בין תפסח לתפסח - תפסח כמעבר לגאולה, תפסח כמעבר לגלות

קוד: בין תפסח לתפסח - תפסח כמעבר לגאולה, תפסח כמעבר לגלות בתנ"ך

סוג: כלל_אזור

מאת: אורנה ליברמן

אל: liebermanorna @ gmail.com

שם העיר תפסח נקרא פעמיים במקרא. בפעם הראשונה מופיעה העיר כסמל לשגשוג ושלום וממחישה את נצחון ערכי הבריאה על התוהו - שלמה הרחיב את תחומי ממלכתו השלווה מתפסח ועד עזה (מלכים א, ה:ד-ה). בפעם השנייה, להפך, מופיעה העיר כסמל לחורבן וכהמחשה קיצונית במיוחד להשתלטות תאוות רצח וענישה - מנחם בן גדי הרס את תפסח וסביבותיה, הרג את כל תושביה וביקע את בטן כל נשותיה ההרות כנקמה על כך שהעיר לא פתחה לו את שעריה (מלכים ב, טו:טז). שלמה ומנחם הלכו בכיוונים הפוכים. מעשיו של זה האחרון מנוגדים בתכלית הניגוד למסר הבריאה שעניינה מעבר מאכזריות ורוע לחסד וטוב. איך התחילה הבריאה?

יְהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, מִי כָמוֹךָ חֲסִין, יָהּ [מי כמוך חזק, יה]! וֶאֱמוּנָתְךָ - סְבִיבוֹתֶיךָ [ואמיתותך נמצאת סביבך/כל מה שמסביבך מעיד על חזקך]. אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם, בְּשׂוֹא גַלָּיו, אַתָּה תְשַׁבְּחֵם [כאשר יתנשאו גליו, אתה משקיטם]. אַתָּה דִכִּאתָ כֶחָלָל רָהַב [אתה קרעת את מפלצת הים לגזרים כמו הייתה גווייה], בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ פִּזַּרְתָּ אוֹיְבֶיךָ. לְךָ שָׁמַיִם, אַף לְךָ אָרֶץ, תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ, אַתָּה יְסַדְתָּם. צָפוֹן וְיָמִין, אַתָּה בְרָאתָם, תָּבוֹר וְחֶרְמוֹן, בְּשִׁמְךָ יְרַנֵּנוּ. לְךָ זְרוֹעַ עִם גְּבוּרָה, תָּעֹז יָדְךָ, תָּרוּם יְמִינֶךָ. (תהילים פט:ט-יד)

מֵכִין הָרִים בְּכֹחוֹ, נֶאְזָר בִּגְבוּרָה [מקבע הרים בכוחו, חוגר גבורה]. מַשְׁבִּיחַ שְׁאוֹן יַמִּים, שְׁאוֹן גַּלֵּיהֶם, וַהֲמוֹן לְאֻמִּים [משקיט שאון ימים, שאון גליהם, ושאון גויים]. (שם סה:ז-ח)

בפסוקים אלה נשמעים הדיו של סיפור בריאה אלים שבמהלכו הכריע האל הבורא את אויבו, ים התוהו המורד שהתנגד לבריאה, והנמיך את גליו המתגבהים. שִׁבַּח (פיעל) ו-הִשְׁבִּיחַ (הפעיל) משמעותם, בלשון המקרא, היא שִׁכֵּךְ, הִשְׁקִיט. השימוש בפעלים אלה רומז לשינוי מהותי שעבר הים המתרהב, שאחרי שטעם מזרוע עוזו של אלוהים, הבין את חוסר התוחלת שבהתקוממותו (לשני שלבי הבריאה, בכוח ובנועם, ראו: מגערה, דרך רגיעה, לערגה). בין קצף, השתוללות, חמת טירוף וזעם לבין רגיעה והכרת ערך החיים, השלום והשלווה, בחר הים באפשרות השנייה. שבח כולל שח: שחיחות הגלים מסמלת את המעבר המבורך מרהב לענווה. הים השביח את אופיו, הפך את עורו ונהייה למשבחו של האל הבורא - הַמְּשַׁבֵּחַ מִשְׁתַּבֵּחַ. וזה, הבורא, מחזיר לו באהבה, רוך וליטופים.

הפועל שבח בערבית פירושו שחה (שימו לב לקרבתו ל-שכב - שבח ו-שכב הם כמו אנגרמות). השוחה צולח את הים מחוף אל חוף, מסף אל סף, מלטף את המים בידיו וברגליו, מחליקם, מתאחד ומתמזג אתם בהרמוניה תוך שגופו חורץ אותם בתלם מעברו, כרקיע, מחלק אותם לשני חלקים, מזה ומזה - הַמַּחְלִיק הוא הַמְּחַלֵּק. בשיח ובשחוק נברא העולם, ולפי גרסה נוספת זו - בשחייה. אך לפני שהחליק הבורא בידיו על המים שקיבלו את עולו באהבה וערגה, נאלץ להכות בהם בעוז זרועותיו, בצד זה ובצד זה, על ימין ועל שמאל, כדי להכניע את התנשאותם. על שלב ראשון זה בבריאה ניתן ללמוד מנבואת ישעיהו על השפלת מואב:

וְאָמַר עם ישראל בַּיּוֹם הַהוּא: הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ, זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ, זֶה יְהוָה קִוִּינוּ לוֹ, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ. כִּי תָנוּחַ יַד יְהוָה בָּהָר הַזֶּה, וְנָדוֹשׁ מוֹאָב תַּחְתָּיו, כְּהִדּוּשׁ מַתְבֵּן במי מַדְמֵנָה [ה' יניח את ידו על ההר הזה, לברכו ולהבטיח את שלומו, אך מואב יירמס, במקום בו הוא שוכן/תחת ידו הכבדה של אלוהים, כמו תבן מעורב בזבל מימי]. וּפֵרַשׂ יָדָיו בְּקִרְבּוֹ, כַּאֲשֶׁר יְפָרֵשׂ הַשֹּׂחֶה לִשְׂחוֹת, וְהִשְׁפִּיל גַּאֲוָתוֹ, עִם אָרְבּוֹת יָדָיו [ה' יפרוש ידיו, בתוך בור הדומן שבו יירמס מואב, כשוחה הפורש ידיו כדי לשחות, וישפיל את גאוותו של מואב באברות ידיו]. וּמִבְצַר מִשְׂגַּב חוֹמֹתֶיךָ הֵשַׁח, הִשְׁפִּיל, הִגִּיעַ לָאָרֶץ, עַד עָפָר [את מבצר חומותיך הגבוהות ינמיך ה', יוריד, יפיל לארץ ויהרוס אותו עד עפר]. (ישעיהו כה:ט-יב, אין המקום להרחיב כאן לא בפירוט פירושי הביטוי אָרְבּוֹת יָדָיו השנוי במחלוקת ולא בעניין זהות השוחה שיש המפרשים אותו לא כדימוי לאלוהים המכה כי אם, להפך, כדימוי למואב הפורש ידיים כדי להתגונן ממכותיו)

גורל מואב מוצג כמנוגד לגורל ישראל. אלוהים מניח ידו האחת על ציון כדי להגן עליה ולרומם אותה - כִּי תָנוּחַ יַד יְהוָה בָּהָר הַזֶּה, הר ציון הוא כאן סמל לבריאה, ובידו השנייה הוא מפיל והורס את מואב - וְנָדוֹשׁ מוֹאָב תַּחְתָּיו, מואב מייצג את כל אויבי ישראל שהם סמל לתוהו. השמדת הרע ותקומת הטוב מתחוללות, לפי דימוי זה, בעת ובעונה אחת.
בפסוק הבא מופיע דימוי חדש המציג את מואב כנתון בצבת שתי ידיו של הבורא, שחיין כל יכול. בעוד שבדימוי הקודם יד אחת של אלוהים מושיעה את ציון וידו השנייה משמידה את מואב, בדימוי זה עסוקות שתי ידיו בהריסת זה האחרון:

וּפֵרַשׂ יָדָיו בְּקִרְבּוֹ, כַּאֲשֶׁר יְפָרֵשׂ הַשֹּׂחֶה לִשְׂחוֹת, וְהִשְׁפִּיל גַּאֲוָתוֹ, (...).(ישעיהו כה:יא)

אלוהים יפרוש את ידיו בקרב מואב, בלב לבו של הרע, בתוך המים המעופשים שבהם נתון האויב, וימתחן, מימין ומשמאל, עד קצה גבולות ממלכת מואב הגאה על מבצריה הגבוהים. כשם שאין בכוח המים להתנגד לשוחה המכה בהם בעוזו הרב, בימינו ובשמאלו, החוצה אותם בקלות מרובה, מפלחם, משטחם, מהאמצע לקצוות, כך לא יוכל מואב להתנגד לכוח האל שיהרוס ויכתוש את כל עריו וחומותיו. כשם שהכניע האל והשפיל את גליו המתנשאים של הים הקדמוני, כך יפיל את גאוות חומותיו של מואב המתנשא. שאון לאומים כשאון הים: מואב, כשאר אויבי ה' וציון, אינו אלא התגלמות ים התוהו הראשוני שזקף שוב ראשו וחזר לסורו במרד חסר סיכוי. הדמיון הלשוני והרעיוני בין תיאור מאבק הבורא בים לבין תיאור מאבקו במואב אינו מותיר שום מקום לספק בדבר הקשר בין הים והלאום. על הים נאמר:

אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם, בְּשׂוֹא גַלָּיו, אַתָּה תְשַׁבְּחֵם. (תהילים פט:י)

נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדּוֹ וְדוֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי יָם. (...). אֱלוֹהַּ לֹא יָשִׁיב אַפּוֹ, תַּחְתָּו שָׁחֲחוּ עֹזְרֵי רָהַב. (אִיּוֹב ט:ח, יג)

על מואב נאמר:

כִּי תָנוּחַ יַד יְהוָה בָּהָר הַזֶּה וְנָדוֹשׁ מוֹאָב תַּחְתָּיו כְּהִדּוּשׁ מַתְבֵּן במי מַדְמֵנָה. וּפֵרַשׂ [ה'] יָדָיו בְּקִרְבּוֹ [של מואב], כַּאֲשֶׁר יְפָרֵשׂ הַשֹּׂחֶה לִשְׂחוֹת, וְהִשְׁפִּיל גַּאֲוָתוֹ, עִם אָרְבּוֹת יָדָיו. וּמִבְצַר מִשְׂגַּב חוֹמֹתֶיךָ הֵשַׁח, הִשְׁפִּיל, הִגִּיעַ לָאָרֶץ, עַד עָפָר. (ישעיהו כה:י-יב)

נצחון אלוהים העתידי ביום ההוא על יהירות אויבו מואב יחזור, ככל יתר המאבקים המתוארים במקרא, על נצחונו בעבר, בראשית הימים, על רהבו של ים התוהו. אחרית הימים תחזור לראשיתם, אל המיתוס המכונן של הנמכת גלי הים, דיכוי גאותו-גאוותו, בשני שלבים, תחילה בעוז ולאחר מכן בנועם.

להברה שח המצויה בשרשים שבח ו-שחה מקבילה קרובתה סח המצויה בשורש פסח (הפועל שבח, לפי מילונו של אבן שושן, הינו קרוב ל-פָּסָהוּ באכדית). לגרסת הבריאה בשחייה מצטרפת גרסת הבריאה בפסיחה. משמעותו של הפועל פסח במקורו היא רחבה ביותר, מ-פסח במובן המקובל עלינו כיום של נִמְנַע מלעבור ועד פסח במובן ההופכי של בחר לעבור, פסע. בשורש פסח נמצא פס, רצועה צרה אשר, מצד אחד, עשויה להיעלם, לעבור מפס לאפס, ומצד אחר, עשויה לגדול, לִפְשׂוֹת ולהתפשט, ומכאן קשת המשמעויות הרחבה של השורש. מוכרת וידועה משמעות הפועל פסח בסיפור יציאת מצרים בו הוא חוזר מספר פעמים במשמעות של עָבַר לְיַד בְּלִי שֶׁנִּכְנַס, נִמְנַע מִלִּנְגֹּעַ, דִּלֵּג עַל, הִתְעַלֵּם:

וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם, וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם, וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית, בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. (שמות יב:יג)

וְעָבַר יְהוָה לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וּפָסַח יְהוָה עַל הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל-בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף. (שם שם:כג)

וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? וַאֲמַרְתֶּם: זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת-מִצְרַיִם, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל. (שם שם:כז)

אך למשמעות זו של הפועל, לֹא עָבַר, מצטרפת משמעות ניגודית, פחות ידועה, עָבַר גַּם עָבַר (המצוינת בערכים פָּסַח ו-תִּפְסַח במילונו של וילהלם גזניוס). הוכחה לכך נמצאת בשם העיר תִּפְסַח שפירושו הוא מַעֲבָר, וליתר דיוק, מַעֲבָר בְּמַיִם. המעבר בתפסח, כמו מעברות הירדן (יהושוע ב:ז), מעבר יבוק (בראשית לב:כב), מעבר מכמש (שמואל א, יד:ד-ה), כמו כל המעברים הנזכרים בתנ"ך, ימיים, במקורם, ויבשתיים, בהרחבת משמעות, מסמל את צומת הדרכים הראשונית שהאל הבורא בקע וסלל בקרב התוהו ובוהו ושממנה התפצלו ויצאו דרכים ונתיבות לכל כיווני העולם:

הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה. (ישעיהו מג:טז)

ערים מעטירות, שחבו את שגשוגן הכלכלי והתרבותי לשליטתן על מעברות מים ודרכי מעבר, נחשבו בעיני אנשי תקופת המקרא כמקומות קדושים אשר סימלו את מרכז העולם ובריאתו (ראו: הפועל פסח – דו משמעותו הניגודית).

תפסח על גדות הפרת נזכרת במקרא כעיר גבול בקצה הצפוני של ממלכת שלמה:

כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר, מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה, בְּכָל מַלְכֵי עֵבֶר הַנָּהָר, וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל עֲבָרָיו, מִסָּבִיב. וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע, כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה. (מלכים א, ה:ד-ה)

לפי הפירוש הרווח ביותר לביטוי זה, מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה, שלמה משל מתפסח בצפון עד עזה בדרום, מקצה אל קצה. פירוש הפוך ממקם את תפסח לא רחוק מעזה, בהתאם לשיטת החשיבה המעגלית. לפי פירוש זה, שתי הערים לא מציינות כאן את קצות הממלכה על קו ישר אלא מהוות שתי נקודות צמודות זו לזו על מעגל, המגדירות את מרחק מלוא היקפו, את שני קצותיו (ראו: ד"ר יהשוע מנחם רוזנברג, מהדו עד כוש, על חשיבה מעגלית וחשיבה קווית).

כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר, מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה, (...). (מלכים א, ה:ד)

בפסוק זה מצטיירת דמותו של שלמה, המושל מתפסח, על גדות הפרת, ועד עזה, לחוף הים התיכון, כחופפת לזו של המלך האידיאלי המשיחי, המשורטט בחלקו השני של מזמור פט:

וְשַׂמְתִּי בַיָּם יָדוֹ וּבַנְּהָרוֹת יְמִינוֹ. הוּא יִקְרָאֵנִי: אָבִי אָתָּה, אֵלִי, וְצוּר יְשׁוּעָתִי. אַף אָנִי, בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ, עֶלְיוֹן לְמַלְכֵי אָרֶץ. (תהילים פט:כו-כח)

מהצלבת הפסוקים המצוטטים לעיל, מצטייר דימוי של שלמה המלך אשר ימינו אוחזת בנהר הפרת ויובליו ושמאלו אוחזת בים התיכון, דימוי דומה לזה של האל הבורא שימינו מעמידה את המים מעל לרקיע - את השמים ושמאלו מקבעת את המים שמתחת לו - את הארץ:

אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם, קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם, יַעַמְדוּ יַחְדָּו. (ישעיהו מח:יג)

תפסח ועזה, צפון ודרום, מסמלות שמים וארץ, מעלה ומטה. דימוי ידי המלך, בכורו של אלוהים, המרחיבות את שלטונו המבורך, המביאות שלום וביטחון, העתק ידי האל הבורא הקובעות שמים וארץ, משלים את דימוי ידיו המכות, המשחיתות, ההורסות את התוהו המסומל על ידי מואב.

שלמה הלך בדרכי האל וחיקה אותו וכך זכה בתקופת שיא שטפח מתקופת המשיח התגלה בה. זו המסקנה שניתן להסיק מהשבח הסמוי שמשבח מזמור פט את שלמה. שלמה מוצג כמלך אשר הרחיק את הטומאה והרחיב את תחומי הקדושה, מירושלים והלאה, עד גבולות ממלכתו. נחזור ללילה שלפני יציאת מצרים שבו קיבלו העברים צו להסתגר בבתיהם:

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם, וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח, וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף, וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף, וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר. וְעָבַר יְהוָה לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל ַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וּפָסַח יְהוָה עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף. (שמות יב:כא-כג)

בתי העברים הסגורים בלילה, אטומים לכניסת המשחית, יצרו איים של קדושה בלב הטומאה מסביב, מבודלים ממנה בידול מוחלט, כשכל בית ובית משכפל את אי הקדושה הראשון בלב ים הטומאה הקמאי, כשכל בית ובית הוא כמקדש בזעיר אנפין, כשפתחו - המשקוף ושתי המזוזות, עליהם נמרח דם הקרבן, הוא כמזבח. מנקודות טוהר אלה יצאו יוצאי מצרים בדרכם לצליחת ים סוף, עוד מעבר מסף אל סף. שלמה, בונה בית המקדש, המשיך את הפצת הקדושה, אך בסוף חייו, כידוע, מידרדרת המלוכה גם מבחוץ - אדום וארם קמים עליה כשטן וגם מפנים - הממלכה המאוחדת תתפלג בקרוב ליהודה וישראל (מלכים א, יא).

תהליך ההתפוררות מגיע לשיאו בימיה האחרונים של ממלכת ישראל לפני כיבושה בידי אשור, ובקונטקסט מדיני מעורער זה, נזכרת העיר תפסח בפעם השנייה במקרא. בין מלכי ישראל האחרונים, כמסופר בפרק טו במלכים ב', נמצא זכריה בן ירבעם אשר מולך שישה חודשים. שלום בן יביש קושר עליו קשר, רוצח אותו קבל עם ועולה לשלטון במקומו. שלום בן יביש מולך רק חודש אחד וגם הוא נרצח על ידי מנחם בן גדי התופס את מקומו. פסוק טז מוסר מידע על ביצוע מעשה אכזריות קשה ביותר בידי מנחם בן גדי אשר צר על תפסח וכובש אותה, וכעונש על שלא פתחה לו שעריה ונכנעה לו, ולמען יראו וייראו כל אלה שחשבו לא לציית לו ולא לקבלו כמלך, הורס אותה ואת סביבותיה - כל האיזור בינה לבין תרצה, הורג את כל אוכלוסייתה ומרטש את בטן נשותיה ההרות:

אָז יַכֶּה מְנַחֵם אֶת תִּפְסַח וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת גְּבוּלֶיהָ, מִתִּרְצָה, כִּי לֹא פָתַח, וַיַּךְ, אֵת כָּל הֶהָרוֹתֶיהָ בִּקֵּעַ. (מלכים ב, טו:טז)

על זהותה של העיר תפסח קיימות שוב שתי סברות. לפי הסברה הראשונה, הרווחת ביותר, הכוונה לעיר שכנה לעיר תרצה, ויש קוראים אף תפסח כ-תפוח, עיר באיזור, בגבול אפרים ומנשה (יהושוע יז:ז-ח). לפי גרסה זו, מנחם בן גדי נלחם בתפסח בזמן שיצא לכבוש את שומרון. לפי הסברה השנייה, הכוונה היא לעיר בקצה גבולה של ממלכת שלמה עליה דיברנו, על גדות הפרת (מלכים א, ה:ד-ה), עיר מרוחקת מאוד מהבירה שומרון, וזהו כאן אזכורה השני במקרא. חוקר התנ"ך הגרמני יוהאן פרידריך קרל קייל, התומך בסברה זו, מסביר שזכריה התעתד לנצל את חולשת אשור הרגעית כדי להמשיך את כיבושי אביו ירבעם בן יואש שהחזיר למלכותו, לפי הכתוב במלכים ב, יד:כח, את דמשק וחמת, ולמטרה זו ריכז צבא, בראשות מנחם בן גדי, בעיר תרצה. אך לפני שיצא הצבא, הגיעה השמועה לתרצה בדבר רצח המלך זכריה בידי שלום בן יביש שתפס את כסאו, ואז יצא שר הצבא מנחם בן גדי לשומרון, הרג את הקושר וחזר לתרצה שממנה יצא מייד למסע הכיבושים עליו הוחלט קודם לכן. יושבי תפסח לא רצו להכיר בו כמלך וסגרו את שעריה בפניו ואז לכד אותה בכוח וביצע את המעשה הברברי של ביקוע בטן הנשים ההרות.

הפירושים הרווחים ביותר, דהיינו שתפסח המוזכרת ביחס למלכות שלמה היא העיר הארמית בקצה ממלכתו בעוד שתפסח שנהרסה ותושביה נרצחו בידי מנחם בן גדי היא עיר ישראלית הסמוכה לבירה שומרון, מבליטים את הניגוד בין תקופת שלמה לתקופת מנחם בן גדי באמצעות השם הזהה. תפסח לתפסח כטוב לרע, כבריאה לתוהו. תפסח, עיר זרה, גבולית, חייה בשלווה כמו עיר עברית במרכז בעוד שתפסח, עיר ישראלית, במרכז, משמשת זירה למעשים מחרידים בין אחים, המאפיינים ממלכות אליליות, והנמצאים בניגוד מוחלט לערכי ישראל.

המקרא מוסר לנו שמנהג ביקוע הנשים ההרות בערים כבושות היה נהוג בקרב מלכי ארם, עמון ואשור (מלכים ב, ח:יב; עמוס א:יג; הושע יד:א) אך מנחם בן גדי הוא המלך העברי היחיד שלו מיוחס המעשה הנורא. בעוד ששלמה המלך בתקופת שיאו מתעלה ומידמה לאל הבורא ושתי ערי המנהל בקצות ממלכתו, תפסח ועזה, מתעלות ומידמות לערי ממלכתו הראשיות, מנחם בן גדי יורד לדרגת אכזריותם של העמים האליליים ומתנהג באכזריות, כזר, לערים ישראליות (תרצה שימשה, כידוע, כבירת ישראל החל מירבעם בן נבט עד שעמרי החליפה בשומרון).

תפסח הרחוקה מול עזה כסמל הבריאה והגאולה, תפסח הקרובה ליד תרצה כמבשרת התוהו והגלות, העומדים על הסף, אותו שם מגלם דבר והיפוכו, שלמות בטחונית ורוחנית לעומת הידרדרות מוסרית, העומדת להסתיים בחורבן ממשי. השימוש באותו שם אינו מקרי מן הסתם ומיועד לרמוז לקורא שבסיועו של שלמה, בנו הבכור של האל, הזרים התעלו לדרגת ישראל בעוד שתחת מגעו של מנחם בן גדי, מלך משחית, ירדו ישראל לדרגת הזרים.

שלמה המלך המשיך במלאכת הבידול בין קדושה לטומאה שהתחילה ביציאת מצרים ומנע מהשטן להיכנס לממלכתו. כמו שסגרו בני ישראל את דלתותיהם בפני המשחית שפסח על בתיהם ונכנס להכות בבכורי מצרים, כך בידל שלמה את ממלכתו המורחבת מטומאת השטן. בין תפסח לעזה, בין נהר לים, בין מים למים, קמה ממלכה שחותם הבריאה, המאופיינת על ידי חכמה, מוסריות ויופי, חתום בה. מירושלים, שעל מעיינה גיחון נמשח שלמה למלך (מלכים א, א:לג-לד), כמו גן עדן, התפשטה הקדושה לערים המשגשגות האחרות, כשכל אחת מהן מהווה דגם להקמת העולם על חוף מעיין ישועה שהגיח מתהומות התוהו. בדמיון הערים לדגם הראשוני ובתיאום ביניהן תלוי שלום העולם.
ההפך הגמור מתחולל בימיו של מנחם בן גדי. הרצח ההמוני בין תפסח לתרצה מצטייר כניגוד מר להצלת בני ישראל שהחל בליל יציאת מצרים. בעוד אלה מסתגרים בלילה בבתיהם ואין המשחית אשר מכה בבני מצרים נכנס למקומם, הסתגרות אנשי תפסח ותרצה בעריהם איננה מועילה להם כלל וכלל. נהפוך הוא. דווקא משום שלא פתחו, מכה בהם מנחם, איזו אירוניה עגומה טמונה בשמו, כשטן צמא דם, ללא אבחנה.

זיהום פשה במי הישועה הצלולים שהינה הם עתה מגואלים בדם, תפוחים וצבים מחמה וגאווה. אלוהים בקע את המים בבריאה, ביציאת מצרים, במעבר הירדן, כדי להוביל לחיים ואילו מנחם בן גדי מבקע, על דרך הניגוד, את בטן ההרות, בריאה בזעיר אנפין, ומוביל למוות. הכתובים מביאים כידוע הסבר היסטוריוסופי לחורבן שנגרם לפיו עקב הטמעת ערכי האלילות - עשיית הרע בעיני ה'. נפילת שומרון בידי מלך אשור תתרחש עוד מעט והנגדת דמותו של מנחם לדמותו של שלמה באמצעות שני הפסוקים בהם מופיע שם העיר תפסח מחזקת ומבליטה את הוקעת ההידרדרות המוסרית שהחלה, לפי ספר מלכים, בסוף ימי שלמה (מלכים א, יא). שלמותה המדינית של ממלכת שלמה שהשתרעה מתפסח ועד עזה הלכה ונפגמה, הלכה וננגסה, עקב חיקוי מנהגי העמים הזרים שאחד מביטויו היותר מזעזעים הוא פשע ביקוע ההרות בין תפסח לתרצה.