קוד: לבוא זה לא כמו ללכת בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: מוטי לקסמן
אל:
פרשת השבוע, פרשת "כִּי תָבוֹא" נפתחת בפסוק: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ" (דבר' כו, א).
הכתוב עורר בי שאלה פשוטה, מדוע "כִּי תָבוֹא"? הלא אפשר גם אחרת.
למשל – ללכת, לעבור: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראש' יב, א). "בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (דבר' ד, יד) או לכשתגיע... ועוד.
ואולי סתם מקרה הוא שנבחר הפועל "תָבוֹא"?
מקרה?
חזרתי וקראתי, וקראתי וחזרתי והנה בראשית הפרשה נאמר: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם [...] כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ [...] וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה [...] וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה [...] וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" (דבר' כו, א–יא).
בפסוקים אלה מפורטת מצוות העלאת הביכורים, ואם לא שמתם-לב, השורש "בא" מופיע שש פעמים בקטע הזה.
הופעת מילה או שורש מספר פעמים ניכר בכתוב מוגדר, מעוררת את השאלה אם זה מקרה או שיש כאן כוונה, שאפשר לחשוף אותה (1).
כאן מצויים שני נתונים: א. המצווה הראשונה המצוינת כאן היא מצוות הביכורים; מצווה הקשורה בלהביא, הבאת ביכורים. ב. השורש "בא" רווח מספר פעמים.
האם זה רק מקרה של ניסוח?
הבה נבחן זאת, נציב את 'ללכת' מול 'לבוא'.
"ללכת" פירושו לעבור, לצעוד ממקום למקום. זו פעולה פיזית, זו תנועה; "ללכת" הוא התהליך הטכני של הנעת הרגליים, כדי לנוע.
"לבוא" פירושו: להגיע, להופיע, להיכנס, לגשת, להתקרב. "לבוא אל" כולל כוונה, התכוונות, רצון.
לפי דיון קצר זה ניתן לומר: "לבוא" מבטא את המשמעות, את המטרה את ההתכוונות של הפעולה הפיזית של תנועת הרגליים והגוף.
נראה לי שבין שאר הסיבות לראשוניות הביכורים מצויה גם הסיבה שהביכורים כרוכים בהבאה.
כי נאמר להביא, לא לשלוח! "שיביאם הבעל עצמו לבית הבחירה ולא על ידי שליח שאין השליח קורא" (אברבנאל).
הבאת הביכורים אינה תהליך טכני של שווק או של הפצה אלא ראשית יש בה ביטוי תודה והוקרה: "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (דבר' כו, י–יא). אבל לא רק תודה אלא גם שיקוף של תכונות אישיות: "ואלו השלימיות יבואו מצד הביכורים. הראשונה שלא יהיה גרגרן, שהתאנה הראשונה שביכרה בכרמו מתאוה לה מאד אחר שנה שלא אכלה. וכן האשכול הראשון, והוא חייב לכרוך עליה גמי ולומר הרי זו ביכורים, ובזה יכנע לבב ערל ולא יהיה זולל וסובא. [השני], וכן מצד הביכורים לא יהיה לו גאוה, וזה הוא שאמר ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום ליי' אלהיך כי באתי אל הארץ, וידוע שיבוא אל הכהן אשר יהיה בימים ההם. אבל הכוונה שאפילו יהיה הכהן חדל אישים, והמביא ביכורים יהיה שר וגדול יבוא לפניו, וכן אמרו חז"ל שאפילו המלך ייטול הסל על כתפו מהר הבית עד העזרה ויתוודה לפניו הגדתי היום, הנה בזה יהיה ענו ושפל רוח וטוב עם אנשים, גם ימשך מזה שיהיה טוב לשמים" (תולדות יצחק לדברים כו).
מצד אחד תודה והכרה ומצד שני ללא גרגרנות, ללא תאווה, ללא זלילה, ללא גאווה; כך בהבאת ביכורים אתה מביא, מביא בכוונה, ממך מעצמך. ולא הדבר שאתה מביא חשוב אלא הכוונה, ההתכוונות.
נראה לי שזה גם טעם לומר "באה שבת", באה מנוחה. כך מודגשת המשמעות הרוחנית והערכית שבה.
לכן, זה, כנראה, לא מקרה שנאמר:: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ" (דבר' כו, א).
ובכל זאת, איך כל זה קשור לכניסה לארץ? ובכן נראה לי שהמסר פשוט, אל הארץ צריך לבוא בכוונה, בהתכוונות ולא כמעשה הגירה גרידא...
לטעמי, הבנה זו מתקשרת גם לפסוקים נוספים בפרשה הנדונה בזה: "אֶת ה’ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ: וַה’ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו" (דבר' כו, יז–יח). "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה’ אֱלֹהֶיךָ" (דבר' כז, ט).
לא אתמודד כעת עם מלוא משמעות הביטויים "עַם סְגֻלָּה", או "עָם לַה’". רק זאת אומר: אם באמת נבוא זה אל זה, אב או אם לקראת הבן או הבת, איש אל רעהו, אישה אל האיש שלה ואיש אל אשתו; אם נבוא ולא נסתפק בהליכה שגרתית; אם נבוא הביתה ולא נסתפק רק בהליכה ובהגעה אליו.
ואם, בימים אלה, ימי חודש אלול, בהם אומרים "סליחות", וגם ב"ימים הנוראים" המתקרבים אלינו; ובכל ימות החג והחול הבאים עלינו לטובה נבוא איש אל רעהו באופן שנהיה זה לקראת זה, זה בשביל זה, וזה למען זה.
אז באמת תהיה לנו סגולה כעם וכבני אדם. ויהיה לנו טוב.
כמו שאמיר גלבוע כתב:
"פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש כי הוא עם
ומתחיל ללכת
ולכל הנפגש בדרכו אומר הוא שלום"
אכן, בן-אדם, לכל הנפגש בדרכך אמור שלום, אמור ויהיה שלום.
אם כך ננהג תשרה עלינו גם הברכה המפורשת בפרשה זו פרשת "כִּי תָבוֹא": "בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה" (דבר' כח, ג) וגם "בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ" (דבר' כח, ו).
<><><><><>
הערות
(1) מצב כזה מכונה בחקר המקרא "מילה מנחה", הרוצה להרחיב יכול לקרוא: מ"מ בובר, "סגנון המלה-המנחה בסיפור התורה", דרכו של מקרא, ירושלים תשכ"ד).