קוד: חלותי = פענחתי, כי אחל = צפנת פענח בתנ"ך
סוג: הגדרה
מאת: רמי ניר
אל:
"וָאֹמַר חַלּוֹתִי הִיא--שְׁנוֹת יְמִין עֶלְיוֹן": (תְּהִלִּים עז'11)
כלומר, יש סמל במילה "חַלּוֹתִי" וסמל זה מוכיח כי הצפנת ופענוח טווחי הזמן על רצף התעודה הם תנאי הכרחי לקיומה של התפתחות היסטורית. אולם, חקירת ההצפנה והפענוח טמונה בהחלטה "וְלֹא-אַחֵל אֶת-שֵׁם-קָדְשִׁי עוֹד" (יחזקאל לט' 7) וכאשר "אַחֵל" = "צָפְנַת פַּעְנֵחַ":
ואם יש עניין להביא על שְׂפַת עֵבֵר דוגמא לאבדן הידע וגם להוכיח עד כמה פרשנות הסמל יכולה להיות שגויה, הלא "וְלֹא אַחֵל" (יחזקאל לט' 7) תהיה דוגמא סמלית לחקר של מציאות ראשונית נדירה.
במבט חטוף (עפ"י יעדי המילים) נראה כי נכון לבאר אם ישתמע כאילו מתעד יְחֶזְקֵאל שורש של פועל לאי-התחלה "וְלֹא אַחֵל" = וְלֹא אַתְחִיל עוֹד. אולם, איסוף מכלול ההקשרים המשפטיים, בהם הסמל "אַחֵל" לוקח חלק, מגלה משמעויות רבות לשורש הפועל הנדיר הזה כדלקמן:
א. "אָחֵל":
(דְּבָרִים ב' 25) "הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל-פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם--אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ":
(יְהוֹשֻׁעַ ג' 7) "הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל גַּדֶּלְךָ":
אכן, בשני הפסוקים מתוארת מגמת התחלה של תהליך. אלא שתהליך מיוחד זה יתקיים רק על בסיס "אָחֵל" = פענוח צופן המעשה האלוהי.
ב. "וַתְּחוֹלֵל":
(תְּהִלִּים צ' 2) "בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ--וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל":
התיעוד לְמֹשֶׁה אִישׁ-הָאֱלֹהִים מאשר כי סמל ההצפנה והפענוח מבטא במילה "וַתְּחוֹלֵל" את עצמת צופן הבריאה הָאֱלֹהִית. והתפילה בהמשכה "וּמֵעוֹלָם עַד-עוֹלָם אַתָּה אֵל" מוכיחה כי אין קצה לבריאה הנצחית מנצח בראשית ועד אל האין סוף בנצח העתיד.
ג. "הוֹחִלִי":
(תְּהִלִּים מב'6) "מַה-תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי--וַתֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִלִי לֵאלֹהִים כִּי-עוֹד אוֹדֶנּוּ--יְשׁוּעוֹת פָּנָיו":
כלומר, סמל "הוֹחִלִי" בא לתאר את מאמציו של המאמין להגיע לפענוח הצופן ואת המאבק הפנימי הכרוך בדבר.
ד. "חֹלֶה":
(שְׁמוּאֵל א' כב' 8) "וְאֵין-חֹלֶה מִכֶּם עָלַי וְגֹלֶה אֶת-אָזְנִי":
כלומר, בסמל המילה "חֹלֶה" מופיע גורם פענוח הצופן אשר היה דרוש כל-כך לְשָׁאוּל הַמֶּלֶךְ כדי ללכוד את דָּוִד. שָׁאוּל התמלא זעם על עבדיו אשר לא הצליחו ליידע אותו בזמן על תכניותיו של דָּוִד, כי לדעתו, לפחות אחד מעבדיו חייב היה לפענח את צופן מעשיו של דָּוִד. כמובן המילה - וְאֵין - מוכיחה כי לא היה מפענח כזה.
ה. "מָחֲלַת":
(תְּהִלִּים נג' 1) "לַמְנַצֵּחַ עַל-מָחֲלַת מַשְׂכִּיל לְדָוִד":
סמל ההצפנה והפענוח מופיע במילה "מָחֲלַת". כלומר, המנצח הוא זה אשר ידע לפענח את צופן הדרך לניצחון. התואר "מַשְׂכִּיל" בא להדגיש כי מוסר השכל נובע מהיכולת לפענח.
ו. "מַחְלָה" ו/או "מַחְלוֹן":
(יְהוֹשֻׁעַ יז' 3) "וְלִצְלָפְחָד בֶּן-חֵפֶר בֶּן-גִּלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה לֹא-הָיוּ לוֹ בָּנִים--כִּי אִם-בָּנוֹת וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו--מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה":
(רוּת א' 2) "מַחְלוֹן בֶּן אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי".
כלומר, "מַחְלוֹן" = "מַחְלָה" והם מפענחים צופן...
ז. "אַחֲלַי":
(תְּהִלִּים קיט' 5) "אַחֲלַי יִכֹּנוּ דְרָכָי--לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ":
כלומר, מופיע סמל ההצפנה והפענוח "אַחֲלַי" - כצו המחייב פענוח צופן כדי להגיע להצלחה.
ח. "אֲיַחֵל":
(תְּהִלִּים עא' 14) "וַאֲנִי תָּמִיד אֲיַחֵל":
כלומר, המילה "אֲיַחֵל" כסמל פענוח הצופן באה להוכיח כי תמיד יש לייחל כדי לפענח צופן ואז, ההצלחה בטוחה.
ט. "תּוֹחֶלֶת":
(מִשְׁלֵי י' 28) "תּוֹחֶלֶת צַדִּיקִים שִׂמְחָה":
כלומר, "תּוֹחֶלֶת" כסמל הפענוח וההצפנה - שכרה עמה - "שִׂמְחָה":
(מִשְׁלֵי יג' 12) "תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה-לֵב":
כאן, מתהפך הסמל בתוך מבנה המשל ומוכיח, כי ניסיון ממושך לפענוח צופן - בדרך השלילה - אינו בר הצלחה. כתוצאה מכך, "תּוֹחֶלֶת" זו גורמת לו לאדם, להיות חולה בלבו.
המוצא המוצע "וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה"...
י. "וַיָּחֶל":
(דִּבְרֵי הַיָּמִים ב' ג' 1) "וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת-בֵּית-יְהוָה בִּירוּשָׁלִַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ--אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי":
(דִּבְרֵי הַיָּמִים ב' ג' 2) "וַיָּחֶל לִבְנוֹת בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשֵּׁנִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְמַלְכוּתוֹ":
כלומר, שְׁלֹמֹה "וַיָּחֶל" = פענח את צופן תכנית המקדש ורק אז יכול היה להתחיל בבניה.
לעומת זאת (בַּמִּדְבַּר ל' 3) "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה":
כלומר, נודר הנדר "לֹא יַחֵל" = לא ישנה את אופן ביצוע הנדר ולא ישנה את פענוח צופן הנדר.
יא. "הַחִלֹּתִי":
(דְּבָרִים ב' 31) "רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת-סִיחֹן וְאֶת-אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצוֹ":
"הַחִלֹּתִי" אמר אֱלֹהִים כלומר, התחלתי והוסיף "הָחֵל רָשׁ"... ואם-כן, התחל את המלחמה כי אפענח עבורך את צופן הניצחון על "סִיחֹן מֶלֶךְ-חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי"...
יב. "חִלָּה":
(דְּבָרִים כט' 21) "וְאֶת-תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר-חִלָּה יְהוָה בָּהּ":
כלומר, "חִלָּה" = פענח את צופן המכות אשר הביאו לתחלואים.
יג. "מְחֹלְלֶךָ":
(דְּבָרִים לב' 18) "וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ":
כלומר, "מְחֹלְלֶךָ" = מצפין ומפענח לידתך.
יד. "לֹא-חָלָה":
(יְשַׁעְיָהוּ נד' 1) "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא-חָלָה":
כלומר, "לֹא-חָלָה" = לא פוענח צופן פריון ההריון.
טו. "יֵחָל":
(יְשַׁעְיָהוּ מח' 11) "לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה כִּי אֵיךְ יֵחָל וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא-אֶתֵּן":
כלומר, "יֵחָל" = אז כאשר יפוענח הצופן.
טז. "אַחֵל":
(יְחֶזְקֵאל לט' 7) "וְלֹא-אַחֵל אֶת-שֵׁם-קָדְשִׁי עוֹד":
לא ידוע אם מילון עברי קדום נכתב אי פעם בתקופת המקרא. אולי לא עלה בדעתו של אף אחד עד כמה חשוב לשמר מילון כזה כי השפה העברית במשך 1900 שָׁנִים של גלות לא תהיה מדוברת (בחיי היומיום) ועל-כן, מילים בעלות סמל ראשוני כמו זו "אַחֵל", תאבדנה את משמעותן. מטבע הדברים חקר הפרשנות במציאות כזאת היא הכרחית וגם אם רמתה אינה נשאבת דווקא מעומק סמל המילה.
וודאי הוא כי את הפרשנות להבנת השורש "אַחֵל" בִּשְׂפַת עֵבֵר לא ניתן לשאוב ממשמעות צלילית כגון: "צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹרִים מִתְהַפֵּךְ בְּמַחֲנֵה מִדְיָן" (שופטים ז' 13) ומתחייב כי "צְלִיל" = סַכִּין לְחִיתוּךְ לֶחֶם שְׂעֹרִים.
בהחלטה "וְלֹא-אַחֵל אֶת-שֵׁם-קָדְשִׁי עוֹד" (יחזקאל לט' 7) מוכח כי יחול שינוי היסטורי יסודי, בעל חשיבות רבה, ביכולתו של האדם לעשות שימוש בשם קדשו של אֱלֹהִים. כלומר, במשך טווח זמן נבואי מסוים שם הקודש יהיה מוצפן ולא ידוע. לפי-כך, שם הקודש יפוענח לכל הגויים, רק מרגע בו יסתיים טווח הזמן הנבואי. ואמנם, ההקשרים המשפטיים (כנ"ל שנאספו) חושפים כי גם סמלו של פענוח המוצפן מתממש באותו שורש של הפועל "אַחֵל". כפילות פועל זו מיוצגת בתרגום לעברית לשמו המצרי של יוֹסֵף שהיה גם מצפין וגם מפענח את המוצפן ועל-כן נקרא שמו "צָפְנַת פַּעְנֵחַ" (בראשית מא' 45).
המילה "צָפְנַת" מסמלת את מצב "המוצפן" בו נמצא באותם ימים שֵׁם יְהוָה וגם מתועד כי השם לא היה בשימוש = "וָאֵרָא אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם": (שמות ו' 3).
אמר אֱלֹהִים "לָהֶם": להדגיש "אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב" ואמנם מתקיימת חפיפה בסמלים "וָאֵרָא" = "נראיתי" = "נוֹדַעְתִּי" לָהֶם בתיעוד: "בְּאֵל שַׁדָּי" (שמות ו' 3) = (בראשית לה' 11) "אֲנִי אֵל שַׁדַּי"...
לפי-כך, עד זמן יציאת מצרים במשך כל תקופת האבות, נתפשה האלוהות בדרך כלל כאמונה בְּשֵׁדִים כגון "שָׂהֲדוּתָא" (בראשית לא' 47) או כפי שכינה אִיּוֹב את הָאֱלֹהִים = "שַׁדּוּן" (איוב יט' 29).
אפשר אם-כן לשער כי בתקופת האבות מטרת הצפנת שֵׁם יְהוָה הייתה להפוך את שמו לבלתי ידוע כדי לא להפחית מערכו בעצמת השפעתה של השחיתות שהייתה אז נפוצה.
טִוְחֵי זְמָן בְּסֶמֶל "אַחֵל":
בשנת -3931 לפנה"ס:
נולד "אֱנוֹשׁ" (בראשית ד' 26).
אז מתועד לראשונה השימוש בשורש "אַחֵל" - כדלקמן:
"אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה" (בראשית ד' 26).
כלומר, התיעוד "אָז הוּחַל לִקְרֹא" מוכיח כי היסטורית שֵׁם יְהוָה פוענח אז (בעת זו) לראשונה בסמל "אַחֵל". ו/או אז אֱלֹהִים יִדֵּע לראשונה את שמו [יְהוָה]=[8]=[הַשָּׁמַיִם] בהכרתם של בני-האדם והם רשאים היו לפנות אליו בתפילה ולקרוא בשמו.
+1523 שָׁנָה בשנת -2408 לפנה"ס:
נולד פֶּלֶג (בראשית יא' 16)=(דב"הי א' 19).
אז "בָּלַל יְהוָה" (בראשית יא' 9) את שפת האדם כתגובה אֱלֹהִית על בניית מִגְדָּל בָּבֶל והתוצאה ההיסטורית המתחייבת היא כי: שֵׁם יְהוָה הוצפן.
כלומר, אֱלֹהִים אז הצפין את עצם שמו יְהוָה עד יציאת מצרים. עם זאת ואף-על-פי-כן מופיע השם בכתובים המתעדים את תקופת האבות בספר בראשית שנכתב בידי מֹשֶׁה אחרי יציאת מצרים. על-כן, ברור כי שֵׁם יְהוָה המתועד לתקופה זו, תועד (על-אף שהיה מוצפן) כדי לסמל את קיומו וכדי לשמר את זכותו כבורא העולם – ובוודאי כדי להוכיח כי רק מִּמּוֹצָא פִּי-יְהוָה נבראו ונולדו כל אלה...
+911 שָׁנָה בשנת -1497 לפנה"ס:
פגש מֹשֶׁה את אֱלֹהִים בסיני במעמד הסנה. אז שאל מֹשֶׁה את הָאֱלֹהִים באיזה שם יבוא אל בני-ישראל "וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם": (שמות ג' 13). מתחייב אם-כן, כי אֱלֹהִים שמר את פענוח שמו לזמן שהתאים לצורך הוכחה כי הוא זה שהכה את פרעה ומצרים בעשר המכות. לכן מתועדת תבנית ההבטחה [אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה]=[5+4+3] (שמות ג' 14). (תבנית הבטחה זו היא גם עתידית לאלה הימים בזמן הזה).
לפי-כך, לא יכלו הַבָּאִים במשך 430 שָׁנָה במצרים להשתמש בשמו של אֱלֹהִים יְהוָה ועל-כן, קראו לילדיהם בשמות אלוהי מצרים כמו נוּן או חוּר. וכדי שמעשה יציאת מצרים ועשר המכות לפרעה אָמֶנְחוֹתֶפּ' I יהיו בסמל שמו - אז פענח אֱלֹהִים לפני מֹשֶׁה את שמו (שכאמור היה מוצפן 911 שָׁנָה) "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה": (שמות ו' 6).
הסמל "אַחֵל" מופיע גם בנבואת יְשַׁעְיָהוּ - כדלקמן: "הַבִּיטוּ אֶל-אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל-שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם": (ישעיה נא' 2). ניסוחו של יְשַׁעְיָהוּ מוכיח, כי הבחירה הָאֱלֹהִית בזרע ישראל להיות לו סגולה, טמונה בצופן הגנטי אשר פוענח לראשונה ברחמה של שָׂרָה... וכך, בסמל "תְּחוֹלֶלְכֶם" מתאר יְשַׁעְיָהוּ את פענוח הצופן הגנטי הייחודי של שָׂרָה ואת עובדת היותה יפת תואר מאין כמוה ומחוללת פליאה גם בגיל מתקדם של שנים מאוחרות. כלומר, ההריון ברחמה של שָׂרָה הוליד זרע אנשים משובח, אשר יוכיח לאורך הדורות (על דֶּרֶך הַיִּקְהָהּ) כי יש צדק בבחירה הָאֱלֹהִית. ומתועד כי כאשר אַבְרָהָם (אשר נולד 10 שָׁנִים לפני שָׂרָה) הוליד את יִצְחָק בגיל 100 שָׁנָה (בראשית כא' 5) הייתה שָׂרָה בַּת 90 שָׁנָה (בראשית יז' 17) ואכן, יכולת גנטית שכזו מעידה על רמת תורשה משובחת במיוחד. ואמנם יופייה המחולל פליאה של שָׂרָה מתועד פעמיים - ובהתאם לסדר ההיסטורי המתחייב:
1.
אַבְרָם הצהיר על שָׂרַי אִשְׁתּוֹ כאחותו, כאשר "וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין-קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר" (בראשית כ' 1). וזאת כדי להציל את עצמו ממוות. אז (לא כאשר הייתה שרה בהריון) היה אַבְרָם (כאשר יצא מחרן לכנען) בן 75 שָׁנָה (בראשית יב' 4). לפי-כך, גיל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ באותה עת היה 65 שָׁנָה ולמרות גילה הכל-כך מתקדם, יופייה נמצא מרשים ביותר ואכן מתועד כי "אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת-שָׂרָה" (בראשית כ' 2) לעצמו לאישה.
2.
כאשר (באותה תקופה) מגרר ירד אַבְרָם למצרים, שוב הצהיר על שָׂרַי אִשְׁתּוֹ כאחותו ופרעה אִנְיוֹתֶפּ' I גם הוא (בראשית יב' 15) לקח לעצמו, את שָׂרָה יפת התואר ומחוללת הפליאה לאישה. אם-כן, יופייה של שָׂרָה לא פג גם בשנים מאוחרות. ועל-כן, "הַבִּיטוּ אֶל-אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל-שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם": (ישעיה נא' 2).