצלחה רוח אלוהים את המים, כך צלחה על שאול והפכה אותו לאיש אחר.
אל בְּאֵר המים החיים (שיר השירים ד:טו), שחצב האל בקליעת חצו, הטיל אבן, שאותה ירה מתוכה של כַּף קלעו (שמואל א, כה:כט). השקערורית באמצעה של כף הקלע שממנה נורתה האבן מקבילה אל אמצעה של הקשת הדרוכה שממנה נורה החץ. הכפילות הסימטרית משני צדיו של ציר מרכזי היא תגה המייצג של הבריאה. הצומת שנפתח ונסלל בסבך התהום, במקום המפגש של מעלה ומטה, אך גם בין ימין ושמאל, בנקודת האפס של כל דרכי היקום הנולד, מצוין איפוא בבאר ואבן, אבן השתייה, אם כל אבניו ומימיו.
מהחצי שממעל קו הרקיע יצרה ימינו של הבורא את השמים ומהחצי שמתחת לו יסדה שמאלו את הארץ. מאותו מסעף דרכים שסימנו הוא באר ואבן התפצלו רקיע וקרקע, התפשטו אל קצות היקום. אל אותה מקלעת מובילות ארבע רוחותיו אשר מצטלבות ומצטמצמות בה, הדוקות ושלובות כצמה.
רמזים אל באר הישועה הקדמונית פזורים לאורך כל התנ"ך כולו. בפרקנו פוגשים שאול ונערו בנערות היוצאות לשאוב מים (שמואל א, ט:יא), המכווינות אותם לפגישה עם הרואה, רמז לייעודו של שאול כמחזיר עטרת טהרת היקום לצחותה הראשונית, בצל הבורא, כבשעה שיצאה מידיו.
הבורא - הצח, הבר, האציל מצחותו על היקום שברא, דֶּרך חצו ואבנו. דימוי יריית חץ התשועה (מלכים יג:יז) כרוך, כפי שראינו, בדימוי יריית אבן הפינה (איוב לח:ו). ירייה שהיא הוראה. במעשה הבריאה נתן האל דוגמה לבני האדם, הורה להם לחקותו, להפוך אין לעין, שממה לעֵין גַּנִּים, מדבר לכרם אל, כל אחד כפי כישוריו ויכולותיו.
אלה של בני בנימין גיבורי החיל גבוהים במיוחד. מידיו של הבורא הועבר כשרון ההצטיינות בקליעה אל ידיהם. באשפתם החצים ובכליהם האבנים. המיומנות הכפולה שבה ניחנו נותנת בידיהם את האפשרות לשחזר במאבקיהם ובפעליהם את מעשה הבריאה וכך להמשיכו ולהרחיבו בתנאי שיבחרו לעשות בזכות היתר שהוענקה להם את השימוש הנכון. הפוטנציאל הקיים בהם יכול לקדמם ולהעלותם אל רמות ושיאים אך גם להסיגם ולהורידם אל שפל המדרגה ושאול תחתיות. זאת ועוד, בהתאם לתורת המקרוקוסמוס-מיקרוקוסמוס הרואה את תבניתו המוקטנת של היקום בגופו של אדם, צדודיתו הימנית מסמלת את הממד השמימי שבו בעוד שצדודיתו השמאלית מסמלת את ארציותו. בין ימין לשמאל, במפגש הקצוות, נמצאת נקודת החיבור שבה מתאחדים האנושי והאלוהי. שוויון כישורי היד השמאלית לאלה של היד הימנית מעיד על יכולתם של בני בנימין להתקרב, עד כמה שיד אנוש מגעת, לשלמות האלוהית. בעוד שאת השמים העמיד כאמור הבורא בימינו ואת הארץ הציב בשמאלו (ישעיהו מח:יג), בשתי ידיו כונן את המקדש (שמות טו:יז), דגם מוקטן של היקום כולו. ואיזה שבט מתאים יותר מבנימין שמשכן השכינה יוקם בתחומו:
לְבִנְיָמִן אָמַר משה: יְדִיד ה', יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו, חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן. (דברים לג:יב)
יְדִיד ה', רמז לשלמה, בונה בית המקדש, שהנביא נתן העניק לו את השם יְדִידְיָהּ (שמואל ב, יב:כד-כה). בנימין, בין כתפי האל, תחת חופתו המגוננת, כרעיה המתרפקת על דּוֹדָהּ (שיר השירים ח:ה), שמאלו תחת ראשה וימינו תחבקה (שם שם:ג). בנימין ילכד ויאחד את השבטים תחת השגחת האל סביב המקדש. יִשְׁכֹּן, שָׁכֵן, רמז לשכם, בין הכתפיים. שאול, בן לשבט זה, מוצג בפסוקו השני של פרקנו כמזוהה עם שכמו הגבוה:
וְלוֹ הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל, בָּחוּר וָטוֹב - וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ, מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה - גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם. (שמואל א, ט:ב)
אין טוב משאול ואין גבוה משאול בכל העם כולו. בנו של דורך הקשת גיבור החיל נועד לשאת את העם בין כתפיו, כמו האל. שמו של אביו של אביו, אביאל, נטען איפוא במשמעות נוספת: אביו של (נציג) האל (המלך המשיח מכונה במקרא הוא עצמו אל, ישעיהו ט:ה). בין שמאל לימין, בין מעלה ומטה, נועד הנבחר לשאת את העם בין כתפיו, להובילו, לרוממו ולהגביהו, למגר את הרע ולהביא שלום וביטחון לעולם כולו (על סמליותו של הביטוי מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה המאחד את השכם בין הכתפיים עם אבן השתייה בין שמים לארץ, לפי דגם ב/א/ב, ראו מאמר קודם: לעבדו שכם אחד).
שאול נוהג באביו בכבוד רב ומציית מיידית להוראותיו:
וַתֹּאבַדְנָה הָאֲתֹנוֹת לְקִישׁ, אֲבִי שָׁאוּל, וַיֹּאמֶר קִישׁ אֶל שָׁאוּל בְּנוֹ: קַח נָא אִתְּךָ אֶת אַחַד מֵהַנְּעָרִים, וְקוּם, לֵךְ, בַּקֵּשׁ אֶת הָאֲתֹנֹת. וַיַּעֲבֹר בְּהַר אֶפְרַיִם, וַיַּעֲבֹר בְּאֶרֶץ שָׁלִשָׁה, וְלֹא מָצָאוּ. וַיַּעַבְרוּ בְאֶרֶץ שַׁעֲלִים וָאַיִן, וַיַּעֲבֹר בְּאֶרֶץ יְמִינִי, וְלֹא מָצָאוּ. (שמואל א, ט:ג-ד)
הצו יוצא אומנם מפי קיש, אבי שאול, אך מן עיצובו הסגנוני מהדהד הקול האלוהי המורה לבחיריו לקום וללכת למסע חניכה אשר ישנה את גורלם וישפיע על חיי הכלל. שאול ונערו יוצאים איפוא למסע חיפוש האתונות באיזור הר אפרים תוך שהם נעים מצפונו לדרומו. הצלע וַיַּעֲבֹר בְּהַר אֶפְרַיִם היא כותרת לכל הקטע, על דרך ההכללה. הפירוט מופיע בהמשך: שאול ונערו עוברים בארץ שלישה, בארץ שעלים ובארץ ימיני. לאחר מכן הם באים לארץ צוף. בשלושת הארצות הראשונות שאול ונערו רק עוברים בעוד שלארץ צוף – מקום מושבו של שמואל שהוא יעדם – הם באים. שאול, שאיננו יודע דבר וחצי דבר על משמעותו האמיתית של המסע אליו יצא לבקשת אביו, מציע לנערו לחזור פן תתחלף דאגתו של האב לאתונות בדאגה גדולה פי כמה, להם, לשאול ולנערו, המתמהמהים מעל המצופה:
הֵמָּה בָּאוּ בְּאֶרֶץ צוּף, וְשָׁאוּל אָמַר לְנַעֲרוֹ אֲשֶׁר עִמּוֹ: לְכָה וְנָשׁוּבָה פֶּן יֶחְדַּל אָבִי מִן הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָנוּ. (שמואל א, ט:ה)
התחשבותו העדינה של שאול באביו מוצגת כניגוד מוחלט לאנוכיותם האכזרית של אחי יוסף אשר אחרי שהשליכוהו אל הבור ומכרוהו לישמעלים, מסמאים את עיני אביהם הזקן יעקב ומבשרים לו בברוטליות שאין כמוה שבנו האהוב נטרף. יתרה מזו, באומרו וְדָאַג לָנוּ, שאול מתייחס לנערו כמו אל אח. האב לא ידאג רק לשאול אלא גם לנערו, ובאותה מידה. יחסים מופתיים שוררים בבית קיש שבו משרתים לא מובדלים מבני הבית אלא מסופחים למשפחה (רמז לשוויון ולאחווה שישררו, לפי נביאי ישראל, באחרית הימים). שאול מתייחס לנערו כאל אח בכור, תכונה משפחתית הטבועה בשם אבי סבו של קיש הנקרא בְּכוֹרַת (שמואל א, ט:א). אך כאן חל חילוף תפקידים (מוטיב חוזר במקרא), וזהו הנער, החשוב כאח הצעיר, המשמש פרדוקסלית כאח הבכור, בהציעו הצעה, הנראית בעין יפה בעיני אדונו ואף מתקבלת לאחר הבהרה קצרה:
וַיֹּאמֶר לוֹ: הִנֵּה נָא אִישׁ אֱלֹהִים בָּעִיר הַזֹּאת, וְהָאִישׁ נִכְבָּד, כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר, בּוֹא יָבוֹא. עַתָּה נֵלְכָה שָּׁם, אוּלַי יַגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ עָלֶיהָ. (שמואל א, ט:ו)
שאול מקשיב לנערו ושואל את השאלה הבאה:
וְהִנֵּה נֵלֵךְ, וּמַה נָּבִיא לָאִישׁ, כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים. מָה [יש] אִתָּנוּ? (שמואל א, ט:ז)
אין שאלתו של שאול מעידה על רצונו להערים קשיים ולצאת נגד הצעתו של הנער לסור לעירו של איש האלוהים. להפך. שאול מגלה נכונות מפתיעה להיענות ליוזמת נערו ואף מדמה את שניהם כבר בדרך לארץ צוף, וְהִנֵּה נֵלֵךְ, אלא ששאול נוהג כבוד בכל בני האדם, צעירים כזקנים, משרתים כנכבדים. כשם שאין הוא פוגע בנערו, כך אין הוא מוכן להקל בכבודו של איש האלוהים ולסור מהמנהג לפיו הבאים לשאול בעצתו מביאים לו תשורה. שאול שואל את הנער מה יש בידיהם כדי להביא לאיש האלוהים וברגע ששמע את התשובה, המניחה את דעתו, הוא נחפז לצאת לפגוש את הרואה:
וַיֹּסֶף הַנַּעַר לַעֲנוֹת אֶת שָׁאוּל וַיֹּאמֶר: הִנֵּה נִמְצָא בְיָדִי רֶבַע שֶׁקֶל כָּסֶף, וְנָתַתִּי לְאִישׁ הָאֱלֹהִים, וְהִגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ. לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר הָאִישׁ בְּלֶכְתּוֹ לִדְרוֹשׁ אֱלֹהִים: לְכוּ וְנֵלְכָה, עַד הָרֹאֶה: כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם יִקָּרֵא לְפָנִים הָרֹאֶה. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ: טוֹב דְּבָרְךָ, לְכָה, נֵלֵכָה. וַיֵּלְכוּ אֶל הָעִיר אֲשֶׁר שָׁם אִישׁ הָאֱלֹהִים. (שמואל א, ט:ח-י)
אין בפרקנו ולו גם מילה מיותרת אחת. כל החזרות מכוונות. הכתוב מסביר בהערת סוגריים (פס' ט) את המנהג ללכת לנביא, שנקרא לפנים רואה, לדרוש באלוהים, ושאול אכן מכבד את המסורת הישראלית ולא סר ממנה ימין ושמאל. מילים משתנות ומתחלפות, בעבר אמרו רואה, עכשיו אומרים נביא, אבל הריטואל, המבוסס על תוכנן, ולא על צורתן, קבוע ויציב, ותפקידו הוא לחזק את הזהות הקבוצתית של משתתפיו ואת חיבורם אל אמונתם וסולם ערכיהם הנובע ממנה. מכאן והלאה יתנהלו אכן הדברים ברוחו. שאול חוזר על מילות הנוסחה הריטואלית - לְכָה, נֵלֵכָה – שצוטטו בפסוק הקודם - לְכוּ וְנֵלְכָה. כאן נכנסים אנו מתחום החולין אל תחום הקודש, כניסה המצוינת ומסומלת בעלייה:
הֵמָּה עֹלִים בְּמַעֲלֵה הָעִיר, וְהֵמָּה מָצְאוּ נְעָרוֹת, יֹצְאוֹת לִשְׁאֹב מָיִם, וַיֹּאמְרוּ לָהֶן: הֲיֵשׁ בָּזֶה הַרֹאֶה? וַתַּעֲנֶינָה אוֹתָם וַתֹּאמַרְנָה: יֵּשׁ, הִנֵּה, לְפָנֶיךָ. (שמואל א, ט:יא-יב)
צירוף הלשון וַתַּעֲנֶינָה אוֹתָם וַתֹּאמַרְנָה מעיד על כך, כפי שמסביר אריה גאליה (במאמרו לקראת המפגש שבין שאול לשמואל, מקראנט), שתשובת הנערות היא בגדר נוסחה ריטואלית. כך מקדים הכתוב את הכרזת זקני העיר בשעת קיום טכס העגלה הערופה (וְעָנוּ וְאָמְרוּ, דברים כא:ז), את זו של היבמה בטקס החליצה (וְעָנְתָה וְאָמְרָה, שם כה:ט), את זו של מביא הביכורים לפני הכהן (וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ, שם כו:ה). תשובת הנערות מעוצבת, אכן, כמו הכרזה מדוקלמת, לפי הדגם המוכר, ב/א/ב. הציר המרכזי, הצלע הרביעית, בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֶאֱכֹל, מוקפת בשלוש צלעות מכל צד כשחזרות של מילים מקשרות ביניהן:
מַהֵר, עַתָּה, כִּי הַיּוֹם בָּא לָעִיר
כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָה.
כְּבֹאֲכֶם הָעִיר, כֵּן תִּמְצְאוּן אֹתוֹ
בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֶאֱכֹל
כִּי לֹא יֹאכַל הָעָם עַד בֹּאוֹ
כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח, אַחֲרֵי כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים.
וְעַתָּה, עֲלוּ, כִּי אֹתוֹ כְהַיּוֹם תִּמְצְאוּן אֹתוֹ. (שמואל א, ט:יב-יג)
הצלע הראשונה מקבילה לצלע השביעית, הצלע השנייה מקבילה לצלע השישית, הצלע השלישית מקבילה לצלע החמישית והביטוי תִּמְצְאוּן אֹתו מחבר את הצלע השלישית, הקודמת ללב הדקלום אל הצלע השביעית, החותמת אותו.
מכאן ואילך מתרחשים ומשתלשלים הדברים במהירות רבה, מתבהרים ומתחדדים. עלילת שלושת ימי המסע אל ארץ צוף דוהרת לקראת שיאיה – גילוי מטרתה ומשיחתו של שאול. מה שנראה כיד המקרה מתגלה כתכניתו המתוזמנת של אלוהים. הנער המשרת והנערות שואבות המים מתגלים כמלאכיו. תפקידו של הנער היה להוביל את שאול אל ארץ צוף, תפקידן של הנערות היה להשלים את השליחות ולהנחותו אל המפגש עם שמואל.
אלוהים גילה לשמואל יום קודם את דבר בואו של האיש העתיד לצאת נגד אויביהם המציקים והמאיימים ביותר של ישראל כרגע – הפלישתים:
כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים כִּי רָאִיתִי אֶת עַמִּי כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי. (שמואל א, ט:טז)
דברי אלוהים אלה מהדהדים את מילותיו בנוגע לסבל ישראל מצד המצרים:
וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם. (ספר שמות, ג:ט)
הפלישתים צועדים אם כן בדרכיהם הנלוזות של המצרים ושאול נבחר היום, כמשה לפנים, כדי להושיע את ישראל מנוגשיו ולהצעידו לעבר האור. עוד מעט והטוב בבני ישראל אשר אלוהים נגע בלבו (שמואל א, י:כו) יימשח לנגיד, וילך נגדו, בצלו, בנגהו.
רשימה ביבליוגרפית
אריה גאליה, לקראת המפגש שבין שאול לשמואל, מקראנט
ליברמן אורנה, שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, הוצאת סלע ספרים, 2013
הרב אליהו מאלי, נחלת בנימין, אתר הניווט
ורד נעים, בנימין, דעת