מאת: אהובה קליין
פרשת תזריע - מצורע ומבט אל ההפטרה בנבואת ישעיהו הנביא.
מאת: אהובה קליין
טרם נעיין בפרשיות - תזריע מצורע, נתבונן - בפרשת "שמיני" אשר נקראה בשבת שעברה ומזכירה מאכלות אסורות ומנגד את הכשרות כפי שנאמר:
"דַּבְּרוּ אֶל - בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ, מִכָּל - הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל - הָאָרֶץ. כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה--אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ. אַךְ אֶת-זֶה, לֹא תֹאכְלוּ, מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה, וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה.." [ויקרא, י"א, ב-ה]
בפרשת תזריע מדובר על טומאה וטהרת היולדת - על סוגי הצרעת באדם והדרכים להיטהר.
בפרשת מצורע נאמר: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ: וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן". [ויקרא י"ד, א'-ב']
השאלות הן:
א] מה הקשר בין שלושת הפרשיות: שמיני, תזריע ומצורע?
ב] מדוע האריכה התורה בעניין תורת המצורע והקורבנות?
ג] מהו המכנה המשותף להפטרה בספר ישעיהו?
תשובות.
החוט המקשר בין הפרשיות: שמיני, תזריע ומצורע.
בפרשת: "שמיני" ישנה רשימה מפורטת של בעלי חיים הכשרים לאכילה ומנגד בעלי חיים האסורים לאכילה ואילו בפרשת: "תזריע" עוסקת התורה בדיני טהרה וטומאה אצל גוף האדם, כגון טומאתה של היולדת וכן טומאה בבני אדם כתוצאה מנגעים שונים ומחלות עור.
על פי "תורת משה": בהשראת הקמת המשכן במדבר, זכו בני ישראל להשראת השכינה ולמדרגות רבות ברוחניות כתוצאה מהישגים רוחניים אלה היו עלולים חלילה, להגיע לזחיחות הדעת ולהגיד: אנחנו ברמה גבוהה יותר מהמלאכים - מטעם זה, הקדימה התורה את דיני בהמה, חיה ועוף קודם דיני הטהרה של האדם - וזאת כדי שנלמד כי גם אם הצדיקים מתוך בני האדם גדולים הם מן המלאכים - הרי מנגד - המצורעים והטמאים שנטמאו על ידי חטאיהם - הם גרועים יותר מן הבהמה והחיה וטומאתם גדולה יותר אפילו מטומאת הבהמה.
הרי בהמה אינה מטמאת בחייה ,לעומתה- אדם מטמא בחייו זאת ועוד, נבלת הבהמה מטמאת רק במגע ובמשא ואילו מת אדם, מטמא באוהל - היות והאדם הוא בעל בחירה וגרם לטומאתו על ידי חטאיו.
המדרש אומר: "אם זכה אדם, אומרים לו: אתה קדמת לכל מעשה בראשית, ואם לאו: אומרים לו: יתוש קדמך".
ה"כתב סופר" מסביר: גופו של אדם הוא מטבעו רופף וחלש מגופם של שאר בעלי החיים וגם מבחינת הדאגה למזון ומלבושים- הרי לבעלי חיים אין כלל בעיה, הם מוצאים את המזון בחיק הטבע ואינם זקוקים למלבושים מיוחדים ומנגד האדם חייב בכוחות עצמו לדאוג ולעמול - כדי להשיג את מזונו ומלבושיו. למרות כל זה, האדם נחשב לנזר הבריאה – נעלה ונכבד מכל הברואים בתבל, לפי שיש לו מטרה: לעבוד את ה' ולעסוק בתורה. וזה הדבר שמשפיע עליו להיות גדול וחשוב. אך הדבר אמור- רק כאשר האדם "זכה" שבחר את דרך האמונה בה' ושואף להגיע למטרתו. אך, אם אינו "זוכה" שאינו מקיים את תפקידו בתור אדם, הרי כל בעל חיים - גדול ונעלה ממנו - לפי שאיננו צריך לעמול קשה כמו האדם ואז נאמר עליו: "יתוש קדמך"
חז"ל טוענים: כי כשם שבבריאה תחילה נוצרו בעלי החיים ורק בסוף נברא האדם - כך גם תורתו של האדם מופיעה אחר תורת הבהמה.
רבי ישראל ליפקין מסלנט [ שהיה אבי תנועת ה"מוסר" בליטא] מביא הסבר מעניין:
בפרשת :"תזריע" מדובר רבות על הנגעים שבאים על בני אדם בעוון עיסוק בלשון הרע ובפרשת שמיני מדובר על בעלי חיים טהורים וטמאים,
בידוע שרוב עם ישראל מקפידים לא לאכול מאכלים אסורים ואף נזהרים מאכילת תולעים קטנים ביותר, אך לעומת זאת ,אינם מקפידים ב"אכילת אנשים חיים" ומסוגלים להשמיע עליהם רכילויות וענייני לשון הרע ללא רחמים!
הרמב"ן אומר: כי בעוד שבסופה של פרשת: "שמיני" התורה דנה באיסור אכילת בעלי חיים טמאים, שרצים ורמשים,
פרשת: "תזריע" פותחת בדיני טומאתה וטהרתה של היולדת-דבר זה מוכיח קשר חזק מאד בין שני הנושאים -המלמד אותנו כי עלינו להיזהר, במשנה זהירות, מאכילת מאכלים טמאים אלו, כי מי שאינו מקפיד על מאכלים כשרים, עלולים להיוולד אצלו תינוקות הפגועים בנפשם, או בגופם. בה ובמיוחד בטמטום הלב.
התורה מאריכה בעניין תורת המצורע וקורבנותיה.
ה"נתיבות שלום" מסביר: התורה הקדושה היא נצחית ואם בתקופה זו שאין המקדש קיים והכוהנים אינם משרתים במקדש .הרי הדבר בא ללמדנו: תורת חיים נוהגת בכל עת ובכל שעה.
ומכל עניין תורת המצורע הקשה שמצינו בתורה - עולה כי צרעת היא המחלה הגרועה ביותר,
במסכת [ערכין ט"ז] נאמר: על שבעה חטאים באים הנגעים: גסות רוח, שפיכות דמים, גילוי עריות ולשון הרע,... אין הנגעים עניין גופני בעלמא,
אדם שהתגלה נגע בגופו היה מובא אל אהרון הכהן, או אל אחד מבניו.
על פי דעת הכהן: אם מראה הנגע בעור האדם אינו משהו חיצוני, אלא עמוק מן העור שלוקה במחלה פנימית זה היה נגע הצרעת.
רק הכהן היה מסוגל להבחין אם זוהי מחלה גופנית פשוטה - או צרעת שיש עליה דיני טומאה.
בדומה למחלות גשמיות שקורה לאדם שסובל מפצע חיצוני וניגש להיבדק אצל רופא - פעמים יסיק הרופא כי מדובר בפצע חיצוני ונותן לו משחה ותרופות לרפואתו.
אבל יכול להיות, חלילה פצע שהסתבך וכל דמו התקלקל - כנגד זה לא יועילו לא תרופות ולא משחות.
בדומה לכך ברוחניות, יש שהאדם חוטא, אך זה בשגגה שנכשל ונפל בחטא, חטא כזה - נחשב לחטא חיצוני, לעומת זאת ישנו חטא שנובע מקלקול פנימי-שהתקלקל כל דמו מרתיחת הדם לאיסור, לפי שהנגעים באים בעוון לשון הרע וגילוי עריות. כלומר - על ידי שעבר על איסורים - התקלקל דמו מחמת רתיחת הדם לאיסור . הוא הגיע למצב שלשון הרע שולט עליו לגמרי והוא כולו שבוי בעבותות היצר הרע. הוא מגיע למחלה של סגירות ולפי הזוהר הקדוש הכול נסגר אצלו כל שערי אורה וטובה - הוא נתון במצב שנפשו סגורה במסגר הוא סגור ומסוגר מכף רגל ועד ראש - הוא אינו מספיק להרגיש את קירבת אלוקים גם לא את השבתות ואת החגים – הוא נעשה עני בדעת ולכן הוא זקוק להתפלל ובקשתו: "הוציאה ממסגר נפשי". במצב זה שהוא סגור ומסוגר - מובא אל הכהן שיכול לפתות את כל המחסומים. הוא צריך לבטל את עצמו לגמרי אל הכהן . כאשר המצורע יושב בדד שבעה ימים מחוץ למחנה הוא גם שומר את שבת קודש ונעשה בריאה חדשה - אך לא תמיד שבת אחת מספיקה לו ,לכן הכהן מסגיר אותו לשבעה ימים נוספים - כדי שישמור שבת נוספת ואז נעשה כביכול בריה חדשה.
התורה מאריכה בנושא הקורבנות כדי שיהודי יוכל תמיד לשוב ולהתחבר אל אלוקים מחדש, למרות שהיום אין קורבנות, אך בכוח התפילה, שמירת שבת ודיני הטהרה של המצורע - מסוגל להתחדש לבריה חדשה!
המכנה המשותף בין ההפטרה לפרשיות: תזריע - מצורע.
ההפטרה הנקראת בשבת הקרובה בתאריך: ב' ר"ח אייר :[ ישעיהו פרק ס"ו]
מתארת את נבואת ישעיהו הנביא:
"כֹּה, אָמַר יְהוָה, הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי; אֵי-זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ -לִי, וְאֵי -זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי. וְאֶת-כָּל-אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה, וַיִּהְיוּ כָל -אֵלֶּה נְאֻם-יְהוָה; וְאֶל-זֶה אַבִּיט--אֶל-עָנִי וּנְכֵה -רוּחַ, וְחָרֵד עַל- דְּבָרִ".[ שם ס"ו, א'- ג']
בהמשך אומר הנביא:
"קוֹל שָׁאוֹן מֵעִיר, קוֹל מֵהֵיכָל; קוֹל יְהוָה, מְשַׁלֵּם גְּמוּל לְאֹיְבָיו. בְּטֶרֶם תָּחִיל, יָלָדָה; בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ, וְהִמְלִיטָה זָכָר. מִי -שָׁמַע כָּזֹאת, מִי רָאָה כָּאֵלֶּה--הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד, אִם -יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת: כִּי-חָלָה גַּם-י ָלְדָה צִיּוֹן, אֶת -בָּנֶיהָ. הַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד, יֹאמַר יְהוָה; אִם-אֲנִי הַמּוֹלִיד וְעָצַרְתִּי, אָמַר אֱלֹהָיִךְ. שִׂמְחוּ אֶת -יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ, כָּל-אֹהֲבֶיהָ; שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ, כָּל-הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ".[שם ס"ו, ו'- יא]
בהפטרה זו: נותן הנביא ישעיהו את תחזית אחרית הימים: הוא מדגיש - כי ה' אינו שולט רק על בית המקדש וארון הברית,
אלא שליטתו - על כל העולם - כולל השמים והארץ ומכוון שכך – הוא מתבונן בכולם ובוא יבוא יום המשפט! ירושלים תופתע מהישועה הגדולה!
ציון משולה לאישה - היולדת את ילדיה – אך ללא צירי לידה מוקדמים ,לא כפי שאישה רגילה יולדת וסובלת, ולגבי הרשעים ישנה הבטחה כי יענשו, אם כל האובדן הזה הנביא מבטיח:
כי עם ישראל- הוא עם הנצח.
כנאמר:"כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה, עֹמְדִים לְפָנַי--נְאֻם-יְהוָה: כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם, וְשִׁמְכֶם".[ישעיהו ס"ו, כ"ב]
לסיכום - לאור האמור לעיל: החוט המקשר בין הפרשיות להפטרה הוא: בפרשיות – שמיני, תזריע, מצורע - התורה דורשת מכל יהודי לקיים את המצוות - הן דיני יולדת והן דיני טהורה של המצורע.
בהפטרה מבטיח הנביא: כי יום יבוא: ואלוקים ישפוט את כולם: את הרשעים ישמיד ואילו הצדיקים יזכו לראות בשמחתה של ציון וירושלים - המשולה ליולדת בניגוד לאישה שעוברת צירי לידה וסבל - ציון משולה לאישה שתזכה ללדת הרבה ילדים ,ללא סבל מוקדם וצירים והשמחה תהיה גדולה כפי שהכתוב מתאר:
"שִׂמְחוּ אֶת-יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ, כָּל-אֹהֲבֶיהָ; שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ, כָּל-הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ".[שם ס"ו ,י']