קוד: ביאור:ישעיהו מג18 בתנ"ך
סוג: כלל
מאת: אראל
אל:
אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת, וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל תִּתְבֹּנָנוּ.
הִנְנִי עֹשֶׂה חֲדָשָׁה, עַתָּה תִצְמָח, הֲלוֹא תֵדָעוּהָ?! אַף אָשִׂים בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ, בִּישִׁמוֹן נְהָרוֹת"
לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם ה', וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד 'חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם', כִּי אִם 'חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה', וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם"
לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם ה', וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד 'חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם', כִּי אִם 'חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם', וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם"
ישעיהו וירמיהו אומרים דבר אחד: בעתיד כבר לא יהיה צורך לזכור את הניסים שה' עשה לנו בעבר, כי הניסים שיעשה לנו בעתיד, של קיבוץ הגלויות, יהיו גדולים יותר.
ישעיהו מדבר, כנראה, על שני אירועים הסטוריים, שנזכרים בפסוקים הקודמים:
כֹּה אָמַר ה' גֹּאַלְכֶם קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל: לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה וְהוֹרַדְתִּי בָרִיחִים כֻּלָּם וְכַשְׂדִּים בָּאֳנִיּוֹת רִנָּתָם; אֲנִי ה' קְדוֹשְׁכֶם בּוֹרֵא יִשְׂרָאֵל מַלְכְּכֶם".
כֹּה אָמַר ה', הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה; הַמּוֹצִיא רֶכֶב וָסוּס חַיִל וְעִזּוּז, יַחְדָּו יִשְׁכְּבוּ בַּל יָקוּמוּ דָּעֲכוּ כַּפִּשְׁתָּה כָבוּ".
וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם וְצִמָּאוֹן לְמַבּוּעֵי מָיִם, בִּנְוֵה תַנִּים רִבְצָהּ חָצִיר לְקָנֶה וָגֹמֶא; וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וְדֶרֶךְ וָדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא, לָהּ לֹא יַעַבְרֶנּוּ טָמֵא וְהוּא לָמוֹ הֹלֵךְ דֶּרֶךְ וֶאֱוִילִים לֹא יִתְעוּ".
גם ירמיהו מדבר על יציאת מצרים, והוא מדגיש הבדל נוסף בינה לבין הגאולה העתידית:
ברוך ה' זכינו בדורנו לראות בהתגשמות נבואות אלה, ואולי זו הסיבה שחלקים גדולים מעם ישראל מתחילים לשכוח את יציאת מצרים... נראה שבדורנו יש להכיר את ה' דרך האירועים העכשויים, ולא דווקא דרך אירועי העבר.
"אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר (ירמיהו כג ז) [לכן] הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם [וישבו על אדמתם]! אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו; כיוצא בו אתה אומר (בראשית לה י) [ויאמר לו אלקים שמך יעקב] לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך [ויקרא את שמו ישראל]: לא שיעקר יעקב ממקומו, אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו; [תוספתא ברכות פ"א מ"יב] וכן הוא אומר "(ישעיהו מג יח) אל תזכרו ראשונות וקדמוניות אל תתבוננו: 'אל תזכרו ראשונות' זה שעבוד מלכיות, 'וקדמוניות אל תתבוננו' - זו יציאת מצרים; הנני עושה חדשה עתה תצמח [הלוא תדעוה אף אשים במדבר דרך בישמון נהרות] -
תני רב יוסף: זו מלחמת גוג ומגוג; משל למה הדבר דומה? - לאדם שהיה מהלך
בדרך ופגע בו זאב, וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה זאב; פגע בו ארי וניצל
ממנו - והיה מספר והולך מעשה ארי; פגע בו נחש וניצל ממנו - שכח מעשה שניהם
והיה מספר והולך מעשה נחש; אף כך ישראל: צרות אחרונות משכחות את הראשונות.
" (בבלי ברכות יג א, וראו גם
נצח ישראל הקדמה).
""אֵלֶּה מַסְעֵי" - למה זכו ליכתב בתורה כל המסעות האלו? - על שקבלו את ישראל. ועתיד הקדוש ברוך הוא ליתן שכרן, דכתיב (ישעיהו לה , א): "יששום מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת פרח תפרח ותגל ערבה וגו'". ומה מדבר על שקבל ישראל כך, המקבל תלמידי חכמים לתוך ביתו עאכ"ו.
את מוצא, עתיד המדבר להיות ישוב והישוב עתיד להיות מדבר.
ומנין שעתיד הישוב להיות מדבר? שנאמר (מלאכי א, ג): "ואת עשו שנאתי ואשים את הריו שממה". ומנין שהמדבר עתיד להיות ישוב? שנאמר (ישעיה מא, יט): "אשים מדבר לאגם מים".
את מוצא:
עכשיו אין אילנות במדבר, ועתיד להיות שם, שנאמר (שם) "אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן". ועכשיו אין דרך במדבר שכולו חול, ועתיד להיות שם דרך, שנאמר (שם מג, יט) "אף אשים במדבר דרך בישימון נהרות". ואומר (שם לה, ח) "והיה שם מסלול ודרך ודרך הקדש יקרא לה לא יעברנו טמא והוא למו הולך דרך ואוילים לא יתעו":
" (במדבר רבה כג ד)
"אל תזכרו ראשונות - הניסים הללו שאני מזכיר לכם שעשיתי במצרים, אל תזכרו אותם מעתה, כי בגאולה זו תעסקו להודות ולהלל.
אל תתבוננו - אל תסתכלו בהן אל תתנו להם לב
" (רש"י).
""אל תזכרו", ר"ל הנה "ראשונות" שהוא גאולת מצרים הגם שהיו שם נסים גלוים, בכל זאת יען שהיה בימי קדם אינכם רוצים לזכור עוד הנסים האלה כי ע"י שהם ראשונות נשכחו מלבכם, "וגם קדמוניות" שהוא גאולת בבל שהיתה בזמן קרוב קדום לזמנכם, ולא שכחתם הגאולה הזאת, אבל יען שהיתה גאולה זאת בדרך הטבע והנסים שבה היו נסתרים עד שרק המתבונן יבין שהיה נפלאות אל, "אל תתבננו" אינכם רוצים להבין, ואתם אומרים שהיה בדרך הטבע, אבל עתה בהכרח תהיו מוכרחים בין לזכור ובין להתבונן, "כי הנני עשה חדשה" שהיא הגאולה העתידה בה יהיה שני המעלות.
א) "כי עתה תצמח" ואחר שתהיה עתה בזמנכם בהכרח תזכרו אותה.
ב) "הלא תדעוה", כי הנסים שלה יהיו ג"כ נסים גלוים עד שלא תצטרכו להתבונן בינה רק תדעוהו ע"י השגת החוש כולם יראו כי אצבע אלהים היא.
"ראשונות קדמניות". הקודם. הוא בערך המתאחר אף שאינו ראשון, קדמו שרים אחר נוגנים, קדמו עיני אשמורות, והראשון היא החוליא הראשונה בשלשלת המקובץ ממספרים רבים, בשלשלת הזאת תהיה כל חוליא קדמונית בערך החוליא שאחריה, אבל לא ראשונה, רק העומדת בראש השלשלת, ובצד זה דבר פה שמשקיף על כל הדורות כקיבוץ שלשלת אחת, ואז הדור שלפני הדור ההוא שעשה בו גאולת בבל יקרא קדמון. והדור הראשון שבו נולדו העם הזה במצרים יקרא ראשון, אולם יצוייר שיהיה הקדמון קודם אל הראשון, אם יקח את השלשלת כולה שבה החוליא הנקראת ראשונה, עם ערך שלשלות אחרות אשר לפניה, שאז השלשלת האחרת המונחת קודם לה היא קדומה לפניה. ובענין זה אמר (לק' מו י'), מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו. שהראשית שם אינו ראשית החלטית, רק ראשית פרטית לדבר ההוא הפרטי. שיגיד אחרית הדבר ההוא בראשיתו היינו בעת התחלתו ובזה מוסיף כי עוד מגיד מקדם טרם שהותחל הראשית ההוא, וקודם לי יגיד את אשר לא נעשו כלל, ועי' לקמן (מה כא):
" (מלבי"ם)
""תדעוה", כבר בארתי (מא, כ' מד יט) כי הידיעה מובדלת מן התבונה, במה שבאה ע"י החוש והנסיון, לא כן התבונה שבא ע"י ההיקש ודרכי ההגיון. ובדברים כאלה הבלתי מושגים בחוש רק ע"י השכל, לא תפול בהם ידיעה לרוב, כי יוכל המסתפק להסתפק על המופתים וההיקשים, לא כן על דבר הנראה בחוש, ולכן אמר (למעלה כט כד) וידעו תועי רוח בינה, שגם הבינה ידעו בידיעה ברורה כאילו השיגוה בחושיהם, כי יהיו מופתיהם ברורים כהמוחשים ולכן הגביל פה נגד קדמוניות אל תתבוננו, שנסי גאולת בבל לא נראו בחושים. ורק ע"י השכל היו יכולים לברר שלא היתה גאולה זאת טבעיית, והם לא רצו להשתמש במופתים אלה השכליים לברר זאת, לכן אמר כי אז בגאולה אחרונה הלא תדעוה, בלא התבוננות, ע"י השגת החושים:
"במדבר דרך בישימון נהרות". מציין כי גם המקום שישאר שממה, יהיה שם נהרות, כאילו זה היה השממון שלא ילכו בני אדם בו מפני הנהרות:
" " (מלבי"ם)