מאת: אהובה קליין
פרשת מטות – מסעי - המיוחד במלחמת מדיין ותכלית מסעות.
מאת: אהובה קליין.
בפרשת מטות: ישנו ציווי לנקום את נקמת המדיינים - על שהחטיאו את ישראל.
"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר, הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא; וְיִהְיוּ, עַל-מִדְיָן, לָתֵת נִקְמַת-יְהוָה, בְּמִדְיָן.." [במדבר ל"א, א-ד']
מהלך המלחמה מתואר כך:
"וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה, לַצָּבָא: אֹתָם וְאֶת -פִּנְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, לַצָּבָא, וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה, בְּיָדוֹ. וַיִּצְבְּאוּ, עַל-מִדְיָן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה; וַיַּהַרְגוּ, כָּל-זָכָר. וְאֶת-מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל-חַלְלֵיהֶם, אֶת-אֱוִי וְאֶת-רֶקֶם וְאֶת-צוּר וְאֶת-חוּר וְאֶת-רֶבַע--חֲמֵשֶׁת, מַלְכֵי מִדְיָן; וְאֵת בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר, הָרְגוּ בֶּחָרֶב".[להלן ל"א, ו-ט']
התוצאה: "וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-נְשֵׁי מִדְיָן, וְאֶת טַפָּם; וְאֵת כָּל-בְּהֶמְתָּם וְאֶת – כָּל - מִקְנֵהֶם וְאֶת-כָּל-חֵילָם, בָּזָזוּ. וְאֵת כָּל-עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם, וְאֵת כָּל-טִירֹתָם--שָׂרְפוּ, בָּאֵשׁ. וַיִּקְחוּ, אֶת-כָּל-הַשָּׁלָל, וְאֵת, כָּל-הַמַּלְקוֹחַ--בָּאָדָם, וּבַבְּהֵמָה. וַיָּבִאוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשְּׁבִי וְאֶת-הַמַּלְקוֹחַ וְאֶת-הַשָּׁלָל--אֶל-הַמַּחֲנֶה: אֶל-עַרְבֹת מוֹאָב, אֲשֶׁר עַל-יַרְדֵּן יְרֵחוֹ וַיֵּצְאוּ מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְכָל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה--לִקְרָאתָם: אֶל-מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה. וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה, עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל, שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת, הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה" [להלן, ל"א. ט'- ט"ו.]
בפרשת מסעי מתארת התורה את מסעות בני ישראל : "וַיִּסְעוּ, מִמָּרָה, וַיָּבֹאוּ, אֵילִמָה; וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם, וְשִׁבְעִים תְּמָרִים--וַיַּחֲנוּ-שָׁם". [במדבר ל"ג, ט']
השאלות הן:
א] על מה היה ציווי לנקום במדיינים?
ב] מדוע קצף משה על הקצינים בדרגות השונות בשובם מן המלחמה?
ג] החנייה באילים, מה היה מיוחד בה?
תשובות.
הציווי לנקום במדיינים.
"הנתיבות שלום" שואל: הרי בפרשת פנחס נאמר כבר שיש ציווי לנקום במדיינים, אלא ששם לא הופיעו הפרטים, כיצד תיערך המלחמה ואילו בפרשתנו נאמר הציווי בפועל בנושא המלחמה, אלא שיש לשים לב למילים שהקב"ה אומר למשה:
"נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ".
מכאן ניתן להסיק, כי משה היה חייב עדיין לחיות בזמן הנקמה במדיינים ורק אחר כך ייאסף אל עמו. משה היה חייב להיות נוכח בתקופה זו ויש לבאר את עניין הסדר המיוחד שנדרש להיות במלחמה זו.
לפי המדרש [מד"ר כ"ב] דווקא צדיקים נבחרו למלחמה זו, עוד נאמר שנוסף על האלף למלחמה מכל שבט עמדו עוד אלף בתפילה ומשה שלח אותם - עם פנחס בן אליעזר הכהן וכלי הקודש בידו,
על פי רש"י: כלי הקודש בידו זה: הארון והציץ , מכאן שלמלחמה הזו יצאו אליה כל כוחות הקדושה ודבר זה לא התרחש במלחמות אחרות דוגמת מלחמת עוג מלך הבשן ומלחמת סיחון ,למרות שהם היו מלכים אדירים.
איזו עוצמה רוחנית היא : י"ב אלף מישראל אמרו תפילות ובקשות בזמן מלחמה זו.
מלחמה מסוג זה לא נמצאה בכל התורה כולה ועוד מעניין שנאמר בציווי:
"הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא"; ולא נאמר שיש לבחור את האנשים למלחמה - או קחו לכם אנשים.
אלא עלינו לדעת שמלחמת מדיין הייתה מלחמה כבדה מאד על עצם קיומו של העם היהודי.
בזוהר הקדוש נאמר: שלא הייתה עת צרה קשה יותר לישראל מיום היותם גוי כמו בשעה זו ברמה כה עוצמתית בהשוואה למצב כאשר היו על הים כשיצאו ממצרים ולאחר חטא העגל וכל המטרה של המדיינים הייתה: הרצון ליטול את היהדות מעם ישראל – לפי שידעו שאלוקים שונא זימה. בכך רצו לקעקע את יסוד קיום עם ישראל !
על כן, זו הייתה הצרה הגדולה בישראל והייתה מלחמה שמימית של כוח הקדושה כנגד כוח הטומאה.
מדוע נאמר: "הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא"- הפירוש: הזדרזו!
רבי יהודה אומר: אילו היה רוצה משה, לחיות כמה שנים [להאריך את חייו] היה חי. לפי שאמר ה' למשה:
"נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ"
תלה הכתוב מיתתו בנקמת מדיין. אלא להודיעך שיבחו של משה. אמר [משה] בשביל שאחיה אעכב את נקמת ישראל?! מיד נאמר : "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר, הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא";
"וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה, עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל, שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת, הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה"
"אמר רבי שמעון בן לקיש כל אדם שכועס ,אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו.
מניין? [מהו המקור ללמוד זה?]
תשובה: לפי שנאמר: "וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה, עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל.." ועוד נאמר:
"וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל-אַנְשֵׁי הַצָּבָא, הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר- צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה". [להלן , ל"א, כ"א- כ"ד]
מכאן המסקנה: שנעלם ממשה הלכות גיעולי נוכרים - היות וכעס -הגיע לטעות.
דעת מקרא סובר: כי משה כעס רק על שרי האלפים ושרי המאות.
רש"י אומר: משה כעס על - ה"ממונים על החיל ללמדך שכל סירחון הדור תלוי בגדולים שיש כוח בידם למחות".
של"ה הקדוש מסביר: בעצם לא הצטוו מתחילה להרוג את הנקבות – אם כן מדוע כעס עליהם כעת? התשובה: מכאן שדבר שהשכל מחייב לעשות יש לבצעו ללא המתנה לפקודה ולכן גם כאשר התגלה לבלעם המלאך בדרך אמר בלעם : "חָטָאתִי--כִּי לֹא יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ; וְעַתָּה אִם-רַע בְּעֵינֶיךָ, אָשׁוּבָה לִּי" [במדבר כ"ב, ל"ד].
מכאן: שאם אין אדם מבין דבר שיש להבינו - הרי זה בגדר חטא.."
ה"כלי יקר" מסביר: במלחמת מדיין הנשים היוו לעם ישראל אבן נגף ומכשול והיה על ראשי הצבא ללמוד מדין בהמה אל דין הנשים האלה!
בנות מדיין היו הולכות לבני ישראל לפתותם הן התחילו בכל הקלקלה המוסרית!
החנייה באילים, המיוחד בה.
רש"ר מציין: מקום חנייה כזה לא מצאו בני ישראל בכל מסעם במדבר!
לפי דברי ה"כלי יקר": באילים היו שנים עשר מעיינות מים כנגד שנים עשר השבטים.
והיו שבעים עצי תמרים כנגד שבעים הזקנים הצדיקים, כפי שנאמר על הצדיק: "צדיק כתמר יפרח"[תהלים]
לפי דברי רש"י- התורה מציינת את כל מקומות החנייה של עם ישראל- כדי להדגיש את מידת החסד של ה' עם בניו לאחר שהוציאם ממצרים. במשך שלושים ושמונה שנים מתקופת גזרת המרגלים עד מותו של אהרון הם עברו עשרים חניות בלבד ,יוצא אפוא, שבמרבית הזמן הם היו חונים ובממוצע- הם החליפו את מקום חנייתם פעמיים בשנה בלבד.
חז"ל מסבירים: כי המילים: "אלה מסעי בני ישראל" הם ראשי תיבות לארבעת הגלויות שהם עתידים לעבור במהלך ההיסטוריה לאחר יציאתם ממצרים:
א] אדום. [הכוונה לרומי] ב] מדיי. [פרס] ג] בבל. ד] יוון
היעד של כל המסעות הוא: "והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם"
הרמב"ן אומר: כי זוהי מצוות עשה מן התורה- לרשת תמיד את הארץ ולהתנחל בה.
רש"י טוען: כי יש לגרש את שבעת העמים מארץ כנען. עם ישראל יוכלו לשבת בארץ ישראל, הישיבה בארץ תהיה יציבה לאורך זמן בתנאי שיורישו את כל יושבי הארץ.
חז"ל אומרים :כי פרשת מסעי נקראת בדרך כלל בתקופת בן המצרים, כלומר בין שבעה עשר לתמוז לבין תשעה באב והסיבה היא:
כדי לעודד ולחזק את עם ישראל בתקופה זו של אבלות - במטרה שידעו כי בתום ימי אבלות וימי החורבן- יבואו לעם ישראל ימים טובים ועם ישראל יזכה להגיע לשלווה ובטחון.
לסיכום, לאור האמור לעיל: שתי הפרשיות: מטות ומסעי - מלמדות אותנו: כי עם ישראל אשר הובטחה לו הארץ - חייב להיות עם קדוש ולשמש אור לגויים -
וזו הייתה גם ייחודה של מלחמת מדיין –מלחמה שמימית ורוחנית במטרה לשמור על יהדות עם ישראל! התנהגות מוסרית ורוחנית כפי שנאמר:
"אֶרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ: תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ--מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". [דברים י"א, י"ב]