מאת: אהובה קליין
פרשת תזריע - ההפטרה והקשר האקטואלי.
מאת: אהובה קליין.
מעניין לציין כי בעוד שבפרשה הקודמת - פרשת שמיני - התורה מביאה רשימה שלמה של בעלי חיים טהורים המותרים לאכילה - ומנגד ישנה רשימה ארוכה של בהמות ושרצים שהם טמאים - ולכן אסורים באכילה.
הרי בפרשתנו ישנו הסבר בעיקר בנושא טומאת האדם,
כגון: טומאת היולדת וטומאת האדם כתוצאה מנגעים הבאים עליהם.
חז"ל מוצאים קשר בין שתי הפרשיות האלה והם נותנים לכך הסבר.
על פי דברי חז"ל: כשם שיצירתו של אדם באה אחרי כל הבהמות , החיות והעופות.. בתיאור מעשה הבריאה בחומש בראשית - כך גם תורתו של האדם באה אחרי תורת בהמה, חיה ועוף [ויקרא רבה, י"ד]
נאמר בפרשה:
"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר: "אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת--וְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל-אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים". [ויקרא י"ג, א'-ג']
ההפטרה השבת היא: בספר מלכים –ב, פרק ד'-ה ]
להלן קטע מההפטרה:
"וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה, וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים-לֶחֶם שְׂעֹרִים, וְכַרְמֶל, בְּצִקְלֹנוֹ;........
וְנַעֲמָן שַׂר-צְבָא מֶלֶךְ-אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו, וּנְשֻׂא פָנִים--כִּי-בוֹ נָתַן-יְהוָה תְּשׁוּעָה, לַאֲרָם; וְהָאִישׁ, הָיָה גִּבּוֹר חַיִל--מְצֹרָע. וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים, וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה; וַתְּהִי, לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן. וַתֹּאמֶר, אֶל-גְּבִרְתָּהּ, אַחֲלֵי אֲדֹנִי, לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן; אָז יֶאֱסֹף אֹתוֹ, מִצָּרַעְתּוֹ. .......וַיְהִי כִּקְרֹא מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַסֵּפֶר וַיִּקְרַע בְּגָדָיו, וַיֹּאמֶר הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת, כִּי-זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי, לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ: כִּי אַךְ-דְּעוּ-נָא וּרְאוּ, כִּי-מִתְאַנֶּה הוּא לִי. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֱלִישָׁע אִישׁ-הָאֱלֹהִים, כִּי-קָרַע מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּגָדָיו, וַיִּשְׁלַח אֶל-הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר, לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ; יָבֹא-נָא אֵלַי--וְיֵדַע, כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל.....
וַיֵּרֶד, וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים, כִּדְבַר, אִישׁ הָאֱלֹהִים; וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ, כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן--וַיִּטְהָר...."
השאלות הן:
א] מה הטעם להופעת הנגעים בגוף האדם?
ב] גילוי הקשר בן הפרשה להפטרה ולאקטואליות בימינו ?
תשובות:
הטעם להופעת הנגעים בגוף האדם.
רבי ישראל סלנטר מסביר: בפרשת שמיני התורה מונה סוגי בהמות ועופות שמותרים באכילה וכאלה שאסור לאוכלם ,ומיד אחרי זה באה פרשת נגעים הבאים על האדם וזהו לפי חז"ל: "כל המספר לשון הרע - נגעים באים עליו" [ערכין ט"ו, ב']
הרי בני אדם יותר נזהרים שלא לאכול נבלות וטרפות מאשר "לאכול" אדם חי על ידי דיבור לשון הרע ולכן נסמכו שתי הפרשיות – היינו - פרשת שמיני ופרשתנו וזאת: כדי להזהיר כי אכילת אדם הוא לא פחות גרוע מאשר לאכול תולעת .
ה"נתיבות שלום" מבאר: עניין הנגעים אינו חולי גשמי ,הכהן לא היה מגיש טיפול רפואי לאיש אשר בו הנגע ,אלא כמגיש עזרה על ידי ספר התורה - שמעוררים את היהודי מן השמים מהטעם שנכשל בחטאים.
הכהן היה בודק את הנגע והיה מבחין שהנגע שקוע עמוק אחרי העור החיצוני כלפי פנים גופו של הנבדק ,לכהן הייתה חכמה אלוקית והיה מסוגל להבחין אם הפצע הוא רק משהו גשמי, כמחלת עור – או משהו עמוק בבשרו של האיש וזה מורה על תוצאה של קלקול רוחני.
במצב זה תפקידו של הכהן היה: ללמד את האיש הנגוע דעת לשוב לאחר שנכשל.
ה"נתיבות שלום" מביא עוד הסבר מעניין על המילים:
"אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת..":
וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת—"
האדם - הוא נמצא בדרגה עליונה ואם יהיה בעור גופו: שאת, ספחת ,או בהרת - והפך בעורו לנגע צרעת - נאמר [במסכת ערכין ט"ז] שהנגעים באים על הגיאות [גאווה] שנכשל בה:
שְׂאֵת -זו לשון רוממות - שהעניקו לו מהשמים רוממות והתעלות - ומטעם זה הוא נפל במידת הגאווה, או ספחת- הכוונה- שנתנו לו דבר הנספח לגוף - שאינו בעצם האדם - כמו עניין העשירות וכו'. או בהרת - שנתנו לו הארה ובהירות- כל התוספות האלה הם מקור העונג והעניקו לו מתנות אלה מהשמים במטרה לעבוד דרכם –את אלוקים, והוא פגם בכל מה שקיבל מהקב"ה. הוא הפך את הנתינה של הענ"ג- לנג"ע- והפך בעור בשרו לנגע. מהשמים העניקו לו מתנה, רוממות והארה ומתנות גשמיות ואילו הוא הפך זאת לנגע- אצל האדם- הרי זה נחשב לפגם חיצוני ולא נפגם ממש במהותו- ולא למשהו פנימי.
הקשר לנגע הצרעת שהיה לנעמן שר הצבא [בהפטרה]
נעמן -שר צבאו של מלך ארם,
הוא היה אדם חשוב- נשוא פנים ואהוב על כולם - כי הוא הרג בקשתו את אחאב- מלך ישראל. נעמן נחשב לגיבור חיל- ועם כל זה- היה נגוע בצרעת- צרעת זו - לא נבעה מתוך חולשת הגוף, אלא מחמת עונש – מהטעם שבפקודתו חייליו שבו נערה קטנה, כשהוא השתתף במלחמה –נגד ישראל לקחו אותה בשבי – והיא שימשה כמשרתת את אשת נעמן, וכך נדבק בצרעת.
אותה נערה הציעה לאשתו פתרון : שייגש נעמן אל הנביא אלישע-אשר יושב בשומרון.- והוא יוכל לעזור לו - לפי שצרעת זו באה כעונש לכן לא תתרפא על ידי רופאים - אלא על ידי תפילה לה' !
ואם ייגש לנביא ויבקש שיתפלל בעדו - הוא עתיד להתרפא מצרעתו, אך נעמן היה סבור שהצרעת בה חלה - נבעה מתוך כעס מצד הנביא כלפיו. כנראה מחמת שנעמן הרג את אחאב מלך ישראל.
לכן הלך נעמן אל מלך ארם וסיפר לו על הצעת הנערה- אך מלך ארם הציע לו לקחת ספר כדי לפייס את מלך ישראל- ובנוסף לכך- זהב וכסף ועשר חליפות בגדים - כדי לפייס את המלך שיצווה על הנביא אלישע לרפאות אותו כדי שלא יהיה מבודד מהחברה [כדברי רש"י]
כאשר קרא המלך את הספר - מיד קרע את בגדיו ושאל: וכי אני גרמתי לנעמן שיצטרע? אין זה, אלא כנראה מלך ארם מנסה למצוא סיבה להילחם נגדי - השמועה הזו הגיעה -לאלישע הנביא ,הוא שלח שליח אל המלך וציווה שישלח את נעמן אליו –כדי שידע כי יש נביא בישראל ואכן הוא הגיע אליו עם סוסו ורכבו.
אלישע שלח אליו שליח ופקד עליו לטבול במי הירדן שבע פעמים. תגובת נעמן: הייתה- כעס על הנביא: כי לא הבין מדוע הנביא לא יצא אליו מיד לרפואתו, אלא שלח אליו שליח- וגם קצף על אלישע על עצם העצה לטבול במי הירדן- דבר שאינו מועיל?. בסוף בהצעת עבדיו טבל נעמן בירדן ובא אל הנביא עם כל מחנהו ואמר שהוא מעתה יודע שיש אלוקים בישראל ורצה להעניק מתנה לאלישע - אך הוא סירב לקבלו.
בהפטרה – ניכר קשר ברור לנושא הצרעת שהצטרע בו נעמן לבין הנושא המדובר בפרשה.
החוט המקשר בין הפרשה וההפטרה- לאקטואליה בחיינו.
בימים אלה ממש- כאשר מתנהלת מלחמת קיום לעם ישראל- אנחנו מבחינים בקבוצת אנשים מתוכנו - היוצאים להפגנות ומפריעים לאחיהם לחיות את חייהם בשלווה - דבר הנובע מתוך, גאווה, שנאה ומחלוקות- הגורמים להקשחת עמדות האויב ומעוררים את כעס ה'.
גם עניין הנערה השבויה מזכיר לנו את השבויים שלנו כיום – הנמצאים בתנאים מחפירים בשבי האויב ואיש אינו יודע את גורלם.
לסיכום, לאור האמור לעיל- נראה לנגד עיננו את דברי שלמה מלכנו: "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ". [משלי כ"א, כ"ג]
"מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ" [משלי י"ח, כ"א]