קוד: דו משמעותו הניגודית של הפועל פסח בתנ"ך
סוג: הגדרה
מאת: אורנה ליברמן
אל: liebermanorna @ gmail.com
בעברית מדוברת משתמשים בפועל פָּסַח במשמעות של עָבַר לְיַד בְּלִי שֶׁנִּכְנַס, נִמְנַע מִלִּנְגֹּעַ, דִּלֵּג עַל, הִתְעַלֵּם. במשמעות זו נהוג להבין פועל זה, פָּסַח, החוזר שלוש פעמים בפרק יב בספר שמות:
וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם, וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם, וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית, בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. (שמות יב:יג)
וְעָבַר יְהוָה לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וּפָסַח יְהוָה עַל הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל-בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף. (שם שם:כג)
וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? וַאֲמַרְתֶּם: זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת-מִצְרַיִם, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל. (שם שם:כז)
אך למשמעות זו של הפועל, לֹא עָבַר, מצטרפת משמעות ניגודית, עָבַר גַּם עָבַר. הוכחה לכך נמצאת בשם העיר תִּפְסַח שפירושו הוא מַעֲבָר, וליתר דיוק, מַעֲבָר בְּמַיִם. תפסח הייתה בימי המקרא עיר גדולה, מבוצרת ועשירה, על גדתו המערבית של נהר הפרת (סמוך לחאלב בסוריה של ימינו ויש המזהים אותה עם תָּפְּסוּהוּ הבבלית, ליד כרכמיש), שהייתה ממוקמת על דרך מסחרית חשובה שקישרה בין מזרח למערב. ּבמקום זה, הודות לעיקול של נהר הפרת, פנייה מדרום למזרח, היה מעבר של מים רדודים אשר אפשרו חצייה רגלית של הנהר. למעבר ליד תפסח, תַּפְסַכּוּס בלעז, הייתה חשיבות אסטרטגית גדולה בעת העתיקה וצבאות רבים חצו אותו כדי לפלוש למסופוטמיה. החציות הידועות ביותר הן זו של כורש מלך פרס וזו של אלכסנדר מוקדון. על חייליו של כורש נאמר שהם חצו את הנהר כשהמים מגיעים להם עד החזה. צבאו של אלכסנדר חצה את הנהר על גשר שכבר היה שם, לפי גרסה אחת, או שנבנה באופן מיוחד, לפי גרסה אחרת.
תפסח על גדות הפרת נזכרת במקרא כעיר גבול בקצה הצפוני של ממלכת שלמה:
כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר, מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה, בְּכָל מַלְכֵי עֵבֶר הַנָּהָר, וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל עֲבָרָיו, מִסָּבִיב. וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע, כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה. (מלכים א, ה:ד-ה)
לפי הפירוש הרווח ביותר לביטוי זה, מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה, שלמה משל מתפסח בצפון עד עזה בדרום, מקצה אל קצה. תפסח היא קצה, תפסח היא גם אמצע. העובר-חוצה-צולח-פוסח את הנהר, מעבר אחד לעבר שני, הריהו חותך אותו באמצעו, פוסח-פוסע, מסף אל סף. המעבר בתפסח, כמו מעבר יבוק, כמו מעבר מכמש, כמו כל המעברים הנזכרים בתנ"ך, ימיים, במקורם, ויבשתיים, בהרחבת משמעות, הוא בעל משמעות סמלית חשובה ועיקרית מאין כמוה. בתפסח היו המים רדודים, נמוכים, מֵי אָפְסָיִם (יחזקאל מז:ג, מים המגיעים עד לקרסוליים). מאפס לפס ובהדרגה לשביל רחב יותר, לנתיב, לכביש, לצומת דרכים שאותו מסמלות ערים החבות את שגשוגן הכלכלי למיקומן האסטרגי. רדודה, נמוכה, הייתה נקודת האמצע, בתווך, בתוך התוהו ובוהו, שהושטחה ביד הבורא כאשר בא לבצע את המעבר מתוהו לבריאה. אבן השתייה, בין שמים לארץ, טבור היקום, היא המקום, בלב התהום, בו נגעה יד הבורא בראשונה, כאשר רקעה ורדדה, הידקה וצררה, פחסה ופחתה (פסח/פחס/פחת) את גלי הים הגאים. הגאות-גאווה הונמכה-הושפלה וכך אופשר כינון העולם ושגשוגו, החל מלב הטומאה בו הגיעה גבהות-עזות המים לשיאם שהפך ללב הקדושה בו נצררו בצרור החיים. כך נאמר לא והוגבל שלטון ממלכת התוהו והאפס (אפס/פסח), כך נאמר כן ונפתח חסד הבריאה (פסח/פתח).
אז, שם, וגם עתה, כאן. מעבר המים הרדודים מסמל לא רק את מקום התחלת הבריאה החד פעמי, בזמן ההוא, בבראשית, שם, אלא גם את החזרה הבלתי פוסקת של הצליחה-פסיחה-פסיעה, בזמן הזה, עתה, פה, במשך חייו של אדם הן כפרט והן כחלק מכלל. בלילה שלפני היציאה ממצרים, בימים ההם, הסתגרו העברים בבתיהם:
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם, וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח, וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף, וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף, וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר. וְעָבַר יְהוָה לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל ַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וּפָסַח יְהוָה עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף. (שמות יב:כא-כג)
בתי העברים הסגורים בלילה, אטומים לכניסת המלאך המשחית, יצרו איים של קדושה בלב הטומאה מסביב, כשכל בית ובית משכפל את אי הקדושה הראשון בלב ים הטומאה הקמאי, נקודות טוהר מהן יצאו יוצאי מצרים בדרכם לצליחת ים סוף, עוד מעבר מסף אל סף.
תִּפְסַח. פְּסַח, פְּסַע, עֲבֹר! שמה של העיר תפסח שפירושו מעבר במים, הוא הזמנה-קריאה להיכנס, לפסוח, לפסוע, לעבור, לצלוח את המים, מהאין אל היש, מהלאות אל החיוניות. לפסוח פרושו לפסוע מסף (סוף) הטומאה אל סף (פתח) הקדושה. תפסח כמו תרצה, שכם, בית אל, ומעל כולן - ירושלים, מופיעות במקרא כערים בעלות פוטנציאל קדושה הנובע מסמל מיקומן הייחודי, בין הארצי לבין האלוהי.