מאת: אהובה קליין
פרשת: אחרי מות - איתותים לתקופתנו - הבה נתעורר!
מאת: אהובה קליין .
https://ahuvaklein.blogspot.com/
הפרשה פותחת בפסוקים: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן--בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה, וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת--אֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל -הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן, אֵרָאֶה עַל -הַכַּפֹּרֶת. בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן, אֶל-הַקֹּדֶשׁ: בְּפַר בֶּן-בָּקָר לְחַטָּאת, וְאַיִל לְעֹלָה. כְּתֹנֶת -בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ, וּמִכְנְסֵי-בַד יִהְיוּ עַל-בְּשָׂרוֹ, וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר, וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף; בִּגְדֵי-קֹדֶשׁ הֵם, וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת-בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם. וּמֵאֵת, עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, יִקַּח שְׁנֵי-שְׂעִירֵי עִזִּים, לְחַטָּאת; וְאַיִל אֶחָד, לְעֹלָה. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-פַּר הַחַטָּאת, אֲשֶׁר-לוֹ; וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ, וּבְעַד בֵּיתוֹ. וְלָקַח, אֶת-שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם; וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְהוָה, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְנָתַן אַהֲרֹן עַל-שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם, גֹּרָלוֹת--גּוֹרָל אֶחָד לַיהוָה, וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל..." [ויקרא ט"ז, א-ט]
בפרשה זו מתארת התורה את עבודתו של כהן גדול ביום הכיפורים:
השאלות הן:
א] מדוע בתחילת הפרשה מוזכר רק אהרון: "דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ"
היכן יתר הכוהנים?
ב] למה נועדו שני השעירים?
ג] הקשר להפטרה [יחזקאל ,כ"ב] –איתותים לתקופתנו. כיצד?
תשובות.
הפניה אל אהרון. "דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ"
הגאון רבי אליהו מווילנא מסביר:" הובא במדרש [ויק"ר כ"א, ז'] נאמר: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל - יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ": "אמר הקב"ה אל משה, לא כשם שאתה סבור... אלא בכול שעה שהוא [אהרון] רוצה להיכנס - יכנס-רק שיכנס בסדר הזה"
הרי לנו שרק לשאר הכוהנים הגדולים אסור להיכנס לקודש הקודשים- מלבד ביום הכיפורים, אבל לאהרון הכהן הותר להיכנס בכל שעה שיחפוץ , בתנאי שיעשה ככל סדר העבודה – כפי שמתואר בפרשה.
מה שנאמר בגמרא [מסכת מנחות, כ"ז, ב] ובאותו אופן פסק גם הרמב"ם: שכהן גדול הנכנס לקודש הקודשים שלא ביום כיפור - חייב מיתה, זה לדורות - לפי שזוהי דרך הגמרא, להורות הלכה לדורות, לא לתאר מה שהיה לאהרון בדורו.
מכאן, שהפרשה מראשיתה מדברת רק על אהרון ולכן נזכר שמו לאורך כל הפרשה - לפי שהיה לו דין מיוחד שהיה יכול להיכנס אל הקודש בכל עת שירצה. רק בסוף נדרשת התורה לשאר הכוהנים הגדולים שבעתיד כמו שנאמר:
"וְהָיְתָה לָכֶם, לְחֻקַּת עוֹלָם: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ"
[יום הכיפורים] [ט"ז, כ"ט]
"וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר-יִמְשַׁח אֹתוֹ" [ט"ז, ל"ב]
כלומר: לכוהנים בכל הדורות הבאים - יהיה זה: "אחת בשנה" "לכפר על בני ישראל" ביום הכיפורים, אבל לאהרון - מותר היה להיכנס בסדר הזה - גם בכל השנה כולה.
הטלת הגורלות על השעירים.
לפי דברי רש"י: אהרון הכהן לוקח אתו את שני השעירים, אחד מימינו והשני - משמאלו ונוטל ידיו לתוך הקלפי ומניח על שעיר אחד משמאלו את הפתק שעלה ביד שמאלו, שעליו כתוב את הגורל.
ועל השעיר מימינו מניח את הפתק השני שעלה בגורל ביד ימינו .
השעיר שעלה בגורלו: "לשם" מיועד להקרבה לה' לקורבן חטאת ואילו השעיר שנועד "לעזאזל"- יושלך למדבר על הר קשה ומצוק גבוה.[דברי רש"י]
לפי דברי חז"ל: היה דוחף את השעיר מן הצוק "לאחוריו והוא מתגלגל ויורד ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים, איברים" [יומא פ"ו מ"ו]
מפסוקינו ניתן ללמוד כי דייקו בהמתת השעיר שנאמר: "יעמוד חי לפני ה' " שכל עוד הוא במקדש - הוא חי ו"לשלח אותו"- הכוונה לשלח אותו למיתה.
לפי הרשב"ם: "לפי פשוטו: לשלח אותו חי- אל ההרים כמו שמצינו ציפורי המצורע [ויקרא י"ד, ז] :"ושלח את הציפור החיה על פני השדה לטהרו מטומאתו - אף כאן לטהר את ישראל מעוונותיהם, משלחו אל המדבר - והוא מקום מרעה לבהמות"
מכאן , שביום הכיפורים היה מתוודה הכוהן הגדול שלוש פעמים: פעמיים- על פר חטאת ופעם - שלישית על השעיר המשתלח לעזאזל.
בפעם ראשונה היה הכהן מתוודה :על חטאיו וחטאי בני ביתו.
בפעם השנייה גם על הכוהנים. ואילו בפעם שלישית על כל עם ישראל.
מעניין מדוע שעיר אחד יוקרב לה' והשני נועד למדבר – להריגה?
על כך עונה ספורנו: לדעתו , השעיר הנושא את עוונות עם ישראל –אינו ראוי לזבח, מגודל טומאתו.
מעניינת במיוחד דעתו של אברבנאל: הוא רואה בשני השעירים את מאבקם הנצחי של יעקב ועשיו - שנולדו תאומים ושווים מבחינה פיסית בקומה ובמראה, אך מבחינה רוחנית הבדל גדול ביניהם- עשיו פנה לדיראון ואילו יעקב לחיי עולם, באופן טבעי נועדו האחים לגדול באופן שווה, אולם בהשגחה עליונה נפל בגורלו של שעיר אחד להיות עמו ונחלתו של ה' ולהתקרב לבורא עולם, ואילו השעיר השני הורחק מנחלת אלוקים לארץ של מדבר ושיממון.
עבודת הכהן ביום הכיפורים - מטרתה: תפילה לה' שסוף, סוף יגמר מאבק זה, על ידי שהכהן הגדול מתוודה על השעיר לעזאזל- בכך הוא מצביע כי רק את עשיו הרשע הולמים החטאים וכל העוונות האחרים ואילו בני יעקב חייבים להתנקות מהחטאים – בהיותם העם הנבחר.
הקשר להפטרה יחזקאל [פרק כ"ב, א'-י"ז] איתותים לתקופתנו.
בפרשתנו הנושא העיקרי: כפרה על עוונות בני ישראל ביום הכיפורים- למען טיהור העם - להיות טהורים לעומת הגויים - כי ארץ ישראל נועדה להיות קדושה ואינה מקבלת את הטמאים - אלא מקיאה אותם מתוכה!
הקב"ה פונה אל יחזקאל הנביא ושואל אותו שאלה קשה: האם הוא מוכן לשפוט את יושבי ירושלים על חטאיהם הרבים - כגון: שפיכות דמים וה' הסביר לנביא שאין בתוכם אנשים צדיקים שיגנו על ירושלים והוא מכנה אותה בשם: "עיר הדמים" האשמה היא: שטימאה את ירושלים - לכן העונש יהיה: "חרפה לגויים"
המילים : "עַל-כֵּן, נְתַתִּיךְ חֶרְפָּה לַגּוֹיִם, וְקַלָּסָה",
"המילה "יהודי" תשמש מילת גנאי בקרב העמים כשירצה אחד לקלל את רעהו ויטיח בפניו את המילה: "יהודי" או "משרת יהודי" כפי שתיארו חכמים במגילת איכה: על שתי נשים נוכריות שרבו ביניהן וקראה אחת לחברתה בשם: "יהודייה" אותה אישה נעלבה עד כי אמרה: יש ביכולתה לסלוח ולמחול על כל עלבון שבעולם חוץ מעלבון כזה!
זו הכוונה לעונש "עַל-כֵּן, נְתַתִּיךְ חֶרְפָּה לַגּוֹיִם, וְקַלָּסָה", הנביא טוען כי גזר הדין נחרץ בעיקר על העבירות של גזל ושפיכות דמים שהן עבירות בין אדם לחברו - שאין יום הכיפורים מכפר עד שיבקש סליחה מחברו שפגע בו.
הנביא יחזקאל מצרף בנבואתו חטאים שנעשו במשך תקופות ממושכות. ודן אותה [את ירושלים] כמעין אישיות אחת הקיימת מעל 400 שנים!
אך עתה הוגש נגדה כתב אישום - העיר נידונה לחורבן והעם לגלות.
אין הנביא מזכיר שום רמז לנחמה!
על כן הדין כבר נחרץ: "הֲיַעֲמֹד לִבֵּךְ, אִם-תֶּחֱזַקְנָה יָדַיִךְ, לַיָּמִים, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אוֹתָךְ"? וכי תושבי ירושלים יוכלו להחזיק מעמד בהשמעת פסק הדין על ידי השופט? הנביא מדגיש את חומרת המצב הרוחני: הרי לא תהיה לך תשובה על כל האשמה!
לעניות דעתי - האשמה זו כלפי יושבי ירושלים מזכירה את המתרחש בימים אלה ממש - המחלוקות – השנאה לדת - מצד חלקים מסוימים בציבור המקבלים גיבוי מהרשתות החברתיות וערוצי התבהלה - אין ספק - כי כל האנטישמיות שמרימה ראש בתפוצות מזכירה את דברי הנביא יחזקאל.
לסיכום : לאור האמור לעיל המסקנה היא: מערכת החינוך חייבת להעלות את חשיבות התנ"ך לראש הסולם - ובכך לאחד מחדש את העם ויהי רצון שדברי הנביא ישעיהו יתגשמו במהרה:
" לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" [ישעיהו י"א, ט']