הדודאים - לאה - יעקב - רחל

קוד: הדודאים - לאה - יעקב - רחל בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: שמוע הוד

אל: shamoa.hod @ gmail.com

הדודאים - לאה-יעקב-רחל
שמוע הוד

בראשית ל', יד'-טו':
"וילך ראובן בימי קציר-חטים וימצא דודאים בשדה ויבא אותם אל לאה אמו, ותאמר רחל אל לאה תני-נא לי מדודאי בנך. ותאמר לה המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני? ותאמר רחל: לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך."

נחזור תחילה אל הקונטקסט שבו מופיע הסיפור הקטן הזה.

ללבן שתי בנות – לאה ורחל. רחל, הצעירה, יפת תואר ויפת מראה. לאה, הבכירה, ככל הנראה איננה כזאת: כל שאנחנו יודעים עליו הוא ש"עיניה רכות", וכלל לא ברור מה הן עינים רכות, כיצד הן נראות. יעקב, מכל מקום, מתאהב ברחל יפת התואר אבל נאלץ לשאת קודם את לאה לפני שהוא מקבל גם את רחל. כל אחת מהנשים מגיעה אל יעקב בליווי שפחה: לאה עם זלפה, רחל עם בלהה. לאה, הבכירה השנואה, מאוד פוריה. היא יולדת מיד ארבעה בנים – ועוצרת. רחל, מתברר, עקרה. היא דורשת מיעקב בנים ("הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" [בראשית ל/א]) ונענית בגערה על שאינה מבינה כי מקורם של בנים הוא אלוהים ("ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלהים אנכי..." [שם ל/ב]). מיד לאחר הגערה, ואפשר שבעקבותיה, מתרחש שינוי:
רחל נותנת ליעקב את בלהה שיולדת מיד שני בנים – דן ונפתלי. לאה מגיבה מיד בשיקוף מעשיה של רחל ונותנת גם היא ליעקב את שפחתה זלפה שיולדת מיד שני בנים – גד ואשר. ואז נפתחת העצירה, אף כי עדיין לא ברחמה של רחל אלא דווקא ברחמה של לאה, שיולדת את יששכר, זבולון ודינה ומשלימה הולדה של שבעה ילדים. ורק אז יולדת רחל את בנה הראשון, יוסף.

אלא שבאמצע, בין הלידות של השפחות מחד לבין הלידות האחרונות של לאה והראשונה של רחל מאידך – נכנס הסיפור המוזר של הדודאים שכביכול איפשרו את הלידות האחרונות הללו.

חז"ל מתקשים לעכל את הסיפור הזה, שהרי אם ה' הוא הנותן בנים לשם מה צריך דודאים?

בכל סיפור תנכי יש כמה "עלילות" זו לצד זו. עלילה אחת (ללא מרכאות) היא הדרמה המתרחשת בין הדמויות האנושיות בסיפור, אשר קוויה הכלליים הובאו לעיל. לצד ההתרחשות העלילתית בין הדמויות מתרחשת כל העת ברקע "עלילה" מרתקת בין היצורים הקטנים הנקראים "אותיות ומלים", שכמו הדמויות האנושיות בסיפור, יוצרות מערכות יחסים ודרמות משל עצמן, תוך שהן מחזקות ומעמיקות את הדרמה הנראית לעין. כמו המקהלה במחזות יווניים הן לוחשות לנו מידע נוסף שהדמויות העיקריות לא תמיד (או עדיין לא) מודעות לו, ולא אחת אף חושפות ברמז טפח מן העתיד הצפוי לדמויות האנושיות.

דוגמא מובהקת לעלילת משנה מילולית כזו בפרשתנו היא הפסוק: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" (בראשית ל/א). פסוק שבו לצד משמעותו הפשוטה - רצונה העז של רחל בבנים - רומזות לנו אותיותיו על מותה העתידי של רחל בעת לידתו של בנימין:
"הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי", שבסיכול אותיות אומר לנו: "הבה לי בנימין וכאם אני מתה".

מה תורמת לנו המודעות לעלילת המשנה המילולית של הפסוק מעבר למה שנמסר לנו בעלילה המרכזית שלו?
מדוע חשוב שכבר בשלב זה של הסיפור יירמז לנו אופן מותה העתידי של רחל, ודווקא מפיה?

קודם כל, מעצים הדבר את הבנת כוחו של הדיבור כיוצר ובורא מציאות (בבחינת "החיים והמוות ביד הלשון"), תימה שתחוזק בהמשך הפרשה (לא', לב') כאשר יתווסף לגזר-הדין הזה גם דיבור-בורא-מציאות מפיו של יעקב: "אם אשר תמצא את אלוהיך" הוא אומר ללבן המחפש את תרפיו שנגנבו ע"י רחל – "לא יחיה!". לבן אמנם אינו מוצא את תרפיו, אולם מוצא פיו של יעקב מתקיים זמן לא רב אחר-כך: רחל, אשר בכליה נמצאים התרפים, מתה.

ומדוע חשוב שהנבואה הסמויה תועבר לנו דווקא מפיה של רחל?

רחל ולאה אינן רק האמהות ההסטוריות בתולדות עם ישראל. הזוהר רואה בהן סמל לתורת הנסתר (לאה) והתורה הגלויה (רחל). במלים אחרות: לאה, ה"גדולה", היא המציאות האלוהית, אמא-עילאה בפי הזוהר, ספירת בינה במודל עץ החיים. אותה ספירה שלישית עליונה שהיא מקורן ומוצאן של כל שבע הספירות התחתונות המהוות את העולם הנגלה. (אפשר שבתאור הסתום "עיניה רכות" מרמז הכתוב על מעיינות התורה המעודנים שנובעים ממנה, ושאינם גלויים לכל עין. רכות – בסיכול אותיות: תורך, כמו "ותורך נוראות ימינך" [תהלים מה/ה]) רחל "הקטנה" הינה אמא-תתאה, ספירת מלכות, התגלמותה של המציאות הנגלית לעין. מציאות שהחלופיות, או המוות וההתכלות, היא תכונה אינהרנטית שלה. וסיפורן של לאה ורחל הוא סמל למערכת הגומלין שבין המציאות האלוהית, הנסתרת והנצחית, לבין זו היומיומית, הנגלית לעין והמתכלה. תפקידו של יעקב הוא לקשר בין השתיים ולהפכן לישות אחת.

הזוהר (בראשית ב', מאמר "שלהובא דסלקא") מתאר את מערכת היחסים בין לאה, יעקב ורחל, כנר דולק, ששלהבתו עשויה אור לבן, אור כחול-שחור ופתילה. האור הלבן עולה למעלה ואינו משנה לעולם את צבעו. האור הכחול-שחור שמתחתיו אוחז באור הלבן שמעליו בשאיפתו לעלות למעלה, אולם בעת ובעונה אחת הוא גם אוחז בפתילה, אותו חומר גס שהדליק אותו, שממנו הוא ניזון ושאותו הוא גם שורף ומכלה. הופעתה של רחל לעיניו של יעקב היא אשר הדליקה ביעקב את השלהבת שהביאה אותו להתחבר באור הלבן העליון, לאה, ובתהליך הזה בסופו של דבר רחל היא שנשרפת ומתכלה.

סיפור נישואיו של יעקב לשתי האחיות מובא לפנינו כטלה-נובלה כפי שהיא נחווית ע"י יעקב הצעיר, שבתחילת דרכו הוא מודע אך ורק למה שרואות עיניו: הוא אוהב את רחל וכלל לא מתעניין באחותה. וכשהוא מוצא עצמו נשוי דוקא ללאה – הדבר נחווה בעיניו כתרמית.

אלא שברקע הדברים נמצאת מקהלת האותיות שמספרות לנו סיפור אחר לגמרי. כך מתוארים נישואיו של יעקב ללאה:
כט,כג וַיְהִי בָעֶרֶב--וַיִּקַּח אֶת-לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו; וַיָּבֹא, אֵלֶיהָ... כט,כה וַיְהִי בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה-הִוא לֵאָה
נישואים שמתחילים ב"ויהי ערב" ומסתיימים ב-"ויהי בוקר" – זכר למעשה בראשית. ויש בהם ביאה כפולה וסימטרית: ויבא.. אליו – ויבוא אליה. בנישואיו של יעקב לרחל אין איזכור למעשה בראשית, והביאה שם היא חד צדדית, מצידו של יעקב בלבד: "ויבוא גם אל רחל" (שם, כט/ל).

בסופו של דבר תהיה זו לאה שתיקבר במערת המכפלה לצד יעקב בעלה. רחל מאידך תמות ותיקבר ב"עוד כברת הארץ לבוא אפרתה" (בראשית, לה/טז). בראיית עליונה ניתן לומר שהזיווג בין יעקב ולאה משקף את הזיווג י"ה באותיות השם, ואילו הזיווג בין יעקב ורחל הוא בבחינת ו"ה, שלעתים מתקיים ולעתים לא.

בתחילת הפרשה רחל ולאה מאוד שונות ונבדלות זו מזו: האחת יפה, אהובה ועקרה, והאחרת אינה יפה ובפירוש "שנואה", אך גם מאוד פוריה. שתי ההופכיות הללו, על אף היותן בנות לאב אחד, ככל הנראה גם עוינות זו את זו (כמשתמע מאמירתה של רחל "נפתולי אלוהים נפתלתי עם אחותי", ומגערתה של לאה "המעט קחתך את אישי..."). כביכול אין קשר בין תורת הנסתר (לאה) לתורה הגלויה (רחל). אלא שבמהלך הפרשה עוברת כל אחת מהן תמורה, זו בהשפעת זו ודרך הקשר המשותף ליעקב, באופן שמאפשר להן בסופו של דבר להתאחד לדיבור בקול אחד ולעשיית יד אחת עם יעקב בתהליך התנתקותו מלבן.

כיצד מתרחשת כימיית ההתקרבות בין רחל ולאה, בין התורה הגלויה לתורת הנסתר? את זאת חושפת לעינינו מקהלת האותיות שברקע.

לאה מתחילה את תפקידה על בימת ההתרחשות כבעלת מודעות גבוהה מאוד לנוכחות האלוהית בכל תהליך, כפי שבא הדבר לידי ביטוי ב"קרדיט" שהיא נותנת לאלוהים עם לידת כל אחד מבניה: "כי ראה ה' " – על ראובן. "כי שמע ה'" – על שמעון. "הפעם אודה את ה'" – על יהודה. "נתן אלוהים שכרי" – על יששכר. "זבדני אלוהים אותי זבד טוב" – על זבולון. יוצא מכלל זה הוא לוי, שבעת לידתו אין לאה מזכירה במפורש את שם אלוהים: "הפעם ילווה אישי אלי כי ילדתי לו שלושה בנים" היא אומרת. מאידך, אין לאה מזכירה במפורש את שמו של יעקב. היא משתמשת במלה "אישי". ו"איש", כידוע, הוא כינוי שכיח בתורה למלאך אלוהים ("וישא [אברהם] עיניו וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו" [יח',ב']. "ויוותר יעקב לבדו ויאבק עמו איש עד עלות השחר" [לב', כד']). השמוש במלה "אישי" בעת לידתו של לוי מאפשר איפוא את הבנתו של הכינוי "אישי" כמתייחס אל אלוהים. ובהמשך הדרך אכן יזכה הפסוק שהוליד את לוי – "הפעם ילווה אישי אלי" – למימד סמלי-נבואי נוסף: יהיה זה לוי שדרכו ילווה אלוהים ("אישי") את עם ישראל.

נחזור ל"כאן ועכשיו" של פרשתנו. לצד מודעותה הגבוהה של לאה חושפת זעקתה הנואשת של רחל כלפי יעקב בעלה ("הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי") את צעירותה ובורותה. ולמעשה, גם את סיבת עקרותה. רחל אינה מודעת לקיומו של אלוהים בעולמה, אינה יכולה להכילו ולכן גם אינה מתעברת. זוהי גם דעתו של יעקב כפי שמשתמע מגערתו: "התחת אלוהים אנוכי אשר מנע ממך פרי בטן?"

לזכותה של רחל יאמר שהיא תלמידה חרוצה. היא מפנימה את השיעור שבגערה ומיישמת אותו מיידית. מאותן אבני-בנין שמהן בנתה את תביעתה האנוכית – "הבה-לי בנים..." – היא בונה מבנה חדש: "... הנה אמתי בלהה, בוא אליה... ו אבנה גם אנוכי ממנה". את הרצון האנוכי לקבל הכל לעצמה - "הבה-לי" - היא הופכת למושא נתינה - "הנה ב[י]להה", ולכלי הכלה ("בוא אליה"). רחל, שמבינה כעת את מוגבלותה, משתמשת באמתה בלהה כמעין "ממשק מצמצם": מה שיגיע אל רחל דרך בלהה יהיה כבר מצומצם דיו כדי להיות מוכל בתוכה – "ואיבנה גם אנוכי ממנה".

ועוד דבר מלמדות אותנו האותיות: על אף שרחל כביכול אינה מודעת לנוכחותו של אלוהים בעולמה, היא מבקשת לדעת, ללמוד. היא מבקשת לעצמה "בנים" - אותו תוצר שהעברית בנתה אותו מאותיות "בינה" (שהיא חכמת ה"בין", הידע הנולד מזיווג ב י ן מהויות, בין מערכות. מה שנולד מזיווג בין זכר ונקבה הוא "בן").

ואפשר שבתת-המודע (במונחי הפסיכולוגיה המודרנית) אכן יודעת רחל כי לאמיתו של דבר היא מבקשת "בינה" בעת שהיא מוסרת ליעקב את "בלהה", את אותו רצון לקבל לעצמה ("הבה-לי"), כדי "להיבנות" ממנה. והיא מקבלת את מבוקשה. אף כי הוא בבחינת בינה מצומצמת בהשוואה לבינת פרי-הבטן שלה עצמה. אולם זה כל מה שיכולה רחל להכיל בשלב זה - שני בנים מבלהה. עם זאת, השמות שהיא נותנת להם - דן "כי דנני ה'" ונפתלי "כי נפתולי אלוהים נפתלתי" – על אף הכאב הרב והסבל שהם מביעים, מעידים גם על הפנמה של שיעור חשוב - נוכחותו של אלוהים בתהליך.

וחשוב לא פחות – רחל למדה ל ת ת על-מנת ל ק ב ל.

כי מייד בא מענה מלמעלה, מתורת-הנסתר: לאה משקפת את מעשיה של רחל בכך שגם היא מוסרת ליעקב את שפחתה זילפה אשר יולדת גם כן שני בנים. אך להבדיל מן השמות למודי הסבל שנותנת רחל לבני שפחתה בלהה, השמות שנותנת לאה לבני זלפה מעידים על שעת רצון: מזל טוב ואושר - גד כי "בא-גד", ואשר "באשרי כי אשרוני בנות". באופן מפתיע, דוקא לאה אינה מזכירה הפעם את אלוהים בשמות שהיא נותנת לבני זלפה.

אך כאן מתברר לנו תפקידן של האמהות זלפה ובלהה, המגיעות אל יעקב כל אחת עם גבירתה, ממש ברגע הזיווג. במונחי עולם המחשבים, הן בבחינת ממשק (interface) שתפקידו לצמצם את שפע הידע ולתרגמו למונחים שמסוגל הצד המקבל לקלוט.
תפקידה של בלהה כלפי רחל גבירתה הוא איפוא התאמת השפע האלוהי בדרך של צמצום ליכולת הקבלה של רחל. ותהליך הקבלה של רחל, מצומצם ככל שיהיה בתחילה, הוא תהליך כואב שנחווה כדינים קשים ונפתולים.
השרות שנותנת זלפה לגבירתה לאה, מאידך, הוא צמצום שפע הנתינה שלה לאופן יכולת הקליטה והקבלה של המציאות הנגלית. ולהבדיל מתהליך הקבלה שכרוך בסבל וכאב, הנתינה היא תכונה אינהרנטית בספירת בינה, ולא רק שאינה כרוכה בכאב אלא אדרבא, היא מסיבה תענוג גדול לנותן. לאה כואבת רק כאשר נתינתה אינה מתקבלת. מאידך, בכל פעם שנתינתה מתגלמת בדמות בן שהיא יולדת, מומתק כאב הדחייה במידה רבה של נחמה ותקווה ("כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי", "כי שמע ה' כי שנואה אנוכי ויתן לי גם את זה"), ובהמשך נעלם כליל ("הפעם אודה את ה'"). מן הסתם, אין שמחה כשמחת הנותן שנתינתו מתקבלת. קל וחומר כשהמקבל שמח גם הוא בשפע שזכה בו.

שמחה זו, החיבור בין הנותן למקבל, היא היא מהותו של ה"חסד" – אותה תכונה ראשונית של המציאות הנגלית (הראשונה בין שבע הספירות התחתונות), אשר קיימת בעיקר במציאות הנגלית ואשר בלעדיה לא תתכן המציאות הנגלית.

נחזור אל לאה שממהרת לחכות את מעשיה של רחל כשהיא נותנת את שפחתה זלפה ליעקב וקוראת לבנים שנולדים מן הזיווג בשמות שמחים במיוחד. כמעט ניתן לומר שלאה עטה על "פטנט הנתינה" הזה כמוצאת שלל רב. ואכן מצאה לאה שלל רב. היא מצאה כיצד להעביר את השפע האגור בה אל המציאות הנגלית באופן שזו תהיה מסוגלת לקבלו ולשמוח בו. והיא למדה זאת מרחל, מן המציאות הנגלית עצמה.

זלפה, שמה של שפחת לאה, מעיד על שטף של דיבור. והבן הראשון שהיא יולדת ליעקב נקרא "גד" גם מלשון היגד, דיבור. לאה משקפת בכך את עצם מעשה הבריאה. שכן היה זה הדיבור שבעזרתו ברא אלוהים את עולמנו. לאה משתמשת איפוא בכוח הדיבור (זלפה) להעברת שפע נתינתה לעולם. ואת העובדה שלמדה זאת מן המציאות הנגלית, מרחל, היא משקפת בשם שהיא נותנת לבנה השני של זלפה – אשר "כי אשרוני בנות". "בנות" שהוא בבחינת בינה שמקורה בנקבה התתאה (רחל, המציאות הנגלית). "אשר" כי "באשרי כי אשרוני בנות" מרמז גם הוא על מעשה בראשית, כאשר המלה "בראשית" נתפשת כבנויה מ-אש"ר ו-בי"ת. שני הבנים, גד ואשר, נולדו איפוא במידה רבה בזכות בינה שרכשה לאה מרחל – מספירת מלכות. ואולי משום כך, להבדיל מהשמות שנותנת לאה לבניה שלה, אין היא מזכירה את שם אלוהים כשהיא נותנת שמות לבני זלפה.

באמצעות אמתה בלהה למדה רחל להרחיב את יכולת הקבלה שלה, ובאמצעות אמתה זלפה למדה לאה לצמצם את שפע הנתינה. ולכאורה צריכה כעת להתרחש זרימה שוטפת בין המציאות הנסתרת לנגלית. אולם אין הדבר קורה עדיין.

כאן נכנס לסיפור מעשה הדודאים שבעקבותיו נפתחים דווקא שערי הנתינה של לאה, שיולדת עוד שלושה ילדים (יששכר, זבולון ודינה) לפני שמצליחה רחל ללדת את ילדה הראשון.

מהו איפוא תפקידם של הדודאים?

הבוטניקאים שבינינו ישמחו בודאי לייחס להם תכונות אפרודיסיות, מעוררות תאווה, ואפשר שהם שמשו את רחל כדי להשתחרר מצוננותה המינית וכדי לעורר בה היענות ליעקב. בעולם שבו מפותח מאוד הטיפול בעקרות באמצעות זרזי ביוץ כימיים, ניתן ליחס לפרי הדודאים גם תכונות מן הסוג הזה.

שני ההסברים הללו, כפי שכבר הוזכר, אינם לרוחם של חכמינו שרואים בהם גריעה מחלקו של אלוהים בתהליך ההולדה.

אז מה בכל זאת תפקידם של הדודאים בסיפור? ומדוע הם מתגלים לעולם דוקא בידי ראובן ולא אחד הבנים האחרים, ודוקא בימי קציר חטים ולא במועד אחר?

התשובה לכך נמצאת ברמה "המולקולרית", במרקם האותיות. המלה "דודאים" גזורה מן השורש "דוד", השכיח כל כך בספר שיר השירים. ואכן, לצורך הבנת סיפור הדודאים מביא הזוהר את פסוק יד' בפרק ז' בשיר-השירים שבו מופיע השורש דו"ד באותה הטייה ובשימוש דומה כמו במקומנו – במלה "דודאים":
"הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים, חדשים גם ישנים, דודי צפנתי לך" (שיר השירים ז/יד).

הפתחים הנם כל פתחי הפנים והגוף דרכם אנו קולטים את העולם ומפרשים ומבינים אותו. ומגדים – הינם ההגדים, האמירות, תוצרי הדיבור, שהיו עד כה צפונים ובלתי מובנים, ועתה, לריחם של הדודאים, לפתע מתפרשים כולם: הן החדשים והן הישנים.

הפסוק מתאר איפוא את ההבנה המתרחשת פתאום לגבי כל התופעות, הישנות והחדשות, שהיו עד כה בלתי מובנות (צפונות). הבנה שהיא בבחינת הארה.

ובכן, מה יש ב"ריח" הדודאים שמחדד את ההבנה ואת יכולת הקליטה?

סודם של הדודאים צפון באותיות השורש שלהם – אותיות ד-ו-ד.
"דוד" הוא שורש סימטרי המורכב משתי אותיות זהות – דלת ודלת- המחוברות ביניהן בוו החיבור.
כלומר, יש לפנינו שתי דלתות, שני פתחים הפתוחים ומחוברים זה לזה במצב של הרמוניה מלאה בין השער השופע ונותן לבין השער המקבל.

הדודאים מייצגים איפוא את אותו הלך הנפש אולטימטיבי המאפשר פתיחות מקסימלית לזיווג עם החסד האלוהי ולבינה הנולדת ממנו – בן.

ואכן, בפרשתנו מופיעה המלה דודאים חמש פעמים, כל אחת מהן בצרוף למלה בן:
"וילך ראובן... וימצא דודאים בשדה" (בבחינת: מצאת דודאים – ראו – בן!)
"תני נא לי מדודאי בנך"
"ולקחת גם את דודאי בני"
"ולכן ישכב אתך הלילה תחת דודאי בנך"
"שכר שכרתיך בדודאי בני".

לכאורה יש בסיפור הדודאים מעין חזרה על המעשה הנלוז של מכירת הבכורה על ידי עשיו בעבור נזיד עדשים. אולם בפועל שונה המעשה שעושה רחל בתכלית, ויש בו עליה משמעותית בדרגה. להבדיל מעשיו המוכר "את בכורתו" ליעקב, רחל אינה מבקשת לעצמה "את" הדודאים, אלא רק "תני נא לי מדודאי בנך". היא אינה מבקשת הכל לעצמה אלא רק להנות מהשפע, ואף מוכנה לתת ללאה בתמורה להנות מן החסד הארצי: "לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך".

הדודאים הם, אם כן מפתח לחכמת-החיבור-המולידה-בן. רחל, המציאות הנגלית, מבקשת מלאה, התורה הנסתרת, את חכמת הזיווג – הבינה, החיבור בין ישויות שבא לידי ביטוי מוחשי ב-בן. והיא מציעה ללאה בתמורה את חכמת החסד, את אהבתו הארצית של יעקב: "לכן ישכב עמך הלילה".

חכמי הזוהר מפרקים את המלה "ישכב" למרכיביה יש-כ"ב. "יש" שהוא המאפיין העיקרי של המציאות הנגלית: השפע המוחשי, בבחינת "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא" (משלי ה', כא'); ו-כ"ב שהוא מניין האותיות בהן נכתבה התורה ונבראה מתוכה המציאות הנגלית. במשפט "לכן ישכב עמך הלילה" מוסרת איפוא רחל, המציאות הנגלית, ללאה, ספירת בינה, את כלי הקבלה שלה: אותיות התורה, דרכם יועבר אליה השפע האלוהי.

ועתה, כאשר מומתקת הבינה בחסד הארצי, מתחברים שערי הנתינה והקבלה, ויכול כל העולם להנות מן השפע הנובע מהם, בבחינת "ועל פתחינו כל מגדים".

וכלל אין זה מקרה שאת הדודאים מוצא ראובן "בימי קציר חטים". אותו מועד שבהמשך יסמנו ביכוריו את חג השבועות ("וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חטים", שמות לד/כב) – חג מתן תורה.

ומכיוון שמציאותו של השפע האלוהי קודמת ליכולתה של הארץ להנות ממנו, תשלים קודם לאה את לידת שבעת ילדיה – האצלת כל שבע הספירות התחתונות – לפני שתוכל רחל ללדת את בנה הראשון יוסף.

ראוי לציין שהן בהבטחתה של רחל: "לכן ישכב עמך הלילה", והן במימושה: "וישכב עמה בלילה הוא" – לא מוזכר יעקב במפורש, אלא רק "הוא" ערטילאי. דבר זה, כאמור מאפשר לנו לייחס את הזיווג האולטימטיבי הזה לא רק ליעקב, אלא בעת ובעונה אחת גם לקב"ה.
מאידך, להבדיל מארבעת הבנים הראשונים שלידתם אינה מיוחסת במפורש ליעקב אלא בעיקר לקב"ה ("וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה..", "ותהר עוד ותלד בן ותאמר כי שמע ה' כי שנואה אנוכי...", "ותהר עוד ותלד בן....", "ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה את ה'...") את לידת שני הבנים האחרונים, יששכר וזבולון, מייחס הכתוב במפורש ליעקב, לצד חלקו של הקב"ה: "וישמע אלהים אל לאה ותהר ותלד ליעקב בן חמישי", "ותהר עוד לאה ותלד בן ששי ליעקב".

וראוי עוד להסב את תשומת הלב לכך שלידתה של דינה אינה מיוחסת לא ליעקב ולא לאלוהים – "ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה". הסיבה לכך היא נושא למחקר אחר.