מאת: אהובה קליין
פרשת שלח/ איזו שליחות עלתה יפה בעם ישראל ומדוע?
מאמר מאת: אהובה קליין
המאמר מוקדש לעילוי נשמתה של אמי-חיה ז"ל בת בן-ציון.
בפרשת שלח ,שולח משה שנים עשר מרגלים שהם ראשי השבטים—לתור את ארץ ישראל-לבדוק מה טיבה?
כפי שאמר להם: "וראיתם את- הארץ מה היא ואם העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב? ומה הארץ אשר הוא יושב בה הטובה היא אם רעה ומה הערים אשר—הוא יושב בהנה הבמחניים אם במבצרים: ומה הארץ השמנה היא אם רזה...[במדבר י"ג, י"ח-כ"א]
ארבעים שנה אחר כך גם יהושע שולח מרגלים לרגל את הארץ: "וישלח יהושע בן- נון מן השיטים שנים אנשים מרגלים חרש לאמור: לכו ראו את הארץ ואת יריחו וילכו ויבואו..."[יהושע פרק ב, א]
השאלות הן:
א] האם שליחת מרגלים למטרת כיבוש הארץ-חיונית?
ב] מהו ההבדל בין שתי השליחויות?
ג] איזו שליחות עלתה יפה?
התשובה לשאלה א]
על פי דברי רבינו בחיי: שליחת מרגלים למטרת כיבוש הארץ היא חיונית, היות ואין סומכים על הנס בלבד וחייב אדם תחילה לעשות השתדלות בדרך הטבע כפי יכולתו, כמו שכתוב: "סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה"[משלי כ"א,ל"א]
יש להתכונן למלחמה על ידי כל האמצעים הנדרשים, הכנות כלי נשק וריגול ואחרי זה להתפלל לקב"ה על הישועה וההצלחה של העם.
ומטעם זה-גם נח נצטווה לעשות תיבה כדי לעשות השתדלות פיסית להצלחה ולא לסמוך על הנס.
ודוגמא נוספת: מצאנו אצל דוד המלך, כאשר שאל באורים והתומים על מלחמתו בפלישתים תשובת ה' הייתה: "..לא תעלה הסב אל אחריהם ובאת להם ממול בכאים"[שמואל-ב , ה,כ"ג]
מכאן, שעם ישראל ,תחילה, חייב לעשות השתדלות גשמית, אך גם להתפלל לה' על הניצחון.
אצל עם ישראל התוצאה תלויה בזכויות ,או בעונש.
לפי שהניצחונות ,או חס ושלום הכישלונות במלחמות ישראל - נקבעו ,או נקבעים מלמעלה אז והיום -על פי הזכות והעונש בהתאם להתנהגותם.
מכול מקום חייבים תמיד לעשות השתדלות תחילה, כמו שמצאנו גם אצל מלחמת העי שאמר ה' ליהושע: "שים לך אורב לעיר אחריה"[יהושע, ח, ב] ואצל משה הייתה הסכמה מצד הקב"ה לשלוח מרגלים לתור את הארץ כדי שיכירו את הדרכים-כיצד להגיע לארץ ובאיזה מקום יתחילו להילחם נגד האויבים.
התשובה לשאלה ב] וגם ג]
כאשר משה שולח את שנים עשר המרגלים-נשיא לכל שבט, הכתוב מציין את השמות של כל אחד בנפרד.
ומדגיש: "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה"-
על כך מפרש רש"י: שהם היו חשובים באותה שעה וגם כשרים, כלומר שליחים אלה חשו באותו זמן שהם חשובים מצד עצמם ודאגו רק לכבוד העצמי שלהם, ומוסיף הזוהר הקדוש: כי הם ידעו שכל עוד שוהים במדבר הם נושאים עימם את התפקיד החשוב להיות ראש שבט, אך ברגע שיכנסו לתוך ארץ ישראל-הם יהיו מפוטרים מתפקיד נכבד זה, כי שם יש אפשרות כבר למנות מלך על עם ישראל-שזו אחת מבין שלושת המצוות שנצטווה העם בכניסתו לארץ. לכן העדיפו להישאר במדבר כדי לא להפסיד את השררה והכבוד שלהם.
לרובם, להוציא את יהושע בן-נון וכלב בן יפונה- היו חישובים אישיים ואנוכיים. מסיבה זו השליחות נכשלה ובכיים הפך לדורות.
לעומת שליחות ראשונה, הרי השליחות השנייה הייתה שונה: ראשית נשלחו על ידי יהושע רק שני מרגלים ולא פורסמו שמותיהם, כפי שנאמר: "וישלח יהושע בן-נון מן- השיטים שניים אנשים מרגלים חרש לאמור: לכו ראו את הארץ ואת יריחו.."[יהושע ב, א]
על פי דעת חז"ל :האנשים האלה היו: האחד- כלב בן יפונה שהשתתף גם בקבוצת המרגלים הראשונה שנשלחה על ידי משה. והשני היה נכד לאותו דור והוא: פנחס בן אלעזר בן אהרון הכוהן.
ושואלים חז"ל: מדוע נאמר: "חרש לאמור"? הרי המרגלים נוהגים ללכת חרש- בשקט ובהסתר ולא בגלוי שאם לא ינהגו כך, עד מהרה, חס ושלום, יתגלו לאויב ויתפשו.
חז"ל מביאים פירוש מעניין במדרש רבה: "אל תקרי חרש אלא חרש"-כלומר עשו את עצמם כקדרים המוכרים כלי חרס, מתנהגים כאנשים פשוטים ללא כל חשיבות מיוחדת.
על כך מוסיף "חידושי הרי"ם" :מדוע דווקא כלי חרס ולא כלים אחרים, כמו נחושת, או עץ? אלא שאם כלים אלה באו במגע עם שרץ-הם נטמאים בין בתוכם או כלפי חוץ.
אך ,כלי חרס אם בא במגע עם שרץ, הוא עלול להיטמא רק מבפנים והטעם שיתר הכלים מחומרים שונים יש להם חשיבות משלהם אפילו אם לא נעשה בהם שימוש, אבל כלי חרס אין לא שום חשיבות- לפי שנעשה מעפר ומים. והחשיבות היחידה אצלו נובעת מעצם היותו כלי קיבול ואפשר להכניס בו דברים ומטעם זה הוא מיטמא רק בנגיעה מבפנים.
בדומה לכלי החרס היו גם השליחים, לא מפורסמים בשמם ולא ייחסו כל חשיבות לעצמם, אלא היו אנשים צנועים שלא חיפשו כבוד.
החשיבות היחידה שהייתה להם- נבעה מעצם משלחם- יהושע בן- נון ,ולא עשו עצמם ככלי קיבול ,אלא -לשליחות הקודש בלבד, ולא רדפו אחרי הכבוד והשררה.
מסיבה זו ,השליחות השנייה הצליחה.
רבינו בחיי מציין:כי בשליחות ראשונה, נשלחו נציג לכל שבט-כדי שהשליחות תהיה בהסכמת כל עם ישראל, מהטעם שאם יצליחו למלא את משימתם -כל בני ישראל יהיו שותפים לזכות זו. ואם יכשלו-יהיו כולם שותפים לעונש.
ובמדרש נאמר: כי המרגלים ששלח משה היו כסילים ואילו המרגלים ששלח יהושע- היו צדיקים, לפי שעשו עצמם קדרים המוכרים את כליהם. היות וכך הצליחו להסתיר את מטרת בואם האמיתי.
לסיכום, מתוך האמור לעיל : ניתן להגיע למסקנה, כי השליחות הראשונה של המרגלים על ידי משה נכשלה, לפי שרוב המרגלים חשבו רק על עצמם וכבודם ולא פעלו מתוך המניע האמיתי- להוכיח לעם כי ארץ ישראל היא אכן טובה מכל הבחינות.
אבל ,המרגלים שנשלחו על ידי יהושע-היו אנשים צנועים עושים שליחותם נאמנה- ממש משימת קודש.
מי ייתן וגם המנהיגים שלנו ילמדו מהם כיצד להתרחק מהשררה ולדאוג אך ורק לטובת העם.