תגובה על: מאמר חדש על: מעמד האיש ומעמד האישה בעם שנבחר להיות סגולה

מאת: רמי ניר

אל:

להלן קטע מקובץ "אידיליה במגילת רות":
[הַבָּאִים]=[4]=[נֶצַח] מוכיחים כתעודה, כי מעמדו של זרע האב קובע את השייכות אל "נֵצַח יִשְׂרָאֵל" ומכל אישה, גם אם היא "מֹאֲבִיָּה". לכן, "שְׁלֹמֹה" ככותב המגילה אינו מטיל ספק בזכותם של "בֹּעַז וְרוּת הַמֹּאֲבִיָּה" לקבל ברכה = "יִתֵּן יְהוָה אֶת-הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל-בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וַעֲשֵׂה-חַיִל בְּאֶפְרָתָה: (רות ד' 11).

מעמדה של "רוּת" חופף בברכה זו למעמד "נְשׁוֹת יַעֲקֹב" והלא "יַעֲקֹב" נשא את "לֵאָה" כאשר היה בֶּן 78 שָׁנָה. לכן בא ההמשך לברכה = "וּקְרָא-שֵׁם בְּבֵית לָחֶם": (רות ד' 11) = וכדי למנוע כל ספק לגבי מעמדה של "רוּת" באה הברכה = "וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר-יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה--מִן-הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לְךָ מִן-הַנַּעֲרָה הַזֹּאת": (רות ד' 12) והגימטריה [זְמָן]=[7]=[זֶרַע]=[שֵׁם] - מוכיחה את קיומו של הנצח.

"רוּת הַמֹּאֲבִיָּה" בנאמנותה למשפחת "אֱלִימֶלֶךְ", ראויה הייתה לגואל [יָבָם]. ובכך, מהווה היא דוגמא היסטורית למעמדה של האישה בבניין התא המשפחתי. ואמנם, נקבע גורלה של "רוּת" כאישה אשר [נִצְחָה] = [דָּמָה] שלה נקלט מאהבתה, בזרע [נֵצַח יִשְׂרָאֵל]=[צֶדֶק]=[5].

דעת ההלכה היהודית מחויבת לקיום טקס הגיור של "רוּת הַמֹּאֲבִיָּה" מעצם החשש שמא יתקבל כי - [מי הוא מואבי] = [בן האישה] = [שהוא עובד אבי ישי "אָבִי דָּוִד"] ואז תפארת "בֵּית דָּוִד" תהיה מוטלת בספק. לכן דמותה של הגיורת הקלאסית היא "רוּת הַמֹּאֲבִיָּה". את השינויים שהתקבלו במשך השנים בחוק הגיור, עפ"י תורת ההלכה, יש לראות כמוצדקים ולו כדי להסיר חשש מלבם של המדקדקים. אולם, "זֶרַע הַבָּאִים" המתקיים "בְּנֵצַח יִשְׂרָאֵל" ויתקיים מדור לדור עד עולמי עולמים בעם היהודי, אינו נשמר מפני התבוללות רק בזכות חוקי תורת ההלכה. למעשה ללא נאמנותה של האישה לגורל שם משפחת בעלה אין כל וודאות כי אכן תישא היא ברחמה את זרעו.

לכן, דבקותה של "רוּת הַמֹּאֲבִיָּה" במשפחת בעלה, מחזקת "אֱמוּנָה" וראויה היא להזדהות בין נשים בישראל. חוקת ההלכה העבירה את מוצאו הלאומי של היהודי, מזרעו של הבעל, אל מוצא רחמה של האישה. חוק זה מחזק את ההנחה כי קשר האמת עם הנצח אינו מתחיל אלא "בתחיית המתים". אמונה זו שמקורה במצרים ובבל ואין מקומה בתורת מֹשֶׁה, מצאה לה מקום בהיסטוריה של עם ישראל בתקופת הגלות ועצמת המחויבות כלפיה אינה מאפשרת לתורת ההלכה לפסוק תשובה ברורה לשאלה: מִי-הוּא יְהוּדִי?

דווקא "יוֹסֵף", אשר לו זכות לקיום "נֵצַח יִשְׂרָאֵל", לא הביע כל צורך לבצע גיור של אשתו המצרית = "אָסְנַת": (בראשית מא' 45). כלומר, מטרת "יוֹסֵף" לא הייתה לשמר את הנצח מתוך אמונה בתחיית המתים. הוא, למרות שחנט את "יַעֲקֹב" אביו וקבר אותו בנוהל וטקס מצרי קדום במערת המכפלה, ידע אֶת הָאֱמֶת: המתים לא יקומו לתחייה. ואכן חיי משך רצף [הַבָּאִים]=[נֶצַח] נברא עם [רוּחַ]=[זְמָן]=[7]=[זֶרַע]=[שֵׁם].