שאול המלך חלק ב: פגישת שמואל ושאול (שמואל א, ט: יד - כז)

קוד: שאול המלך חלק ב: פגישת שמואל ושאול בתנ"ך

סוג: מניעים2

מאת: אורנה ליברמן

אל: avnerramu @ aol.com

שאול ונערו נכנסים לעיר שבה יערוך עוד מעט איש האלוהים את סעודת הזבח:

וַיַּעֲלוּ הָעִיר, הֵמָּה בָּאִים בְּתוֹךְ הָעִיר, וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל יֹצֵא לִקְרָאתָם, לַעֲלוֹת הַבָּמָה. (שמואל א, ט:יד)

פסוק זה ניתן להבינו בשני מובנים, התלוים בפירוש המילה בְּתוֹךְ. לפי הפירוש הראשון, בְּתוֹךְ פירושה בפנים, במובן הרחב של המילה: שאול ונערו נכנסים לעיר ובתוך חומותיה, בתחומה, בשַׁעֲרָהּ, הם פוגשים בשמואל היוצא לקראתם. לפי הפירוש השני, בְּתוֹךְ פירושה בַּתָּוֶךְ, באמצע, במובנה הצר והמקורי של המילה: שאול ונערו עולים לעיר, חוצים את חצייה וכשהם מגיעים למרכזה, הם פוגשים בשמואל הבא לקראתם.

המשך העלילה אינו פותר את העמימות:

וַיִּגַּשׁ שָׁאוּל אֶת שְׁמוּאֵל, בְּתוֹךְ הַשָּׁעַר. וַיֹּאמֶר: הַגִּידָה נָּא לִי, אֵי זֶה בֵּית הָרֹאֶה? (שם, שם:יח)

בְּתוֹךְ הַשָּׁעַר – האם כוונה לשער העיר ששמואל הגיע אליו בדרכו אל הבמה או שאולי הכוונה היא לשער ביתו שרק יצא ממנו?

בין שני פסוקים אלה שבהם חוזרת פעמיים המילה בְּתוֹךְ, בְּתוֹךְ הָעִיר, בְּתוֹךְ הַשָּׁעַר, כמו להדגיש את מרכזיותה של הפגישה בין שמואל לשאול שהיא גם התחלה של תקופה חדשה (מוטיב איחוד ההתחלה והאמצע), מובלעת הערת סוגריים המספרת על המידע שקיבל שמואל מגבוה:

וַה' גָּלָה אֶת אֹזֶן שְׁמוּאֵל, יוֹם אֶחָד לִפְנֵי בוֹא שָׁאוּל, לֵאמֹר: כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים כִּי רָאִיתִי אֶת עַמִּי כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי. (שם, שם: טו-טז)

שמואל המבחין בשאול, הבא למולו, תוהה האם זה הוא באמת האיש שמונה לנגיד וה' מאשר את ניחושו:
וּשְׁמוּאֵל רָאָה אֶת שָׁאוּל וַה' עָנָהוּ: הִנֵּה הָאִישׁ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי.
(שם, שם:יז)

יַעְצֹר בְּעַמִּי – תפקידו של הנגיד הוא לא רק לבלום את האויבים ולהדפם אל מחוץ לגבולות ישראל אלא גם לרסן את העם עצמו כדי למנוע ממנו לעבור את גבולות החוק, כמו האל הבורא שהכניע את מי התוהו המורדים וכנסם במחוזותיהם:

הֵן יַעֲצֹר בַּמַּיִם וְיִבָשׁוּ וִישַׁלְּחֵם וְיַהַפְכוּ אָרֶץ. (איוב יב:טו)

בימי הבריאה הראשונים גער אלוהים במי התוהו, שלחם להתקבץ במאגרים שיועדו להם, צמצמם והדקם (ראו: מגערה, דרך רגיעה, לערגה):

תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ, עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם. מִן גַּעֲרָתְךָ, יְנוּסוּן, מִן קוֹל רַעַמְךָ, יֵחָפֵזוּן. יַעֲלוּ הָרִים, יֵרְדוּ בְקָעוֹת, אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם. גְּבוּל שַׂמְתָּ, בַּל יַעֲבֹרוּן, בַּל יְשֻׁבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ. הַמְּשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים, בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן. (תהילים קד:ו-י)

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה, וַיְהִי כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. (בראשית א:ט-י)

לעצור פירושו לרסן ולמשול (עֶצֶר - שלטון, שופטים יח:ז), לעצור פירושו גם לאסוף ולאחד (עֲצֶרֶת - אסיפה, דברי הימים ב, ז:ט). שאול מופקד על הקמת סדר חדש שייערך ויוקם לפי דגם עצירת המים הקמאים בבראשית. ומי שעצר הוא גם מי שצרר:

מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה? (משלי ל:ד)

המים צרורים בעננים כבדים, המכילים אותם כבגד שלא ייקרע (איוב כו:ח). אותם עננים שכמוהם כלבוש כולאים גם את מי הים המבעבעים כדי שלא יתפרץ, תוך שחיתולי ערפל, סכרי סלעים (איוב לח: ח-יא) ורצועות חול (ירמיהו ה:כב) חוגרים אותו מכל עבר ומשלימים את מלאכת הצרירה. מי השמים ומי התהום כמו עטופים ומכוסים בשמלה. סבך נחשולי המוות המפותלים והאפלים, המשתוללים בחמת זעם, המסתערים, המתגבהים - כוחות הטומאה ההרסניים, נצררו לצרור חיים סדור ומהודק - כוחות הבריאה הברה, הרוגעת והצחורה.

מי הישועה, הצרורים בשמלה, מופיעים, ערב יציאת מצרים, בדמות הבצק, שלא יוכל להחמיץ, הנישא, גם הוא, צרור בשמלה, על שכמם של היוצאים מכלאם, מקרבי התנין:

וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ, טֶרֶם יֶחְמָץ, מִשְׁאֲרֹתָם [כלי עץ שבהם מחמיצים את הבצק] צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם, עַל שִׁכְמָם. (שמות יב:לד)

כל אחד ואחד מהיוצאים מעבדות לגאולה, מטומאת מצרים לטהרת ציון, נושא על שכמו את סמל התוהו שהפך לבריאה. החמץ המותסס בשמריו הוא גלגולם המוצק של מי התוהו המבעבעים, התופחים, המתפשטים, האלימים (חמץ/חמס) - נחלי בליעל בעוד שהמצה הרדודה היא גילומם של המים הרגועים, העורגים לבוראם, המצומצמים (מצה/צמק) - פלג אלוהים.

שאול, שאבי סבו נקרא צְרוֹר (שמואל א, ט:א), שעליו נאמר פעמיים מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה (שם, א:ב, י:כג), שענוותנותו כה מודגשת, נועד לחדש את יציאת מצרים, שהיא עצמה חזרה על בריאת העולם, ולהושיע את העם, כמשה לפניו, מכל צריהם, חיצוניים ופנימיים כאחד. ואף יתרה מזו, להחזיר את כל היקום כולו לטהרתו וצניעותו הראשונית, קצוות כתווך, תווך כצומת המהודק שבו מכונסות, מצומצמות וצרורות ארבע רוחות היקום:

מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה, מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ? (משלי ל:ד)

רמזים רבים מעידים על התאמתו המושלמת של שאול לתפקיד. כבר בפירוט ייחוס משפחת אביו - ארבעה שמות, בולטת משמעותם:

וַיְהִי אִישׁ מִבִּן יָמִין, וּשְׁמוֹ קִישׁ בֶּן אֲבִיאֵל בֶּן צְרוֹר בֶּן בְּכוֹרַת בֶּן אֲפִיחַ, בֶּן אִישׁ יְמִינִי, גִּבּוֹר חָיִל. (שמואל א, ט:א)
רף הציפיות משאול גבוה ביותר. שניים מארבעת השמות קושרים אותו אל נס הבריאה ושניים מהם מורים על קרבתו למחוללהּ. אביאל ובכורת מציבים אותו כבנו הבכור של האל, כבחירו, בָּחוּר וָטוֹב (שם, ט:ב), אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ ה' (שם, י:כד). צרור ואפיח מעידים על עתידו של שאול, העומד בְּתוֹךְ הַשָּׁעַר (שם, ט:יח), כפותח תקופה חדשה. בעוד שצרור, כפי שראינו, מצביע על השינוי שחל במים, ביום השני וביום השלישי לבריאה, אפיח, קשור לאור שבקע משחור תוהו הלילה ביומה הראשון. לבוקר כל הבקרים מרמז גם פסוק כו בפרקנו: וַיְהִי כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר (ראו: משחור התוהו לשחר הגאולה). כאשר יפוח היום וינוסו הצללים, תזרח השמש ותנשוב רוח מרעננת. במקום מפגש רוח הצפון ברוח הדרום (איחוד הפכים), ייברא עולם מבושם, משכר בריחות פריחתו, מלא חיים ונמרץ שבו ישררו אהבה, צדק ואמונה (שיר השירים ב:יז, ד:ו,טז; תהילים יב:ה; משלי יב:יז). שאול מוצג כאיש שנועד להניס את אפלת סוף תקופה זו, בין לבין, שבה אדמת ישראל חמוצה עדיין מדם אישה אומללה, קורבן התעללות מחפירה ומדם נופלי מלחמת האחים הקשה שפרצה בעקבותיה (לאירועים אלה, החותמים את ספר שופטים, פרקים יט-כא, והקשורים באופן הדוק לבחירתו ולהמלכתו של שאול יוקדש מאמר בהמשך). להפיח רוח חיים בצללי עולם אנרכי על סף אובדן פירושו, בין היתר, הוא לתקן את ההתפוררות המוסרית, לאחות את הקרעים בין השבטים, ללכדם לעם אחד ולחזק את הקשר בינו לבין אלוהיו.

כבדה ומורכבת המשימה שתוטל על שכמו של המלך הראשון, חד ופתאומי המהפך שיחול בחייו. עד עתה חי שאול בעירו גבעה, בצל אביו קיש, כרועה בקר שליו, כה מנותק מענייני הציבור עד כי אפילו שמעו של שמואל לא הגיע אליו.
רק מפי נערו שמע שאול שהינה נמצא אִישׁ אֱלֹהִים בָּעִיר הַזֹּאת שאליה נקלעו ומן הראוי יהיה לשאול בעצתו (שמואל א, ט:ו). שאול שואל את שמואל הבא לקראתו איפה בית הרואה בלי לדעת כמובן את זהותו של האיש אליו הוא פונה. תשובתו של שמואל לא מניחה מקום לספק:

וַיַּעַן שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל וַיֹּאמֶר: אָנֹכִי הָרֹאֶה, עֲלֵה לְפָנַי הַבָּמָה וַאֲכַלְתֶּם עִמִּי הַיּוֹם, וְשִׁלַּחְתִּיךָ בַבֹּקֶר, וְכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ אַגִּיד לָךְ. וְלָאֲתֹנוֹת הָאֹבְדוֹת לְךָ, הַיּוֹם שְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים, אַל תָּשֶׂם אֶת לִבְּךָ לָהֶם, כִּי נִמְצָאוּ, וּלְמִי כָּל חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל, הֲלוֹא לְךָ וּלְכֹל בֵּית אָבִיךָ. (שמואל א, ט:יא-כ)

תגובתו של שאול מזכירה את זו של משה (שמות ג:יא-יג, ד:א, י, יג) וזו של גדעון (שופטים ו:טו), כשנודע להם על שליחותם:

וַיַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר: הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי, מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן, וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה. (שמואל א, ט:כא)

שבט בנימין היה מלכתחילה שבט קטן, מועט באנשיו (במדבר א:לז, כו:מא), בהתאמה למקומו של בנימין כצעיר בני יעקב, ואחרי מלחמת האחים הקטלנית, שבה נלחם נגד יתר השבטים (שופטים כ), אף עמד בסכנת הכחדה (שם כא:א-ז). משפחתו של שאול הייתה כנראה מועטת במספר אנשיה, והינה נקרא שאול פתע פתאום להנהיג את העם.

שמואל נותן כבוד לשאול בבקשו ממנו ללכת לפניו - עֲלֵה לְפָנַי הַבָּמָה, בהושיבו אותו בראש הקרואים, שהיו כנראה מנכבדי העיר, באולם סעודת הזבח ובנתנו לו את החלק המובחר ביותר בקורבן. שמואל מורה לטבח להגיש לשאול את המנה שהושמה בצד ואומר לשאול שנתח זה נשמר במיוחד בשבילו מהרגע שבו הזמין את האורחים להשתתף בזבח:

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל לַטַּבָּח: תְּנָה אֶת הַמָּנָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ, אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ, שִׂים אֹתָהּ עִמָּךְ [הגש את המנה אשר נתתי לך ואמרתי לך לשמור עליה]. וַיָּרֶם הַטַּבָּח אֶת הַשּׁוֹק וְהֶעָלֶיהָ וַיָּשֶׂם לִפְנֵי שָׁאוּל, וַיֹּאמֶר [שמואל לשאול]: הִנֵּה הַנִּשְׁאָר שִׂים לְפָנֶיךָ [הנה השמור מושם/מונח לפניך], אֱכֹל כִּי לַמּוֹעֵד [הזה] שָׁמוּר לְךָ, לֵאמֹר הָעָם קָרָאתִי [מאז אמרתי/הודעתי שאני קורא/מזמין את העם למועד/החג הזה]. וַיֹּאכַל שָׁאוּל עִם שְׁמוּאֵל בַּיּוֹם הַהוּא. (שמואל א, ט:כג-כד)

מדברים אלה למד הקורא ששמואל החליט לערוך את סעודת הזבח לא פחות ולא יותר אלא לכבוד שאול הוא עצמו לאחר שה' גילה לו את בואו למחרת ואז גם נתן שמואל לטבח את ההוראה לשים בצד למשמרת את הנתח המובחר המיועד לאורח הכבוד. הוראה זו לשמור את המנה מהדהדת את הציווי שנצטוו בו יוצאי מצרים לקחת שה בעשור לחודש ניסן ולשחטו ולאכלו רק בארבעה עשר בו (שמות יב:א-ו). הדמיון הלשוני בין שני הצווים אומר דרשני. המילה שָׁמוּר מפסוקנו בפרק ט בספר שמואל נשמעת כהד למילה מִשְׁמֶרֶת בפרק יב בספר שמות ולעוד מילים רבות מאותו השורש המצויות בו:

הִנֵּה הַנִּשְׁאָר שִׂים לְפָנֶיךָ, אֱכֹל כִּי לַמּוֹעֵד שָׁמוּר לְךָ לֵאמֹר הָעָם קָרָאתִי. (שמואל א, ט: כד)

וְהָיָה [הַשֶּׂה] לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה (...). (שמות יב:ו)
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת... וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם, חֻקַּת עוֹלָם. (שם שם:יז)
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם. וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. (שם שם:כד-כה)
לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לה', שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לדֹרֹתָם. (שם שם:מב)

המילה שָׁמוּר בפסוקנו משמשת כנרדפת למילה נִשְׁאָר (על מובנן הדומה מעידה קרבת שרשיהן שאר/שמר):

הִנֵּה הַנִּשְׁאָר [השמור] שִׂים לְפָנֶיךָ, אֱכֹל כִּי לַמּוֹעֵד שָׁמוּר [נשאר] לְךָ לֵאמֹר הָעָם קָרָאתִי. (שמואל א, ט: כד)

ואכן, כמו שָׁמוּר, גם הנרדפת נִשְׁאָר נשמעת כהד למילים רבות מאותו שורש המצויות בפרק יב בשמות:

הִנֵּה הַנִּשְׁאָר שִׂים לְפָנֶיךָ, אֱכֹל כִּי לַמּוֹעֵד שָׁמוּר לְךָ לֵאמֹר הָעָם קָרָאתִי. (שמואל א, ט: כד)

שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם (...). (שמות יב:טו)
שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ. (שם שם:יט)
וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ, טֶרֶם יֶחְמָץ, מִשְׁאֲרֹתָם [כלי עץ שבהם מחמיצים את הבצק] צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם, עַל שִׁכְמָם. (שם שם:לד)

הַנִּשְׁאָר הוא החי, הקיים, הניצול, השורד, בנפש או ברכוש, כדוגמת נוח והתיבה (וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה, בראשית ז:כג, דוגמה נוספת: שם מב:לח). נוח היה האדם היחיד בדורו אשר לא השתתף בחָמָס שמילא את הארץ (שם ו:יג). אך השורש ש.א.ר מכיל גם את היפוכו המתממש במילה שְׂאֹר והמצביע על החמצת הבצק ותסיסתו, סמל לחמומי המזג הנשלטים ללא בקרה על ידי סערת יצריהם (שְׂאֹר/סַעַר), סער פנימי המחולל סערות חיצוניות, שרשרת פשעים ומלחמות. סעודת הזבח בספר שמואל מתחברת לסעודת הזבח בלילה שלפני היציאה ממצרים כמו להראות את הדמיון שבין שני האירועים אשר מציינים תקווה לתחייה מחודשת, על פי דגם העל של אם כל ההתחלות, בריאת העולם.

ברבות מתרבויות העמים מופיע אל בורא הטובח חיית קדומים מפלצתית על מזבח יצירת היקום. בשלב ראשון מבתק האל את יריבו הענק לשני חצאים כדי ליצור מהפלג העליון את השמים ומהפלג התחתון את הארץ. לאחר מכן הוא גוזר את גופו לגזרים ואלה משמשים לבריאת ההרים, העמקים ומקורות המים, כל רכיבי הארץ, כדי לשכן עליה את יושביה, להכילם, להאכילם ולהשקותם. זה שטרף ואכל הופך למאכיל, זה שהטביע ובלע הופך למשקה. בין ההדים הרבים למיתוס זה הנשמעים בתנ"ך נמצא סיפורו של התנין רהב (ישעיהו נא:ט; איוב כו:יב; תהילים פט:יא) המגלם את הענק המימי (המים, בית הגידול, והתנין, היצור החי בהם - אחד הם). רהב הוא גם כינוייה של מצרים (ישעיהו ל:ז), המזוהה עם תנין היאור, העתק מוקטן של תנין התוהו ובוהו, גלגולו ויורשו.

קורבן סעודת הזבח ערב יציאת מצרים, כמו גם קורבן סעודת הזבח בארץ צוף שנערכה לכבוד המושיע המיועד שאול, מסמל את חיית הקדומים השטנית, המתייהרת, המשתלטת, המתפשטת, התנין רהב (רַהַב/רָחָב), שהפך, לאחר שהוכנע, נעצר ונצרר, לארץ מיטיבה ומשביעה, שופעת אוצרות. הַטַּבָּח, מלשון טֶבַח, שביתק את הקורבן, חוזר בזעיר אנפין על מעשה האל הבורא. קרבת המילים טֶבַח/תָּוֶךְ מתעדת את ביתוקו של התנין שהומר לשה, סמל לטורף שהפך טבעו. שאול ונערו, המגיעים אל תּוֹךְ הָעִיר ואל תּוֹךְ הַשָּׁעַר (תּוֹךְ הוא צורת הנסמך של תָּוֶךְ), עולים באופן סימבולי ללב היקום, לבור המים, לבאר הישועה שנחצבה בין שני חלקי גופו של הענק המימי.

מנת המלכים שניתנה לשאול מרמזת לחלק הכוהנים (החזה והשוק הימני ניתנו כמתנות כהונה מתוך קורבן השלמים, ויקרא ז:כט-לד), כאות לעלייתו של הנגיד המיועד בסולם הקדושה והתקרבותו אל שמואל הנביא:

וַיָּרֶם הַטַּבָּח אֶת הַשּׁוֹק וְהֶעָלֶיהָ וַיָּשֶׂם לִפְנֵי שָׁאוּל. (...). וַיֹּאכַל שָׁאוּל עִם שְׁמוּאֵל בַּיּוֹם הַהוּא. (שמואל א, ט: כד)

ניסוח סוף הפסוק, שָׁאוּל עִם שְׁמוּאֵל, מצביע על הידידות והאחווה הנרקמות בין שני האישים בעלי השמות הדומים (שמואל: מ+שאול, שם, א:כז-כח), אשר מגיעות לשיא בהתבודדותם על הגג:

וַיֵּרְדוּ מֵהַבָּמָה הָעִיר וַיְדַבֵּר עִם שָׁאוּל עַל הַגָּג. וַיַּשְׁכִּמוּ, וַיְהִי כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר, וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל הַגָּג [הַגָּגָה] לֵאמֹר: קוּמָה וַאֲשַׁלְּחֶךָּ, וַיָּקָם שָׁאוּל, וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם, הוּא וּשְׁמוּאֵל הַחוּצָה. (שם, ט:כה-כו)

בתום סעודת הזבח, יורדים שמואל ואורחו מהבמה והולכים לבית שמואל. העלייה לגג והשיחה הסודית שם בשניים מסמלות את התעלותו של שאול ואיחודו הרוחני עם שמואל. מעתה והלאה יהיה עליו לפעול שְׁכֶם אֶחָד (וַיַּשְׁכִּמוּ, שְׁכֶם, מאותו שורש) עם הנביא הגדול, איש האלוהים, שפסוק בתהילים משווה אותו למשה ואהרון כאחד (צט:ו). שאול והנער לנים בביתו של שמואל. עם שחר, סמל לבוקרו של עידן חדש, אחרי, מי יודע, אולי לֵיל שִׁמֻּרִים שממנו יפציע אור חמה מועצם, מלווה שמואל את אורחיו עד לקצה העיר, שם יורחק הנער ושם תתקיים משיחתו הסודית של שאול:

הֵמָּה יוֹרְדִים בִּקְצֵה הָעִיר, וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֶל שָׁאוּל: אֱמֹר לַנַּעַר וְיַעֲבֹר לְפָנֵינוּ, וַיַּעֲבֹר. וְאַתָּה, עֲמֹד כַּיּוֹם, וְאַשְׁמִיעֲךָ אֶת דְּבַר אֱלֹהִים. (שמואל א, ט:כז)

בִּקְצֵה הָעִיר נמשח שאול על נַחֲלַת ה' לנגיד (שמואל א, י:א), שאול אשר נועד, לפי התוכנית הראשונית, לחדש את הבריאה כקדם, לאחד ולאגד קצוות ותווך, שכם וכתפיים, כדוגמת זה אשר צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה ואשר הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ (משלי ל:ד).

לילו של שאול בארץ צוּף, בעיר עלומת שם, מן הסתם רָמָתַיִם צוֹפִים, הנקראת גם רָמָה, על גג ביתו של איש האלוהים, התחיל בדברי קודש ונגמר בהם. מסגור הלילה בין ערב ובוקר, שבהם שמע שאול דברי אלוהים מפי הנביא, מהווה וריאציה נוספת לדגם הבריאה/גאולה המשולש, הנמצא ברקע כל סיפורי המקרא, שבו מעטרים, מהעבר מזה ומהעבר מזה, אחד מפה ואחד מפה, שני זקיפים, שני עמודים, את נקודת התווך, כניסה לעולם/אולם מקודש:

וַיֵּרְדוּ מֵהַבָּמָה הָעִיר וַיְדַבֵּר עִם שָׁאוּל עַל הַגָּג. וַיַּשְׁכִּמוּ, וַיְהִי כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר, וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל הַגָּג לֵאמֹר: קוּמָה וַאֲשַׁלְּחֶךָּ (...). (...) וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֶל שָׁאוּל: (...) וְאַתָּה, עֲמֹד כַּיּוֹם, וְאַשְׁמִיעֲךָ אֶת דְּבַר אֱלֹהִים. (שמואל א, ט:כה-כז)