קוד: שאול המלך חלק ד: שלושה אותות בדרך חזרה (שמואל א, י:ב - ז) בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אורנה ליברמן
אל: liebermanorna @ gmail.com
מסע חיפוש האתונות יצא מהעיר גבעה והסתיים בעיר רמה, לאחר שלושה ימים. משהגיעו לארץ צוף, שאול, שרצה כבר לחזור בידיים ריקות, שינה את דעתו ושמע לנערו אשר המליץ לו ללכת לעירו של שמואל הנביא כדי לשאול בעצתו. קבוצת נערות כיוונה אותם לעבר שמואל אשר הזמינם לעלות אתו לבמה, לסעודת זבח שערך לכבוד המלך המיועד, שאול. לאחר הסעודה לנו האורחים בביתו של שמואל. למחרת ליווה אותם שמואל לקצה העיר בדרכם חזרה. שם ביקש משאול לתת לנערו להתרחק ואז משח אותו לנגיד, בארבע עיניים. לאחר ששמואל מושח את שאול ונושק לו, הוא שולח אותו לביתו תוך שהוא מציין בפניו שלושה אירועים העתידים להתרחש בדרכו מהעיר רמה, עירו של שמואל, לעיר גבעה, עירו של קיש, אביו של שאול. שלוש פגישות צפויות לחוזר, בשלושה מקומות שונים, ככל שיתקדם בדרכו, שלושה אותות שישלימו בהדרגה את תהליך הכשרתו לתפקידו החדש. בחינה מדוקדקת של האותות בדרך חזרה תראה לנו את הקבלתם לאירועים שארעו בדרך ההלוך.
קודם כול יפגוש שאול, סמוך לקבר רחל, בגבול בנימין, שני אנשים אשר יבשרו לו שהאתונות נמצאו ועתה חדל אביו לדאוג להן והוא דואג לאלה שיצאו לחפשם - לבנו שאול ולעוזרו הנער. זה האות הראשון.
לאחר מכן יפגשו בשאול באלון תבור שלושה אנשים העולים לרגל למזבח בבית אל להקריב קרבן, והם יתנו לו שתי ככרות לחם. זה האות השני.
לבסוף יבוא שאול אל גבעת האלוהים ושם יפגוש חבל (חבר) נביאים מתנבאים ואז תצלח עליו רוח ה' והוא יתנבא אתם וייהפך לאיש אחר. זה האות השלישי, סיכום האותות הקודמים, שכמו נותן למלך המיועד חותמת הכשר המעידה על מוכנותו לתפקיד.
האות הראשון נועד להרגיע את שאול בדבר האתונות האובדות שנמצאו:
בְּלֶכְתְּךָ הַיּוֹם מֵעִמָּדִי וּמָצָאתָ שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִם קְבֻרַת רָחֵל בִּגְבוּל בִּנְיָמִן בְּצֶלְצַח וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ: נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת אֲשֶׁר הָלַכְתָּ לְבַקֵּשׁ, וְהִנֵּה נָטַשׁ אָבִיךָ אֶת דִּבְרֵי הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָכֶם לֵאמֹר: מָה אֶעֱשֶׂה לִבְנִי. (שמואל א, י:ב)
דברי האנשים יחזרו כהד על דברי שאול לנערו אשר חשש ובצדק שדאגתו של אביו לאתונות תתחלף בדאגה כבדה יותר, לו ולנער:
הֵמָּה בָּאוּ בְּאֶרֶץ צוּף, וְשָׁאוּל אָמַר לְנַעֲרוֹ אֲשֶׁר עִמּוֹ: לְכָה וְנָשׁוּבָה, פֶּן יֶחְדַּל אָבִי מִן הָאֲתֹנוֹת, וְדָאַג לָנוּ. (שם, שם:ה)
הנער שהציע לשאול לסור אל עירו של הנביא ולשאול בעצתו מקושר לשני האנשים אשר יפגשו בו ליד קבר רחל, אמו של מייסד שבט בנימין, ויבשרו לו על פתרון הבעייה שהציקה לאביו, קיש הימיני - אובדן האתונות. שני האנשים בגבול בנימין מקבילים לשאול ולנערו אשר משימתם מולאה ומשמשים להם כמעין בבואות.
דברי האנשים אל שאול יחזרו כהד גם על דברי שמואל לשאול כאשר נפגשו בפעם הראשונה:
וְלָאֲתֹנוֹת הָאֹבְדוֹת לְךָ, הַיּוֹם שְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים, אַל תָּשֶׂם אֶת לִבְּךָ לָהֶם, כִּי נִמְצָאוּ (...). (שם, ט:כ)
מציאת האתונות רומזת לשאול שגם בעתיד הקרוב, אם ילך בדרך שיראה לו שמואל, ימצא את אשר יהיה עליו לחפש ויגשים את המשימות שיהיה עליו למלא.
האות השני יפגיש את שאול עם שלושה עולי רגל אשר לאחר שישאלו לשלומו, יתנו לו מנחה:
וְחָלַפְתָּ מִשָּׁם וָהָלְאָה, וּבָאתָ עַד אֵלוֹן תָּבוֹר, וּמְצָאוּךָ שָּׁם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, עֹלִים אֶל הָאֱלֹהִים, בֵּית אֵל. אֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשָׁה גְדָיִים, וְאֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשֶׁת כִּכְּרוֹת לֶחֶם, וְאֶחָד נֹשֵׂא נֵבֶל יָיִן. וְשָׁאֲלוּ לְךָ לְשָׁלוֹם, וְנָתְנוּ לְךָ שְׁתֵּי לֶחֶם, וְלָקַחְתָּ מִיָּדָם. (שם, י:ג-ד)
בדרך הלוך אזל לחמם של שאול ונערו לפני הגיעם לעירו של שמואל, והינה, עתה, בדרך חזרה הוא פוגש בעולי רגל אשר נותנים לו שתי ככרות לחם, רמז לכך שכל אשר יחסר לו בעתיד, יסופק. ולא זו בלבד. עולי הרגל נושאים בידיהם גדיים, לחם ויין, לסעודת זבח שהם מתעתדים לערוך במקדש בית אל ובכך מקושרים הם לנערות שפגש שאול בדרך הלוך אשר מכוונות את דרכו לפגוש בשמואל המתעתד לערוך עוד מעט, גם הוא, סעודת זבח. תשובת הנערות לשאול, המעוצבת כהקדמה לריטואל הזבח (ראו: שאול המלך, חלק א: מסע חיפוש האתונות), מקבילה לדברי עולי הרגל לשאול אשר ישאלו לשלומו. ולא זו בלבד. הנערות מזמינות את שאול ונערו להשתתף בזבח שעומד לערוך שמואל וגם עולי הרגל, בהעניקם לשאול שתי ככרות לחם, כמו משתפים אותו בזבחם שלהם.
נערו של שאול והנערות מדקלמות נוסחת הקודש, אשר מובילים את שאול למפגש עם שמואל, משמשים כשליחי אלוהים על דרכו של גיבור סיפורנו ומסייעים לו בהתפתחותו, בצמיחתו ובהתעלותו, דפוס עלילה הניתן לזיהוי גם בסיפור יהודה ותמר. יהודה נעזר בידידו חירה העדולמי ובתמר שישבה בפתח שתי עיינות מים כמו שאול שנעזר בנערו ובנערות שואבות המים. חירה ותמר מכווינים את יהודה אל הדרך הנכונה כדי שיוכל למלא את תפקיד הנהגת אחיו שיועד לו לאחר מכן (ראו: מעגונה לגאולה, סיפור תמר ויהודה בראי מילותיו), ובדומה לכך, מסייעים הנער והנערות לשאול לעלות על דרך ה' כדי שיהיה באפשרותו למלא את תפקיד המלוכה.
כאשר הציע לו נערו לסור אל עירו של איש האלוהים כדי שיורה להם את דרכם, הוטרד שאול מהעובדה שאזל לחמם:
וְהִנֵּה נֵלֵךְ, וּמַה נָּבִיא לָאִישׁ, כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים. מָה [יש] אִתָּנוּ? (שם, ט:ז)
הלחם שבו מדובר הן בדרך הלוך והן בדרך חזור קשור, בדרך זו או אחרת, לתחום הקדושה. בדרך הלוך מדובר בלחם שהיה צריך להינתן כמנחה לאיש האלוהים, לשמואל, ובדרך חזור מדובר בלחם שעולי רגל לבית אל מגישים כמנחה לשאול. שאול ושמואל, בעלי השמות הדומים שרק האות מם מבדילה ביניהם (שמואל/שאול), כמו מתמזגים ומתאחדים לאיש אחד, כשני תאומים, כשאיש האלוהים, שמואל (קיצור של שאול מאל), מאציל מקדושתו על הנגיד.
חובתו של שאול להמשיך את דרכו של שמואל מודגשת גם בהקבלה המרומזת בין המנחות שנושאים עולי הרגל לבית אל, אֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשָׁה גְדָיִים, וְאֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשֶׁת כִּכְּרוֹת לֶחֶם, וְאֶחָד נֹשֵׂא נֵבֶל יָיִן, לבין אלה שנשאה חנה, אמו של שמואל, כאשר הביאה אותו למקדש בשילו, בְּפָרִים שְׁלֹשָׁה וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל יַיִן. כך מוצב שוב שאול כיורשו של שמואל, שמדרש שמו מתאים גם לזה של שאול, כאשר משניהם נדרש להתחיל חיים חדשים, מוקדשים לה', שונים בתכלית השינוי מחייהם הקודמים:
וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים, וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן; וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל כִּי מֵיְהוָה שְׁאִלְתִּיו. וַיַּעַל הָאִישׁ אֶלְקָנָה וְכָל בֵּיתוֹ לִזְבֹּחַ לַיהוָה אֶת זֶבַח הַיָּמִים וְאֶת נִדְרוֹ. וְחַנָּה לֹא עָלָתָה כִּי אָמְרָה לְאִישָׁהּ: עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו וְנִרְאָה אֶת פְּנֵי יְהוָה, וְיָשַׁב שָׁם, עַד עוֹלָם. וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ: עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ, שְׁבִי עַד גָּמְלֵךְ אֹתוֹ, אַךְ יָקֵם יְהוָה אֶת דְּבָרוֹ; וַתֵּשֶׁב הָאִשָּׁה וַתֵּינֶק אֶת בְּנָהּ עַד גָמְלָהּ אֹתוֹ. וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ, בְּפָרִים שְׁלֹשָׁה וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל יַיִן, וַתְּבִאֵהוּ בֵית יְהוָה, שִׁלוֹ; וְהַנַּעַר נָעַר. וַיִּשְׁחֲטוּ, אֶת הַפָּר, וַיָּבִאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי. וַתֹּאמֶר: בִּי אֲדֹנִי, חֵי נַפְשְׁךָ, אֲדֹנִי, אֲנִי הָאִשָּׁה, הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה, לְהִתְפַּלֵּל אֶל יְהוָה. אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי, וַיִּתֵּן יְהוָה לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ. וְגַם אָנֹכִי, הִשְׁאִלְתִּהוּ לַיהוָה, כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַיהוָה; וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם לַיהוָה. (שם, א:כ-כח)
שמואל נפרד מאמו וגר, תחת חסות עלי, בבית ה' בשִׁלוֹ (שִׁלוֹ/שֶׁלּוֹ), כדי להיות בעתיד נביא, שופט ומנהיג, ובדומה לו, שאול ייפרד עוד מעט מאביו כדי להקדיש עצמו לייעודו החדש כממשיך דרכו של שמואל. על רקע ההבדלים בין חיי שני האישים, שנעוריהם היו שונים, מבליט הכתוב את הדמיון בין שני הגורלות אשר נועדו להיות קשורים זה לזה, כמו בחבל.
האות השלישי יפגיש אכן את שאול בחבל נביאים המייצגים את בניו הרוחניים של שמואל:
אַחַר כֵּן, תָּבוֹא גִּבְעַת הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר שָׁם נְצִבֵי פְלִשְׁתִּים; וִיהִי כְבֹאֲךָ שָׁם הָעִיר, וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִאִים יֹרְדִים מֵהַבָּמָה, וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר, וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים. וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ יְהוָה, וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם, וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר. (שם, י:ה-ו)
אם שני האנשים סמוך לקבר רחל משמשים כבבואות לשאול ולנערו שמבוקשם ניתן להם, אם שלושת מקריבי הקורבן בבית אל מייצגים את הנערות הקוראות לשאול ולנערו לסעודת הקורבן ברמה, הרי חבל הנביאים בגבעה מסמל את שמואל הוא עצמו. רמזים לשוניים מאששים הנחה זו. על שמואל נאמר: וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל יֹצֵא לִקְרָאתָם לַעֲלוֹת הַבָּמָה (שם, ט:יד), וגם הנביאים, אשר יֹרְדִים מֵהַבָּמָה (שם, י:ה), מתוארים באופן דומה: וְהִנֵּה חֶבֶל נְבִאִים לִקְרָאתוֹ (שם, שם:י).
קרבת שאול לשמואל מועצמת עוד ועוד באות שלישי זה אשר מציג את שאול כבנו הרוחני של הנביא באמצעות חוויית ההתנבאות וההיטמעות בקרב חבל הנביאים (חבר, חבורת נביאים מאוחדים, המחוברים זה לזה כמו בכבלים/חבלים של קדושה).
משאול יידרש עוד מעט, לאחר פרק זמן מסוים שבו ימשיך עוד בחייו הקודמים וישמור בסוד את היבחרותו למלוכה, לבצע בפועל את לידתו מחדש ולנתק את חבל הטבור הקושר אותו עדיין לבית אביו. בנו של קיש יהיה לבנו של שמואל הנביא שלהוראותיו יהיה חייב לציית במלואן, מבלי לסטות מהן כהוא זה.
תחילת הקטע, אַחַר כֵּן, תָּבוֹא גִּבְעַת הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר שָׁם נְצִבֵי פְלִשְׁתִּים, שבו מצוינת הימצאות שרי צבא פלישתים בעיר, מרמזת לתפקידו הצבאי של שאול שעליו יהיה לשחרר את ישראל משלטון זרים. ולא זו בלבד. חיל המצב הפלישתי הנמצא על גִּבְעַת הָאֱלֹהִים לא רק שולט שליטה צבאית בתפסו את המקומות הגבוהים אלא גם מטמא את ראש הגבעה, סמל לראש הסולם המחבר בין שמים לארץ (ראו: שאול המלך, חלק ג: משיחה סודית בקצה העיר), סמל להר ה' שאליו יעלו גוים באחרית הימים, כאשר יבקשו מאלוהי בית יעקב להורות להם את דרכיו (ישעיהו א:ב-ד). למשפט הקצר המובלע בפסוק משמעות רוחנית עמוקה המצביעה בכמה מילים על חילול הקודש המתבצע במקום גבוה, גִּבְעַת הָאֱלֹהִים, במה, רמה, הר ה', הנמצא עתה תחת ידים טועות וטמאות, ועל שאול יהיה לשחררו. לפי תפיסת המקרא כרוך הצבאי-מדיני בדתי-רוחני ואין להפריד בין התחומים. המצביא שיטהר את המתחם הקדוש מהאלילות הטמאה יהיה ברמה של נביא. בעזרת רוח ה', אשר תצלח עליו, יחלץ את הצח מהצל. רוח ה' צלחה גם על השופטים, מושיעי העם, שבאו לפניו, על עתניאל בן קנז (שופטים ג:י), גדעון (שם ו:לד), יפתח (שם יא:כט) ושמשון (שם יד:ו, יד:יט), אך דגש מיוחד מושם בפרקנו על הזיקה בין שאול לבחיר האבות, יעקב.
קווי הדמיון הנמתחים בין שאול לבין יעקב, המתגלים בלילה שבו לן בביתו של שמואל ובמשיחתו בבוקר שלאחריו (ראו: שאול המלך, חלק ג: משיחה סודית בקצה העיר), מתבלטים בבירור רב בדרכו חזרה. הרמזים לאירועים בנדודי יעקב כה חשובים עד כי ראוי לבחון את שלושת האותות בחינה שנייה לאורם:
בְּלֶכְתְּךָ הַיּוֹם מֵעִמָּדִי, וּמָצָאתָ שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִם קְבֻרַת רָחֵל בִּגְבוּל בִּנְיָמִן בְּצֶלְצַח וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ: נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת אֲשֶׁר הָלַכְתָּ לְבַקֵּשׁ, וְהִנֵּה נָטַשׁ אָבִיךָ אֶת דִּבְרֵי הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָכֶם לֵאמֹר: מָה אֶעֱשֶׂה לִבְנִי. (שמואל א, י:ב)
מיקום הפגישה הראשונה יזכיר לשאול את נסיבות מותה של רחל:
וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל, וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה; וַתֵּלֶד רָחֵל, וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ. וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ, וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת: אַל תִּירְאִי, כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן. וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי; וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין. וַתָּמָת רָחֵל, וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה, הִוא בֵּית לָחֶם. וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ, הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל, עַד הַיּוֹם. (בראשית לה:טז-כ)
סיום והתחלה, אבל ושמחה, מוות וחיים כרוכים יחדיו באיחוד הפכים מובהק שאותו מבטא פירושו הדו-משמעי של השם שבו בחרה רחל לבנה השני: בֶּן אוֹנִי. און הוא עוני, חולשה ומוות (און/אין), און הוא עוצמה, כוח, כושר ההולדה, השליטה, הניצחון, האומנות, המיומנות (און/אמן/ימין).
מתהומות האבל על מותה של האישה האהובה, בוקעת שמחת הולדתו של הבן. מתוך החושך העמוק ביותר בא האור ונולדו החיים, כמו בזמן הבריאה. בקראו לבן בנימין, יעקב בוחר להנציח את משמעותו השנייה של השם, און כ-ימין, במשמעות של הגנה, עוז וניצחון, ושאול נקרא להמשיך בדרכו, לדבוק בדרך החיים ולהבקיע אור מחושך, צח מצל, לפי הוראת שם המקום צֶלְצַח (צל/צח/צלח), המרמז על צליחה, חצייה, מעבר, מצל המוות אל צחות החיים. ימינו של אלוהי יעקב וההארה הבאה מפניו מושיעים את הרצויים לו, אז ועכשיו:
כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ, כִּי יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ,
כִּי רְצִיתָם. אַתָּה הוּא מַלְכִּי אֱלֹהִים, צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב. (תהילים מד:ד-ה)
סמליות לידתו של בנימין - האם אין זו סיבה נוספת המקנה לו את זכות העמדת המלך הראשון? דומה ששליחת שאול לקבר רחל מהווה גם תשובה עקיפה לתגובתו הצנועה כאשר שמע על בחירתו למלך: הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי, מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה. (שמואל א, ט:כא)
האות השני יוליך את שאול לאֵלוֹן תָּבוֹר ליד בית אל, תחנה נוספת במסע יעקב, לפני שמתה עליו רחל (שאול ילך מקבר רחל - ואין המקום כאן לדון בסוגיית זיהויו השונים - לכיוון בית אל בעוד שיעקב הלך, בכיוון הפוך, מבית אל למקום רחוק יותר שבו מתה רחל):
וְחָלַפְתָּ מִשָּׁם וָהָלְאָה, וּבָאתָ עַד אֵלוֹן תָּבוֹר, וּמְצָאוּךָ שָּׁם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, עֹלִים אֶל הָאֱלֹהִים, בֵּית אֵל. אֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשָׁה גְדָיִים, וְאֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשֶׁת כִּכְּרוֹת לֶחֶם, וְאֶחָד נֹשֵׂא נֵבֶל יָיִן. וְשָׁאֲלוּ לְךָ לְשָׁלוֹם, וְנָתְנוּ לְךָ שְׁתֵּי לֶחֶם, וְלָקַחְתָּ מִיָּדָם. (שם, י:ג-ד)
פגישה שנייה זו עם שלושה עולי רגל לבית אל תזכיר לשאול את התגלותו של אלוהים ליעקב בדרכו חזרה לכנען, בבית אל, התגלות שבה אישר אלוהים ליעקב את ברכת המלאך ממעבר יבוק, ברכו והודיע לו שמלכים מחלציו יצאו, נבואה ששאול הוא הראשון שבה תתגשם:
וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד, בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם, וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ. וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים: שִׁמְךָ יַעֲקֹב, לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים: אֲנִי אֵל שַׁדַּי, פְּרֵה וּרְבֵה, גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ. וְאֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק, לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ. וַיַּעַל מֵעָלָיו, אֱלֹהִים, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ. וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ, מַצֶּבֶת אָבֶן, וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ, וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן. וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹהִים, בֵּית אֵל. (בראשית לה: ט-טו)
בהקימו מצבה בבית אל, בשובו מבית לבן למולדתו, חוזר יעקב שנית על פעולה שעשה בדרך ההלוך. בדרכו ממולדתו לבית לבן, בברחו מפני עשו אחיו, בנה יעקב, כזכור, בבית אל מצבה ויצק עליה שמן לאחר חלום הסולם (בראשית כח, לה). דגם החנייה הכפולה בבית אל מצוי גם בקורות אברהם. אברהם ההולך מחרן לכנען מקים אהלו בבית אל, בונה שם מזבח וקורא בשם ה'. בחזרו לבית אל מירידתו למצרים הוא מגיע שנית אל מקום אותו מזבח (בראשית יב:ח, יג:ג-ד). דרכו של שאול חזרה לביתו מקושרת אם כן לדרכם חזרה של אברהם ויעקב. החזרה לבית אל מסמלת עבור האבות הצלה וישועה: אברהם חוזר ממצרים, יעקב משתחרר משעבוד דודו לבן ונושע מאימת אחיו עשו. אזכור המקום הקדוש בהקשרו של שאול משבץ אותו כממשיכה של שושלת האבות הנשגבת ומדגיש את סימונו כמשחרר ישראל מצורריו.
הפגישה עם עולי הרגל שפניהם מועדות לבית אל תיערך באֵלוֹן תָּבוֹר, שכמו קבר רחל ובית אל, נמצא על מפת דרכו של יעקב בברחו מלבן. דומה כי אֵלוֹן תָּבוֹר שאליו נקרא שאול לבוא, בפגישה שנייה זו, הוא אַלּוֹן בָּכוּת תחתיו נקברה דבורה, מינקת רבקה, כשמותה מקדים את מות רחל:
וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל, הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ. וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו. וַתָּמָת דְּבֹרָה, מֵינֶקֶת רִבְקָה, וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל, תַּחַת הָאַלּוֹן, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת (בראשית לה:ח)
דבורה המינקת שנקברה תחת עץ אלון מעלה בזיכרון את דבורה הנביאה שישבה תחת עץ תומר, במחוזותיו של שמואל:
וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה, בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם, וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט. (שופטים ד:ה)
אֵלוֹן תָּבוֹר שבפרקנו מתקשר מאידך למקום אחר שרכיבו השני זהה - הַר תָּבוֹר במלחמת דבורה, סמל הניצחון על הכנענים, שמפלת צבאם התרחשה למרגלותיו (שופטים ד:ו, יב, יד). ראוי לציין שגם רכיביהם הראשונים, השונים, של הצירופים אֵלוֹן תָּבוֹר ו-הַר תָּבוֹר - אֵלוֹן ו-הַר, קשורים ואחוזים ביניהם במשמעות סמלית משותפת תוך שהם מובילים אל מעשה בראשית שבו עמוד התווך שעליו הוצב היקום, המתגלה ליעקב בחלומו כסולם, מסומל בטבע בהרים ובעצים (ראו: עמודי המקדש כציר העולם). מכאן יובן הקשר ההופכי בין אַלּוֹן בָּכוּת מסיפור יעקב שעניינו מוות ואבל לאֵלוֹן תָּבוֹר מסיפור שאול שעניינו הצלה וחיים. אַלּוֹן בָּכוּת לאֵלוֹן תָּבוֹר כמו בן אוני לבנימין. זאת ועוד. המעבר מאבל הבכייה על מות דבורה, מינקת רבקה, לשמחת ישועתה של דבורה השופטת, קושר את שאול, המצביא המיועד, לדמותה של דבורה, מנהיגה-נביאה דגולה ונערצה, שהובילה את העם לניצחון צבאי מרשים שטפח ממפלת פרעה התגלה בו וטפח מתבוסת גוג ומגוג התבשר בו.
האות השלישי יזכיר לשאול שבקרוב יהיה עליו להתמודד עם השעבוד הפלישתי המוצג כדגם חוזר של לחץ הכנענים (שופטים ד:ב-ג), מצד אחד, ושל שעבודו של יעקב בידי לבן, מצד שני:
אַחַר כֵּן, תָּבוֹא גִּבְעַת הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר שָׁם נְצִבֵי פְלִשְׁתִּים; וִיהִי כְבֹאֲךָ שָׁם הָעִיר, וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִאִים יֹרְדִים מֵהַבָּמָה, וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר, וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים. וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ יְהוָה, וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם, וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר. (שמואל א, י:ה-ו)
הביטוי וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר יחזיר את שאול למנוסתו של יעקב מפני לבן משעבדו אשר רדף אחריו כמו שירדוף חיל פרעה אחרי בני ישראל (בראשית לא; שמות יד). כך אומר לבן ליעקב בנזפו בו על בריחתו:
וַיַּשֵּׂג לָבָן אֶת יַעֲקֹב; וְיַעֲקֹב תָּקַע אֶת אָהֳלוֹ בָּהָר, וְלָבָן תָּקַע אֶת אֶחָיו [הקים את אהלו יחד עם קרוביו] בְּהַר הַגִּלְעָד. וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב: מֶה עָשִׂיתָ, וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי [הטעית אותי], וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב. לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ [למה ברחת בהיחבא], וַתִּגְנֹב אֹתִי, וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי, וָאֲשַׁלֵּחֲךָ [והייתי משלח אותך] בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר. וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי [ולא הנחת לי לנשק לנכדיי ולבנותיי], עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ [עשית מעשה סכלות]. (בראשית לא:כה-כח)
ברור הוא שלבן מעמיד פנים. הרמאי, הנצלן והרכושן לא היה מזדרז לשחרר כוח עבודה זול ולשלוח את יעקב בתופים ובמחולות, לו זה היה מיידע אותו על כוונתו לחזור לביתו. יעקב, שה' נגלה אליו והורה לו לחזור לכנען, נאלץ לעזוב את בית לבן בסתר. דומה שהתחלתו של שאול משמשת כראי מתקן לתלאותיו של יעקב. הוא, שאול, יחזור לביתו כשנביאים מתנבאים בפניו, בשירה ובנגינה, מאמצים אותו אל חיקם, באחוות אחים. הוא, שאול, שחשש מהתמהמהות בדרך, חוזר לביתו אחר ימים אחדים. יעקב, שברח לחרן בעצת רבקה שהרגיעה אותו באומרה לו שישוב אחר ימים אחדים (בראשית כו:מג-מד), זכה לחזור רק לאחר עשרים שנה.
ראינו אם כן ששלושת האותות בדרך חזרה מרמה לגבעה, ששיאם הוא בפגישה עם חבל הנביאים, מקבילים לשלושה אירועים בדרך ההלוך מגבעה לרמה, ששיאם הוא בפגישה עם שמואל. ההדרגתיות במסע ההלוך מן הקל (האתונות) אל הכבד (המלוכה), שגולת כותרתו היא הלינה בבית שמואל ומשיחת שאול, נשמרת גם במסע החזור שבו משחזר שאול שנית את עלייתו בסולם הקדושה עד התנבאותו בקרב הנביאים. בסיכום פירוט האותות נותן לו שמואל את ההוראה הבאה:
וְהָיָה כִּי תבאינה [תָבֹאנָה] הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה לָךְ, עֲשֵׂה לְךָ אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ כִּי הָאֱלֹהִים עִמָּךְ. (שמואל א, י:ז)
הביטוי עֲשֵׂה לְךָ אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ כִּי הָאֱלֹהִים עִמָּךְ מרמז על נצחונות צבאיים עתידיים, לפי ביטוי דומה, המופיע במזמור כא, שניתן לבארו כשיר הלל למלך אידיאלי, למלך המשיח הבוטח בה':
תִּמְצָא יָדְךָ לְכָל אֹיְבֶךָ, יְמִינְךָ תִּמְצָא שֹׂנְאֶיךָ. (תהילים כא:ט)
הביטוי עֲשֵׂה לְךָ אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ, בצירוף התוספת המבהירה מתהילים, יְמִינְךָ תִּמְצָא שֹׂנְאֶיךָ, מחזיר אותנו להתחלה, לאות הראשון, כשיד הימין המנצחת, שרוח ה' צולחת עליה, מהדהדת בשמו של אב שבטו של שאול, בנם של יעקב ואשתו האהובה רחל, בנימין.