קוד: משמעות הקרבנות בתנ"ך
סוג: כלל
מאת: נתנאל (viva @ 012.net.il)
אל:
הקרבנות.
דבר די ברור לגבי הקרבנות - ה` לא צריך אותם בשבילו. ה` לא צריך בכלל את כל המצוות. הכל זה לטובתנו ולישר אותנו כי"רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצו
ות" (מכות כ"ג:). ו"רב אמר לא ניתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות.וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר או מי ששוחט מן העורף? הרי לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות
" (בראשית רבה מ"ד פסקה א`).
הטיב לבטא את זה פרו` שלום רוזנברג השבוע (השעמום כרסם בי..) "היצור הסופי עומד מול האינסופי. האפשרות היחידה הפתוחה בפניו הוא הסמל. המקדש הוא אכן משכן סמלי. כך גם הקורבנות: "אמר משה לפני הקב"ה ריבון העולמים אם אני מכניס כל חיות שבעולם יש בהם כדי העלייה אחת? או כל העצים שבעולם יש בהם כדי הבערה אחת?" כדי להוכיח את דבריו מצטט משה את ישעיהו! (מ, טז): "וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר - - וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה". "אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה! לא כשם שאתה סבור אלא כבשים בני שנה שנים ליום... אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם". הקורבנות אינם אלא ביטוי סמלי וצנוע של עבודת ה`.
"
בכל אופן אנחנו פוגשים את ה` בשלוש מקומות -
ואז אדם מביא את הקרבן הראשון של הפרשה -
עולה
. הכל מאיתו. הכל שואף אליו. וזה מזכיר את מה שהמקובלים אומרים שהקרבן "מתקן" את כל העולם -הקרבנות והצמחים והכל.כי אדם מביא לה` מתנה כי הוא מרגיש שהכל מאיתו יתברך.והוא רוצה לבטא את זה.או אפשר לומר אחרת קצת- הוא סתם רוצה לתת מתנה לה`.אבל מתנה טוטאלית.לגמרי. וזו הקירבה הכי גדולה שיש.ומגיע מהרגשה מאוד גדולה. בכל אופן הבסיס הוא שהכל של ה` וזה רק לחוות את ההרגשה וכמו שאומר המלך דוד " וכי מי אני, ומי עמי, כי-נעצר כח, להתנדב כזאת: כי-ממך הכל, ומידך נתנו לך." (דברי הימים א`,כט,יד).
עוד נקודה על העולה -כתוב שהיא מכפרת על הרהורי הלב(הרהורי עבירה) ועל מצוות עשה.וההסבר לדעתי כי ענינה הוא תיקון השאיפה.זה שאיפה הכי נשגבה שיש.וזה ענין של רצון של התקרבות לה` בשלימות.התמסרות.וזה התיקון של ההרהורים.המחשבות.שמגיעות מהרצון. עכשיו יש לו רצונות טובים. וגם מצוות עשה זה ענין דומה. שאתה מציית לבנאדם במעשה חיובי אז אתה מרגיש שאתה מציית לו.אתה עושה את רצונו.יוצא ממנוחתך לכבודו.אבל מצוות לא תעשה אתה ממש מורד בו אם לא ציית לו.כי רק היה דרוש שתשאר במצב סטטי. ולכן העולה גורמת לבנאדם ללכת אל ה` ולהתמסר לו וזה תיקון לעצלן שלא קיים מצוות עשה- שלא הלך אחרי צו ה` אך לא מספיק למורד שעשה גרוע יותר.
אחר כך מגיע קרבן
השלמים
. חז"ל מסבירים ששלמים זה מהמילה שלום.כי עושה שלום בין המזבח,האדם והכהנים.כלומר לכולם יש חלק בבשר של הקרבן.כולם אוכלים. הוא מייצג מציאות יותר שגרתית. לא טוטאלית. את השלום לא את האמת. את היום יום בהתקדשותו. אדם אוכל כל הזמן ומודע שה` נותן לו את האוכל. אז כאן הוא אוכל קודש אבל עדין אוכל ומשתתף בזה עם ה`. חווה את החלק של הקודש במציאות הרגילה אמנם יותר חזק מכרגיל אבל לא בביטול גמור כמו עולה."משלחן גבוה קא זכו" (משולחן גבוה הם זוכים. או אוכלים) אומרת הגמרא
על אכילת קדשים. וזה בא אחרי עולה שהיא הקרבן הטוטאלי והמובחר.עוד ביטוי לענין הזה הוא שעולה היא רק זכרים -הבהמות החזקות והעוצמתיות.בהתאם להרגשה הסוערת ובהתאם לזה שמתנה מביאים מהמובחר. אבל שלמים מגיע גם מנקבה כי המציאות לא תמיד מזכרים.וזה יותר סעודה בבית של המלך עם המלך.
אחרי הקרבנות של ההרגשות הנורמליות מגיע הקרבן של המצב הפחות.הלא מרומם. קרבן
חטאת
. מתחיל עם חטאת של כהן משיח שהוא הכהן הגדול. הוא הנציג הרוחני.אם הוא חטא זה פגם הכי גדול שיכול להיות.הוא העומד לשרת לפני ה`.תורה יבקשו מפיהו.ולכן איתו פותחים.אחר כך חטא של כל הציבור ביחד שזה מעיד על פגם בנשמת כלל ישראל ולא בפרט אחד.כללות האומה פגומה.וזה מעיד שהתפיסה הכללית של הקודש פגומה בשורש. ומביאים פרים שהם סמל לכח וחיים במלוא עצמתם. כי הפגם היה בשורש החיים והעולם -הקודש הכללי.ולכן זה עם עבודה בפנים -בתוך הקודש ולא רק במזבח החיצון אל גם במזבח הפנימי.לרצות על פגם פנימי. פגם עמוק.לא חיצוני מקרי.
פחות מזה פגם הנשיא שהוא מנהיג ופגמו חמור יותר.ולכן מביא שעיר אך הוא כבר חטאת חיצונית כי אין זה מעיד על פגם בשורש הקודש כי הוא לא נציג הקודש כמו הכהן וגם לא רוח כלל האומה שהיא גם מכילה את שם ה` בקרבה. הוא אדם בודד.
האדם הפשוט מגיע אחר כך.מקריב נקבה.לא ברור לי למה.אולי כי המציאות שלו היא חלשה כרגע.אחרי החטא.והוא לא מגיע ממקום של מנהיג או דבר דומה.לא ברור עדיין.
אחר כך קרבן
עולה ויורד
שענינו הפרת שבועות וכניסה לקודש בטומאה. כלומר לנאמנות של האדם לשם ה`. כי בשבועה יש שם ה` והקודש הוא גם מקום של ה`. וזה ניתן לכפר בכמה אופציות. לא ברור לי למה. אולי כי העקרון של התקרבות והוקרת שם ה` הוא העיקר ולא הקרבן עצמו. ולכן זה לפי מעמדו הפיננסי כי כולם חייבים להוקיר את שם ה` לא משנה הכמות.
אחר כך עניני
אשמות
שמתחיל עם אשם של מעילה בכסף של הקודש, ממשיך עם אשם תלוי שהוא בא על ספק חטאת ואז אשם גזילות.וזה לא ברור לי כל כך גם כן.ברור שזו תחושה אחרת מחטאת. זו יותר אשמה טהורה כי ניתן לשלם את הכסף חזרה. אך עדין יש אשמה. אולי הרגשה כהה יותר. לא ברור לי.