מאת: אהובה קליין
פרשת מסעי - האירוע ברפידים והקשר למנהיגות.
מאת: אהובה קליין
פרשה זו פותחת בפסוקים
"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לְצִבְאֹתָם: בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם--עַל-פִּי יְהוָה; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם. וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן: מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח, יָצְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה--לְעֵינֵי, כָּל-מִצְרָיִם.
חז"ל טוענים- כי פרשת "מסעי " נקראת תמיד בתקופת בין המצרים המתחילה בשבעה עשר בתמוז ונמשכת עד תשעה באב וזאת – במטרה: לחזק ולעורר את ליבם של ישראל השרויים בתקופת אבלות על חורבן בתי המקדש - שהרי בפרשתנו מסופר על חלוקת ארץ ישראל לשבטים - הדבר בא לרמז לנו - כי לאחר החורבן והגלויות - עם ישראל יצפה לימים טובים יותר , ימי שלווה ובטחון בארצנו המובטחת.
השאלות הן:
א] מדוע התורה מפרטת את המסעות והחניות של ישראל- במדבר?
ב] מה אירע ברפידים ? ומה הקשר למנהיגות?
תשובות.
מ"ב מסעות עם ישראל במדבר.
נאמר: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם--עַל-פִּי יְהוָה"
ה"נתיבות שלום" מעלה כאן שאלה - שאלתו של ה"אוהב ישראל" בספרו: הרי התורה היא נצחית , אם כן –מדוע נאמרה פרשה זו שאינה נוגעת , אלא לדור המדבר?
מבואר בספר זה: כי פרשת מ"ב המסעות של עם ישראל - היא מהפרשיות הגדולות בתורה - וטמונים בה עניינים נשגבים - השייכים לאותו הדור ,אך גם לדורות הבאים.
כמו שמובא בספר "דגל מחנה אפרים" בשם הבעש"ט : כי גם המסעות המוזכרים בפרשה, בעצם מופיעים בחיי האדם הפרטי מיום היוולדו עד שובו לעולמו , כי מיום צאתו של האדם מרחם אמו - הדבר בבחינת יציאת מצרים - וכך במהלך חייו האדם נוסע – ממסע למסע עד הגעתו לארץ החיים העליונה.
מטרת תיאור מ"ב המסעות – נועדה - כדי ליידע לאדם את הדרך אשר ילך בה במשך כל ימי חייו - מתחנה לתחנה, היינו, פרשה זו היא נצחית - והיא מכוונת לכל דור ודור וגם לכל אדם באופן פרטי העובר בחייו מ"ב תחנות, כל אחד לפי דרגתו וערכו שמלבד תרי"ג מצוות שעליו לקיים - הרי הוא עובר מ"ב מסעות שבהם עליו לעלות ולהתרומם ולגדול מיום היוולדו עד יומו האחרון .
מסעות אלו – מיועדים להדריך יהודי כיצד להגיע ממקור הטומאה אל הקדושה.
הרמב"ן בשם הרמב"ם ב"מורה נבוכים" מבאר:" הצורך להזכיר המסעות , גדול מאד, כי הנסים והאותות הנעשות היו אמתיות לכל רואיהם, אך בעתיד יהיו הדברים בשמועה ויכזבם השומע מאותות התורה ונפלאותיה העצומות"
הרב לווינשטיין בספרו: "אור יחזקאל - אמונה" מסביר במה דברים אמורים: בשעה שאדם רואה משהו מעל הטבע - הוא מבין שיש מישהו שמחדש - ואין זה נכון שהטבע מקיים את עצמו. אלא, רק על ידי ה' יכולים להשתנות סדרי בראשית ועל כך נאמר: "אֲשֶׁר-עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה יְהוָה" [במדבר י"ד, י"ד]
החיסרון שטמון אצל טבע האדם: שהוא תמיד מבקש לראות במו עיניו את הדברים ואילו כאשר ניזון מדברים שקרו - על ידי שמיעה אינו ממהר להאמין לדבר ומבקש עצות כדי לסתור אותם , גם אם אינו מנסה לסתור את השמועות אין העניין מיושב בלבו.
הרמב"ם מביא דוגמאות לניסים במדבר:
א] עצם הליכת עם ישראל ארבעים שנה במדבר - נחשוב על המשמעות - שעם גדול - המונה מיליוני אנשים ובעלי חיים לאין מספר - חיים בתקופה כה ארוכה במקום שומם ללא צמחיה - כיצד ניתן היה לחיות במקום שלא עברו בו בני אדם ולא ישבו שם לפני כן.
הדבר הזה מהווה בחוש - כי ה' התהלך לפני המחנה!
דווקא במקום כה שומם – לא היה חסר לעם ישראל דבר ואפילו היו להם שם כל תנאי הנוחיות כדברי חז"ל: שדומה הייתה נסיעתם במדבר לנסיעת מלך במרכבתו שנוסע ברוגע ושלווה - זה היה נס גלוי ממש.
ב] נס ירידת המן במדבר - מלבד שהקב"ה דאג להם לאוכל במקום שאין המזון מצוי באופן טבעי, הם קיבלו מנה יומית - את המן - מזון שמלאכי השרת היו אוכלים.
כל הניסים שה' עשה לעם ישראל - מופיעים בתורה הרבה פעמים - לכן, אם ימצא איש שינסה להכחיש את כל הנסים האלה - אותו אדם שמכחיש עובדות אלה- הוא חסר דעת - האם עבורו התורה צריכה מידי פעם לחזור ולתאר ולפרט את כל המסעות?
מכל הניסים האלה - הקב"ה רוצה שתהיה אמונתנו בו מוחשית ממש . ולא בבחינת ידיעה בעלמא.
לפני מתן תורה נאמר: "אַתֶּם רְאִיתֶם, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם; וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" [שמות י"ט]
רש"י מסביר: "אתם ראיתם לא במסורת הוא בידכם, ולא בדברים אני משגר לכם, ולא בעדים - אני מעיד עליכם, אלא, אתם ראיתם" מכאן שהתורה תובעת מהיהודי שהכול יהיה כראייה ממש.
מסתבר, שישנן מדרגות של אמונה וכל אחד לפי רמתו הרוחנית. אבל המדרגה הכי עליונה היא: שאף "הגשם מכיר את האמונה".
היות והתורה גילתה לנו את כל המסעות ומעתה יכול לראות כל אדם ואדם: כי המקומות האלו הם מדבר שממה.
תפקידנו לעשות את אמונתנו חושית . זאת בדומה לאבותינו שהגיעו לאמונה בה' על ידי - כוח ההתבוננות בבריאה ועל ידי כך הייתה להם אמונה חושית. כאשר האדם ירגיש שכל פרוסת לחם וכל שתיית מים מאת ה'- יגיע לדרגה של אמונה חושית.
רפידים - הקשר למנהיגות!
נאמר:"וַיַּחֲנוּ, בִּרְפִידִם, וְלֹא-הָיָה שָׁם מַיִם לָעָם, לִשְׁתּוֹת".
לפי הרמב"ן: במרה לא הוזכר נס המים ובמדבר סין לא הוזכר נס המן, אבל ברפידים קרה דבר גדול, לא היה לעם מים ושם ניסו את ה' ונקרא המקום: "מסה ומריבה" , שם הוציא להם משה - מים מהסלע ובמקום זה באה עליהם מלחמת עמלק.
בפרשתנו הכתוב הזכיר בקצרה כי במקום זה לא היה לעם - מים לשתות.
אבל בחומש שמות - התורה מפרטת מה בדיוק התרחש ברפידים:
"וַיַּחֲנוּ, בִּרְפִידִים, וְאֵין מַיִם, לִשְׁתֹּת הָעָם. וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ, תְּנוּ-לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה; וַיֹּאמֶר לָהֶם, מֹשֶׁה, מַה - תְּרִיבוּן עִמָּדִי, מַה-תְּנַסּוּן אֶת-יְהוָה. וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, וַיָּלֶן הָעָם עַל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָמִית אֹתִי וְאֶת-בָּנַי וְאֶת-מִקְנַי, בַּצָּמָא. וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה לֵאמֹר, מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה; עוֹד מְעַט, וּסְקָלֻנִי". [שמות י"ז, א- ה']
הכלי יקר אומר רעיון מעניין : כאשר ישראל חונים ברפידים ומתחילים לריב עם ה' ועם משה ונופלים באמונה, ישנה ירידה רוחנית.
אם נתבונן בשם: "רפידים"- נראה את המילים: פרידים, ואותיות-רף ידיים, "והא בהא תליא - כי על ידי שני מיני פרידים: אלו שנפרדו מאת ה', ופירוד לבבות שביניהם, באו לידי רפיון ידיים, מטעם זה לא היה לעם מים ברפידים - לפי שרפו ידיהם מן התורה שנמשלה למים, על כן חסרו שם מים"
בהמשך מתארת התורה את - הופעתו של עמלק:
"וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה לֵאמֹר, מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה; עוֹד מְעַט, וּסְקָלֻנִי. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם, וְקַח אִתְּךָ, מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וּמַטְּךָ, אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת- הַיְאֹר--קַח בְּיָדְךָ, וְהָלָכְתָּ. הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל-הַצּוּר, בְּחֹרֵב, וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם; וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה, לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם, מַסָּה וּמְרִיבָה: עַל-רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל נַסֹּתָם אֶת-יְהוָה לֵאמֹר, הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ, אִם-אָיִן". [שמות י"ז, ד- ט]
"וַיָּבֹא, עֲמָלֵק; וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל, בִּרְפִידִם.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר-לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק; מָחָר, אָנֹכִי נִצָּב עַל-רֹאשׁ הַגִּבְעָה, וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים, בְּיָדִי. וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ, כַּאֲשֶׁר אָמַר-לוֹ מֹשֶׁה--לְהִלָּחֵם, בַּעֲמָלֵק; וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר, עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ--וְגָבַר יִשְׂרָאֵל; וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ, וְגָבַר עֲמָלֵק. וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים, וַיִּקְחוּ- אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ; וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו, מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, עַד-בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת-עֲמָלֵק וְאֶת-עַמּוֹ, לְפִי-חָרֶב".[שם י"ז, ח-י"ד]
עמלק דומה לזבוב המסמל את יצר הרע - אך בכוח פיו הקטן הוא מתקשה לעשות נקב בגוף האדם, אלא כאשר הוא רואה איזה פצע, או, שחין - הדבר מקל עליו לחדור בקלות לגוף, במצב זה - הוא עלול להתנחל שם ולגרום להרחיב את הפרצות.
היצר הרע אינו יכול לחדור אל תוך הצדיק הקשור לתורה ומצוותיה, אך אצל אדם החוטא - ישנן פרצות שדרכן הוא חודר ומרחיב את הפרצה וגורם לנזקים גדולים.
מטרת עמלק לשמש "שוט" לעם ישראל לאורך כל ההיסטוריה, כאשר העם יורד באמונתו בבורא עולם וגם הוא עצמו אינו מלוכד כאיש אחד, עמלק מזהה את הרפיון ומיד יוצא למלחמה נגדנו.
הרמב"ם אומר: כי ישנה מצווה מיוחדת למחות את עמלק - זוהי מלחמת מצווה.
מצב מעין זה שהתרחש ברפידים - יכול לשמש לימוד גדול לגבי מנהיג של ישראל, אם שאיפתו להצליח להנהיג את העם במדינה באופן מוצלח : עליו לנקוט בכמה אמצעים חשובים שבלעדיהם עלול לאבד את מנהיגותו:
א] המנהיג היהודי חייב להיות מחובר לספר הספרים באופן מתמיד. ניתן ללמוד על כך מתוך נושא בחירת מלך לישראל- כפי שהכתוב מתאר:
"וְהָיְיתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו--לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת- הַחֻוקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂותָם. לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן- הַמִּצְוָוה יָמִין וּשְׂמֹאול--לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו, בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל" [דברים י"ז, י"ט- כ]
ב] על המנהיג מוטל לאחד את העם - ולמנוע שנאת אחים - אחרת דבר זה עלול להחליש את שלום העם בארצו ואף לערער את שלטונו .
ג] המנהיג חייב להיות קשוב לעם ולהתחבר אליו - לרדת אל העם לחוש את רחשי לב העם.
ד] המנהיג יישא תפילה לה' טרם היבחרו - בדומה לשלמה המלך שפנה בתפילה אל ה' "וְעַתָּה, יְהוָה אֱלֹהָי, אַתָּה הִמְלַכְתָּ אֶת-עַבְדְּךָ, תַּחַת דָּוִד אָבִי; וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן, לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא וְעַבְדְּךָ--בְּתוֹךְ עַמְּךָ, אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ: עַם-רָב, אֲשֶׁר לֹא-יִמָּנֶה וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב. וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ, לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ, לְהָבִין, בֵּין-טוֹב לְרָע: כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט, אֶת-עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה. וַיִּיטַב הַדָּבָר, בְּעֵינֵי אֲדֹנָי" [מלכים א, ג, ז'- י"א]
לאור הנאמר לעיל: המסקנה היא: כל המסעות של עם ישראל - במדבר - הם גם מ"ב מסעות של העם בימינו - על המנהיג לדאוג לאחדות העם באמצעות ספר התנ"ך - כך יוכל להבטיח את שלטונו ואת בטחון העם, כמו שנאמר:
"לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת." [זכריה ד, ו]