תגובה על: כפרה

מאת: צחי צויג

אל:

אתה מפספס את הנקודה המהותית. שלום האזרחים של לבנון אינו באחריות ישראל, אלא באחריות ממשלת לבנון, שהיא בעצם הנציגה של אזרחי לבנון. זה כלל לא משנה האם אפשר לסמוך עלינו כבעלי ברית או לא, וכלל לא משנה ההצעה לשלום. הקריאה לעיר להשלים עמנו היא קריאה לעיר שאנו רוצים לכבוש במלחמה יזומה.

הנקודה העיקרית כאן, היא שאזרח של כפר מסויים צריך לדאוג שהכפר שאליו הוא משתייך יהיה מוסרי, כמו שאתה רוצה שהצבא שמייצג את הקבוצה שאתה משתייך אליה יהיה מוסרי. ברגע שהאזרח הפשוט רואה שאין לו כל השפעה וחלק מתושבי הכפר מתגרים באויב, עליו לדעת שכל עוד הוא נמצא בקרבת אותם אויבים הוא בסכנה. התפקיד שלו הוא לברוח או להלחם באנשים הללו. זו האחריות שלו בראש ובראשונה, ואחר כך האחריות של הגורם הנתקף.

בעקרון צה"ל היה צריך לעשות הכל כדי לאפשר לאותם אזרחים לברוח, אבל בעיקרון האחריות שלהם היתה לברוח מזמן, ברגע שהם ראו שלוחמי החיזבאללה תופסים אחיזה בכפר. לכן בשעת מלחמה, אין לבוא אל צה"ל בטענות שהוא מפגיז את דרכי המילוט לעיתים מסיבות מבצעיות. ברגע שנכנסים למלחמת מגן עושים את כל הנדרש כדי לנצח במלחמה. תחילה מנסים לפגוע באופן נקודתי בתוקף, אך אם זה לא עובד צריך להרחיב את מרחב הפגיעה לבניינים, ואם זה לא עובד אז לכפרים, ואם זה לא עובד אז מותר להשתמש אפילו באטום. זה לגבי מוסר כללי של מלחמה בין עמים, לגבי עם ישראל, לדעתי היינו צריכים להכריז שאנו ננצל כל תקיפה כנגדנו לכיבוש שטחים נוספים מארץ ישראל, גירוש האוכלוסייה משם וסיפוחם אלינו לצמיתות. אבל זה רק בתנאי שיש למנהיגות העם תודעה אלהית ותורנית.

כל ההשוואות לדוד אינן במקום, מפני שחוסר התגובה שלו לא סיכן אותו.

From: erel segal [mailto:erelsgl@cs.technion.ac.il]
Sent: Friday, August 18, 2006 5:37 PM
To: Zachi Zweig
Subject: Re: כפרה - מאמר שכתבתי לא מזמן

" שלום האזרחים של לבנון אינו באחריות ישראל, אלא באחריות ממשלת לבנון "
" בתורה נאמר "כי תקרב אל עיר", ולא אל ארץ או מדינה. אמנם בזמן התורה כל עיר היתה בעצם מדינה עצמאית, אבל לא בטוח שזה מה שקובע. ייתכן שגם בימינו יש להתייחס לכל עיר בנפרד, ולא להתייחס לכך שיש ממשלה. במיוחד נכון הדבר בלבנון, שבה הממשלה חלשה במיוחד, כל עיר שייכת לעדה אחרת והקשרים בין העדות רופפים למדי. ולכן לא צריך להתייחס לכל הערים של אותה מדינה כאל מקשה אחת . "
בתקופה שבה התורה נכתבה המצב הפוליטי באזור היה של ערי-מדינה, ונראה לי מאד שזה מה שקובע. הרי עיר לא יכולה להכנע אם שליטיה אינם נכנעים. אז אולי במקרה של לבנון זה קצת אחרת, אז מספיק שההנהגה הנוצרית של הכפרים הנוצריים נכנעת ומתחייבת להוקיע את לוחמי החזבאללה מתוכה.

" הקריאה לעיר להשלים עמנו היא קריאה לעיר שאנו רוצים לכבוש במלחמה יזומה "
" מניין לך? נאמר "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת עליה לשלום" - ע"פ הפשט הכוונה לכל מצב שבו אנחנו מתקרבים אל עיר להילחם עליה, לא משנה מה הסיבה . "
מפני במלחמה שאינה יזומה המטרה היא רק להכניע את צבע האויב שבא לתקוף אותנו

" ברגע שהאזרח הפשוט רואה שאין לו כל השפעה וחלק מתושבי הכפר מתגרים באויב, עליו לדעת שכל עוד הוא נמצא בקרבת אותם אויבים הוא בסכנה. התפקיד שלו הוא לברוח או להלחם באנשים הללו "
" אם יש חובה לקרוא לשלום לכל עיר בנפרד, אז אנחנו צריכים לתת לו אפשרות נוספת - להשלים איתנו . "
במשך שש שנים קראנו להם לשלום, אך הם לא פעלו כך. חלוקת הכרוזים של צה"ל מהווה את הנסיון האחרון

" כל ההשוואות לדוד אינן במקום, מפני שחוסר התגובה שלו לא סיכן אותו . "
" שמעי זרק עליו אבנים, זה לא מסוכן ?
בזמן האינתיפאדה הראשונה, כשילדים פלשתינים זרקו עלינו אבנים, הימין הקיצוני אמר שאבנים זה כלי נשק מסוכן ומצדיק פתיחה באש על-מנת להרוג ...
חוץ מזה, הוא יכל גם לרגל, גם זו סכנת חיים . " האבנים של שמעי היו רק אבנים נועדו לבזות אותו, ברור שאם היתה סכנה לחייב, שומרי הראש של דוד היו מחזיקים את שמעי