קוד: ישעיהו לב בימינו בתנ"ך
סוג: תוכן_מפורט
מאת: זינדני יחזקאל
אל:
ישעיה ל"ב
א. הֵן לְצֶדֶק, יִמְלָךְ מֶלֶךְ הלא למען ייכון צדק ניתנה המלוכה וּלְשָׂרִים, לְמִשְׁפָּט יָשֹׂרוּ והשררה ניתנה לשרים למען ילכו בדרך היושר, דרך המשפט.
ב. וְהָיָה אִישׁ כְּמַחֲבֵא רוּחַ, וְסֵתֶר זָרֶם ובמצב אידיאלי זה, של שלטון המבוסס על צדק ומשפט. יחיו אנשים בביטחון כמי שמוצא מחסה מן הגשם, ומן הרוח כְּפַלְגֵי מַיִם בְּצָיוֹן וכמי שנמצא על יד מעיין מים, בארץ צייה ושממה כְּצֵל סֶלַע כָּבֵד בְּאֶרֶץ עֲיֵפָה וכאדם המוצא צל תחת סלע גדול, במקום צחיח, מוכה שמש וחום.
ג. וְלֹא תִשְׁעֶינָה, עֵינֵי רֹאִים ולא יפנו את מבטם הנה והנה, לחפש את אשר בעיניהם הדרך הנכונה וְאָזְנֵי שֹׁמְעִים, תִּקְשַׁבְנָה אלא יקשיבו וישמעו, את אשר יורום מנהיגי הצדק והמשפט.
ד. וּלְבַב נִמְהָרִים, יָבִין לָדָעַת וקלי הדעת, יכירו בטעותם. ויבינו וידעו את דרך ה', שהיא דרך היושר וּלְשׁוֹן עִלְּגִים, תְּמַהֵר לְדַבֵּר צָחוֹת ואחרי התשועה הגדולה, שיעשה ה' לעמו. אף אלה שגמגמו בדיבורם, על האמונה באל, ועל חובתנו לקיים מצוותיו. ידברו מעתה באופן נחרץ, צח וברור.
ה. לֹא יִקָּרֵא עוֹד לְנָבָל, נָדִיב ולא יאמרו עוד לרע טוב, ולטוב רע. כפי שמתחנפים, לאומר ועושה דברי נבלה, שהוא 'אציל נפש' וּלְכִילַי, לֹא יֵאָמֵר שׁוֹעַ ורמאי נוכל וחורש רע, לא יוכל להסתיר בנוכלותו, את מעשיו הרעים, ולהתנהג כאדם חשוב, שהכל פונים אליו.
ו. כִּי נָבָל נְבָלָה יְדַבֵּר בא לתאר את מידותיו האמיתיות של הרשע שכל היוצא מפיו, הם דברי כיעור וגנאי וְלִבּוֹ יַעֲשֶׂה אָוֶן וכל מחשבותיו, לעשות רשע לַעֲשׂוֹת חֹנֶף וגם את מעט מעשיו הטובים, הוא עושה בדרך חנופה, ולתועלת עצמו בלבד וּלְדַבֵּר אֶל יְהוָה תּוֹעָה כאחד שאמונתו כוזבת ומטעה, מדבר על ה' דברים שאינם אמת לְהָרִיק נֶפֶשׁ רָעֵב ולרוקן אנשים מנכסיהם, ולהפקירם למחסור ולרעב וּמַשְׁקֶה צָמֵא יַחְסִיר כפי שמונעים משקה מצמא, כך הנבל מונע אף את המעט מן המסכן. ועושה זאת, על מנת שהכל יהיו תלויים בו, כדי שיקרא נדיב, כשידאג כביכול למחסורם.
ז. וְכֵלַי, כֵּלָיו רָעִים לשון נופל על לשון רוצה לאמר: אף שכילי אינו רע כל כך כנבל, ואינו חוטא בדברים שבין אדם למקום. עדיין הוא משתמש בנכלים ובמחשבות רעות, וחוטא בדברים שבין אדם לחברו הוּא, זִמּוֹת יָעָץ עצותיו נעשות בסתר, על מנת להכשיל אחרים לְחַבֵּל ענוים (עֲנִיִּים) בְּאִמְרֵי שֶׁקֶר להזיק לאומללים בנכליו וּבְדַבֵּר אֶבְיוֹן מִשְׁפָּט ומדבריו נפגעים אף אביונים, שהצדק והמשפט עמם. אם כן, איך יקרא בשם: "שוע" אדם זה, שכל גבורתו על חלשים.
ח. וְנָדִיב, נְדִיבוֹת יָעָץ והנדיב האמיתי, פיו ולבו שווים, ומעשיו ומחשבותיו טובים וראויים וְהוּא, עַל נְדִיבוֹת יָקוּם והוא הקים את דברו הטוב, מן המחשבה אל הפועל, ולא יזוז ממנה. וזוהי ההתנהגות האמיתית של נדיב, שהיא ההפך הגמור מנבל וכילי. איך אם כן ניתן לקרא להם: נדיב, ושוע. רוצה לאמר: אתם תושבי ישראל ויהודה, בתקופת בית ראשון. כל כך הרבה עיוותים וקלקולים יש בכם, שאינכם ראויים לכל הטוב שהבטיח ה' לעמו. על כן יחכה ה' לדור אחר שיהיה ראוי בעיני ה' לכל הטוב הזה, אף אם יהיה זה בעוד זמן רב.
ט. נָשִׁים, שַׁאֲנַנּוֹת קֹמְנָה, שְׁמַעְנָה קוֹלִי בפנותו למלכות יהודה, אומר הנביא לנשים המופקדות על הקינות הנאמרות בעת צרה: קומנה ושמענה את אשר אני אומר אליכן, כי עבודה רבה לפניכן בָּנוֹת, בֹּטְחוֹת הַאְזֵנָּה, אִמְרָתִי ואל מלכות שומרון הבוטחים בכוחם, ואינם חוששים ממלחמה ואויבים, אומר הנביא: האזינו אל אשר אני אומר. כי הפעם הזאת, האויב חזק מתמיד, וצרה גדולה ממשמשת ובאה. על כן הוא פונה לבנות שומרון, כפי שפנה לנשות יהודה, להכינן לבאות.
י. יָמִים, עַל שָׁנָה ימים – כינוי לשנים. רוצה לאמר: שנים רבות, שנה אחרי שנה תִּרְגַּזְנָה, בֹּטְחוֹת יהיו בחרדה ובצער תושבי שומרון, ממלכת ישראל כִּי כָּלָה בָצִיר, אֹסֶף בְּלִי יָבוֹא לא יאספו תבואתם הביתה כי לפני חג האסיף יבוא האויב עליהם.
יא. חִרְדוּ, שַׁאֲנַנּוֹת, רְגָזָה, בֹּטְחוֹת גם אתם תושבי מלכות יהודה, חרדו ממה שיקרה לתושבי אפרים, כי גם עליכם יבוא האויב פְּשֹׁטָה וְעֹרָה, וַחֲגוֹרָה עַל חֲלָצָיִם כי האויב פשט על מחנה אפרים, ופשט מעל עורה את בגדיה. ולא נותרה, כי אם עם חגורה, לכסות בשר ערווה.
יב. עַל שָׁדַיִם, סֹפְדִים משנותרו ללא מלבוש, סופדות הן על שדיהן עַל שְׂדֵי חֶמֶד, עַל גֶּפֶן פֹּרִיָּה על אובדן השדות שחמד אותם האויב, ועל הגפנים השופעים פירות.
יג. עַל אַדְמַת עַמִּי, קוֹץ שָׁמִיר תַּעֲלֶה משייגלו מארצם תושבי אפרים ויהודה, לא יהיה מי שיעבד את השדות. ובמקום תבואה ופירות, יעלה קוץ ודרדר כִּי עַל כָּל בָּתֵּי מָשׂוֹשׂ, קִרְיָה עַלִּיזָה והקוצים יתפשטו על כל בתי ירושלים, שהיתה עיר עליזה, משוש כל הארץ.
יד. כִּי אַרְמוֹן נֻטָּשׁ כי הכל יינטש, וכולם יצאו לגלות. החל מהמלך, וכלה בפשוטי העם הֲמוֹן עִיר עֻזָּב ערים יתרוקנו מתושביהם עֹפֶל וָבַחַן הָיָה בְעַד מְעָרוֹת, עַד עוֹלָם ותחת הגולים, יביא ה' חיות פרא ועדריהם, לאכלס את הבתים, המבצרים והמצודות, שיחליפו מעתה את המערות במגורי בני אדם מְשׂוֹשׂ פְּרָאִים, מִרְעֵה עֲדָרִים והשיפור בתנאי המגורים, וירושת שדות המרעה, יביא שמחה ועונג לפראים ועדריהם. ויתקיים הנאמר בתוכחה: "ואתכם אזרה בגוים, והריקתי אחריכם חרב, והיתה ארצכם שממה, ועריכם יהיו חרבה" - ויקרא כו-לג.
טו. עַד יֵעָרֶה עָלֵינוּ רוּחַ, מִמָּרוֹם ומצב זה ימשך, עד שיעלה רצון לפני אבינו שבשמים, וירחם על עמו. "כי יראה כי אזלת יד, ואפס עצור ועזוב" שירת האזינו. אז ישפוך עלינו ממרום, רוח של רצון ורחמים, ויגאלנו גאולת עולם. "ונקם ישיב לצריו, וכפר אדמתו עמו" שם וְהָיָה מִדְבָּר לַכַּרְמֶל כרמל – כינוי לשדות וכרמים. רוצה לאמר: שהמצב בארץ ישראל ישתנה לחלוטין. ואף שהכתוב משתמש בכרמל כמשל, אין מקרא יוצא מפשוטו, וגם אדמת ישראל תשנה פניה וכרמל (וְהַכַּרְמֶל) לַיַּעַר יֵחָשֵׁב ומה שהיה מקום שדות וכרמים, ייהפך ליער של ממש.
טז. וְשָׁכַן בַּמִּדְבָּר, מִשְׁפָּט היושר בין אדם לחברו, שהיה חסר עד עתה, וריק כמדבר, יחזור לתקנו וּצְדָקָה, בַּכַּרְמֶל תֵּשֵׁב ויעבדו את ה' בשמחה, בירושלים ובכל ערי ישראל.
יז. וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה, שָׁלוֹם ובשכר מעשה הצדקה, שהיא מצווה שכלית, שבין אדם למקום, יהיה שלום וַעֲבֹדַת, הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח, עַד עוֹלָם ועבודת הצדקה, כדוגמת הקרבת הקורבנות, שהאדם עושה אותם, כעבד השומע מצוות אדונו, ואין האדם מכיר טעמם ותועלתם. הנה בשכר עבודה זו, יהיה לו השקט ובטח עד עולם. וזו דרגה גבוהה מן השלום - מלבים.
יח. וְיָשַׁב עַמִּי, בִּנְוֵה שָׁלוֹם ויתיישבו עמי בבתיהם בשלום וּבְמִשְׁכְּנוֹת, מִבְטַחִים והשקט והביטחון ישרור בעריהם וּבִמְנוּחֹת, שַׁאֲנַנּוֹת וינוחו בשקט ובשלוה.
יט. וּבָרַד, בְּרֶדֶת הַיָּעַר 'וברד' – ב בקמץ ו-ר בפתח והוא מלשון פעל ואינו שם עצם. רוצה לאמר: בעת רדת היער. והיער – כינוי לעמים רבים כלומר: באותה עת שלעם ישראל יהיה שלום ושגשוג, תהיה ירידה לשאר עמי העולם וּבַשִּׁפְלָה, תִּשְׁפַּל הָעִיר וערי העולם יהיו חרבות ומושפלות, לעומת ערי ישראל.
כ. אַשְׁרֵיכֶם, זֹרְעֵי עַל כָּל מָיִם והארץ תהיה מבורכת במים. מעיינות יוצאים בבקעה ובהר. וכל המקומות יהיו ראויים לזריעה מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר, וְהַחֲמוֹר ובגלל השקט והשלוה, והארץ הפורייה. תוכלו לשלח את השור והחמור לשדות הפוריות, שילכו ברגליהם ללא שמירה.