התיאולוגיה של התורה

קוד: התיאולוגיה של התורה בתנ"ך

סוג: כלל

מאת: goodisraeli@gmail.com

אל:

שם הסטודנט: מוטי וקנין
שם הקורס: תיאולוגיה של התורה
שם המרצה: סת' פוסטל

עבודת סיכום תיאולוגיה של התורה
מבוא:
ספר התורה הינו הספר המרכזי של ספרות התנך, מחבר ספר התורה פותח את ספרות התנך ואת כתבי הקודש, ומתאר את בריאתו של אלוהים סיפורי האבות של עם ישראל, סיפורי עם ישראל, מצוות אלוהים, והעמידה לפני הכניסה של האם לארץ המובטחת.
ספר התורה הינו הספר המרכזי בחיי הקהל היהודי, הוא נתן השראה גדולה למלא סופרים למלא אומנים ולמלא חוקים ומצוות. אומנם היום בחוק היהודי ספר התורה הינו חלק קטן מאוד ומזערי מהתורה שכתובה, התורה שנכתבה על ידי משה הוחלפה על ידי תורה שנכתבה על ידי צוות הסנהדרין בטענה שאין אפשרות לדעת היום או להבין היום את כוונות המחבר של ספר התורה ללא פרשנותם של חז"ל, קטעים אלה ואחרים מעלים שאלות ותהיות רבות בשיח המקרא החילוני, אם חז"ל נתנו לעצמם תוקף לפרש את המקרא כיצד זה הגיוני שהמקרא עצמו מלמד דברים אחרים?
אחת השאלות שנשאלנו בקורס היא – האם התורה היא ספר חוקים עם סיפור או סיפור עם חוקים?
כאשר שואלים את רש"י הוא עונה בתוקף:
"אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל ומה טעם פתח בבראשית משום (תהילים קי"א) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו"
מכאן אפשר להבין שרש"י עצמו התחבט מאוד עם השאלה הזאת, וגם הוא לא הבין מדוע ספר התורה נפתח בסיפור ולא בחוקים, תשובתו מראה לנו שהטענה היא להראות לגויים שארץ ישראל שייכת לאלוהים ושהוא נתן אותה לעם היהודי.
ישוע כיוון את חסידיו אל התורה וטען בתוקף שלתורה ולקיומה יש מעמד גדול ושהיא מצביעה עליו
אז מה באמת היתה כוונת המחבר של ספר התורה?
האם כוונת מחבר התורה היתה פוליטית מדינית כמו שרש"י טוען?
מה באמת המסר התיאולוגי של ספר התורה?
ד"ר סת' פוסטל טוען בספרו "אדם כישראל" כי על ידי קריאה צמודה לטקסט יש אפשרות לראות את כוונת המחבר כאשר הוא מסתכל על הספר מבחינה היסטורית, ומתאר את המתרחש. על ידי זה אפשר לראות את הכוונה האמיתי של הספר כמו שהמחבר שלו רצה שנראה.
בעבודה זו אני אנסה להביא נימוקים חדים על ידי זיקות לכתוב ופרשנות אינטר-טקסטואליות מתוך התורה עצמה, ולהוכיח לקורא שמטרת התורה נכתבה כדי להראות לנו שספר התורה נכתב בתור סיפור אחד גדול שהוסיפו לו חוקים, וגם מראה את הסיפור של עם ישראל מבחינת אמונה באלוהיו.
פתיח המקרא
פרקים א-יא מתרכזים בבניית עמוד התווך של ספר התורה בכך שהם מראים לנו את בניית הזרע של עם ישראל, מתחילת הסיפור אפשר לראות את המלחמה של האדם באלוהים ובחוסר הציות שלו, אבל אלוהים מכוון את הקורא לראות דבר אחד וזה זרע שאמור לבוא ולהיות שולט בעם ישראל, המקרא פותח לנו את הסיפור של אדם וחווה החטא שלהם וגירושם מגן עדן.
בהמשך אנחנו רואים את הדורות של עם ישראל, מאדם ועד לאברהם המקרא עובר במהירות על כל השמות שהיו לפני אברהם ופותח בפרק יב עם הקריאה של אברהם.
בין לבין אנחנו נתקלים בכמה וכמה דברים מאוד מעניינים, אחד מהם זה הנושא של אמונה, המקרא מראה לנו בבירור שאלוהים שם חן ואהבה באלה שהולכים איתו, ראו לדוגמא את הסיפור של חנוך, המילים "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת-הָאֱלֹהִים" מראות לנו עד כמה חנוך הכיר את אלוהים וגם חוזרות באותו הטקסט פעמיים.
אחרי זה מופיע הסיפור של נח, נח מוכר בארץ כאדם שהלך גם כן עם אלוהים "אֶת-הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ וגם כאן אנו רואים בבירור זיקה שמלמדת אותנו שאלוהים עצמו מחפש אנשים שילכו איתו, וזה כנראה בכדי להזכיר לנו עד כמה חשובה האמונה של אותם אנשים, חנוך נלקח על ידי אלוהים בגלל שאלוהים אהב אותו, ועם נח נכרתה ברית שמראה לנו שאלוהים כורת ברית עם המאמינים בו.
בפרקים א-יא אנחנו רואים את הדורות של עם ישראל, התקומה של העם מאדם וחווה ועד לאברהם אבינו, וכמובן תפוצות כל העולם.

אבות האמונה
פרק יב פותח את סיפורי אברהם ותחילת משפחת בני ישראל, אברהם מקבל קריאה מאלוהים ללכת לכנען (אל הארץ שאלוהים מראה לו) אלוהים מבטיח לאברהם שהוא יעשה אותו לגוי גדול, ובכך אברהם מאמין והולך לכנען עם אישתו שרי, ובן אחיו לוט. הם מגיעים לארץ שהובטחה לאברהם, ואברהם בונה מזבח לה', ובכך מוקיר לו תודה על זה שהוא הביא אותו לשם.
רעב תוקף את האיזור של אברהם והוא מחליט ללכת למצרים, אברהם נותן את שרה למלך מצרים כי הוא מפחד שהם ייקחו אותה בכוח יהרגו אותו וייקחו את רכושו, אז הוא אומר שהיא אחותו, הסיפור הזה קורה פעמיים עם אברהם ובכך מראה לנו את חוסר הביטחון של אברהם בברכות של אלוהים.
בפעם השניה הסיפור המקראי הזה חוזר על עצמו רק הפעם עם אבימלך בשתי המקרים האלה אפשר לראות שהמקרא משתמש בשורש נ.ג.ע בפעם הראשונה יש נגעים על פרעה "וַיְנַגַּע יְהוָה אֶת-פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים" ובפעם השניה בסיפור עם אבימלך כאשר אלוהים מונע ממנו לשכב עם שרה "לֹא-נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ" בשתי המקרים האלה אנחנו רואים שיש זיקות ברורות וסיפור דומה שחוזר על עצמו כדי להראות לנו תמונה עתידית, בפעם הראשונה עם פרעה ובפעם השניה עם אבימלך, בשתי המקרים המלכים מברכים את אברהם ונותנים לו מכל מה שיש להם כדי לברך את אברהם.
אברהם נחשב על ידי אלוהים כמי שיברך את כל משפחות האדמה ופה אנחנו מתחילים לראות את זה מתחיל לקרות. מה שכן לאברהם היה קצת חוסר אמונה במשך חייו.
לקראת סוף ימיו אברהם משלים את האמונה שלו ומוצדק בה. הפעם הראשונה שהמקרא מציג לנו את המילה אמונה ניתנת לאברהם כאשר הוא נחשב למאמין הראשון (מבחינה תחבירית) באלוהים:
וְהֶאֱמִן בַּיהוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה
בפרק טו פסוק 5 אנחנו רואים חזרה על הברכות שנתנו לאברהם בפרק יב:2 בכך שאלוהים אומר לאברהם:
הַבֶּט-נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם-תּוּכַל לִסְפּר אתָם וַיּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ
אברהם מאמין לאלוהים ובזה נחשבת לו צדקה, אלוהים כורת ברית עם אברהם (בין הבתרים) בעודו ישן, ובכך אומר לאברהם שהזרע שלו יהיה בארץ הזאת.
האמונה של אברהם מצדיקה אותו גם למשך הדרך ומלמדת עד כמה אברהם כן האמין באלוהים במשך דרכו.
אלוהים מנסה את אברהם בשנית ואומר לו להקריב את בנו יצחק (להזכיר שבנו יצחק היה ההבטחה של אלוהים לגוי גדול) ואברהם מקשיב לאלוהים נכנע לו ואכן הולך להקריב אותו אחרי שאברהם מתנסה אלוהים מעריך את אמונתו ואומר לו בפעם השניה שהוא יברך אותו אלא הפעם הוא מוסיף את המילה חול
וַיּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם-יְהוָה כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וְלא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידֶךָ׃ כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו׃
הכותב של ספר בראשית מדגיש לנו בשנית את השכר של האמונה שקיבל אברהם, וזה כמובן הזרע שלו שיהיה ככוכבי השמים וכחול הים.
ספר בראשית נחתם עם הברכות של יעקב על בניו והברכה למשיח ישראל מתוך יהודה אברהם נצדק באמונה על ידי אלוהים עוד לפני שנתנה התורה החוקים והמצוות.
סיפורי שמות (פרקים א-טו)
ספר שמות נפתח עם זעקת עם ישראל לאלוהים על העבודה הקשה שיש להם משה מחפש מישהו שיבוא לגאול את עם ישראל מהזעקה הקשה, וכאן מגיע הסיפור של משה, משה מתואר במקרא ככבד פה וכבד לשון (איננו יודע לדבר כמו שצריך) כמה וכמה פעמים בפרק ד משה מנסה לברוח מהתפקיד שאלוהים רוצה לתת לו, אבל אלוהים מוצא לו פתרונות, אחד הדברים שעניינו אותי זה המקרה שבו משה אומר לאלוהים שעם ישראל לא יאמינו. ואלוהים מוכיח אותו על ידי זה שהוא עושה אות ואומר לו שכאשר הם יראו את האותות הם יאמינו:
וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי...
לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי-נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה אֱלהֵי אֲבתָם אֱלהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב׃ וַיֹּאמֶר יְהוָה לוֹ עוֹד הָבֵא-נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג׃ וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל-חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל-חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה-שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ׃ וְהָיָה אִם-לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן׃ וְהָיָה אִם-לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה...
אחרי שמשה משתכנע ומאמין באלוהים אנחנו רואים שהוא הולך לאהרון לוקח אותו והולך לעם ישראל ועושה את האותות האלו לפניהם:
וַיַּאֲמֵן, הָעָם; וַיִּשְׁמְעוּ כִּי-פָקַד יְהוָה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...
משה מודיע לפרעה את כל מה שאמר לו האלוהים ופרעה אחרי המכות שנופלות על מצרים מחליט לשחרר את העם ולתת לו ללכת לעבוד את אלוהיו, המצרים מחליטים לחזור ולרדוף את העם וכאשר עם ישראל מגיעים לאזור ים סוף הם רואים את המצרים ומתלוננים למשה שהם רוצים לחזור חזרה, אלוהים עושה נס ופותח את הים ובכך עם ישראל מאמין שוב במשה ובאלוהים
וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ
עם ישראל מאמין באלוהים ובמשה כאשר הוא מציל אותם.
הגלות הראשונה של עם ישראל (פרקים טו:22-יח)
עם ישראל מתחילים את הגלות שלהם במדבר ובדרך לקבלת התורה, באמצע הדרך ישנם כמה וכמה פעמים שהעם חוזר על בקשתו ומאבד אמונה, למשל בפעם אחת העם מגיע לאיזור שיש בו מים מרים, והוא מתלונן למשה שאין לו מים אז אלוהים מוציא עץ שממתיק את המים ובכך מרגיע את עם ישראל בפעם השניה העם מתלונן שאין לו מה לאכול אז אלוהים מוריד את המן כדי שהעם ילקטו אותו, שוב פעם זה מזכיר לנו על חוסר האמונה של העם, ועל כמה שהם היו עוד הפעם רחוקים מלהאמין באלוהים למרות שהם בדיוק ראו את ים סוף נפתח לשתיים ואת כל צבאות פרעה טובעים במים.
לקראת מעמד סיני האמונה של עם ישראל גוברת בכך שיש ניצחון על עמלק בזכות אלוהים
...וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, עַד-בֹּא הַשָּׁמֶשׁ
יהושוע בן נון מחליש את העמלקים בזכות הנס שאלוהים עושה כאשר משה מרים את ידיו מעל הגבעה, ובכך כתוב לנו אחרי זה שזה נכנס כזיכרון לעם ישראל לדורי דורות
מעמד הר סיני (פרקים יט - במדבר י:10)
עם ישראל מתכוננים לקבל את תורת אלוהים, אלוהים מודיע להם שהם הולכים להיות עם סגולה וממלכת כוהנים, לפני שהם מקבלים את התורה אלוהים מכין את משה ואומר לו שהעם הולך להאמין בו כל הזמן:
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ, וְגַם-בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם; וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם, אֶל-יְהוָה.
מטרת מעמד הר סיני היא כדי שעם ישראל יאמין באלוהים וגם במשה עבדו, לאחר מכן ישנם חוקים ומצוות שאלוהים נותן לעם, אבל לפני שמגיעים החוקים והמצוות עם ישראל מתכונן על ידי זה שהם לובשים בגדים לבנים ולא ניגשים לאישה במשך שלושה ימים.
אלוהים נותן את התורה למשה ומסביר לו כיצד להלביש את הכוהנים כיצד על המזבח להיראות אוהל מועל המשכן וכל מה שמסביב לבית אדוני.
כאשר עם ישראל רואים שלמשה לוקח יותר מדי זמן לרדת מההר הם מאבדים אמונה או סבלנות ובמבקשים מאהרון שיכין להם אליל כדי שהם יעבדו אותו משה יורד מן ההר עם שתי לוחות הברית ורואה מה שהעם עשו למטה, (חטאו) הוא משליך את לוחות הברית שובר אותם, ומוציא להורג את מי שאחראי לחטא העגל. המקרא מראה לנו שאלוהים אהב את משה והוא דיבר איתו פנים אל פנים מה שמעניין זה שגם על משה נאמר שהוא מצא חן בעיני אלוהים " כִּי-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי" בדיוק כמו שנאמר על נח.
משה איננו רואה את פניו של אלוהים למרות שהוא מבקש לראות אותו, עובר זמן מה ואלוהים מבקש ממשה לרשום מחדש את לוחות הברית, בדיוק כמו שהוא כתב את הקודמים, אלוהים כורת ברית עם עם ישראל, ובכך משלים את מה שהובטח לאברהם.
ספר ויקרא מראה לנו על הדקויות של המזבח ועד כמה חשובה עבודת הקורבנות במשכן אלוהים, אם בסיפור בראשית אנחנו רואים את בריאת העולם בפרק אחד, את עבודת הקורבנות אנחנו רואים בבירור לפרטי פרטים במשך רוב הספר הזה את עבודת הקורבנות.
מה שיכול להראות לנו יותר שהספר עצמו מדבר אל מישהו שכבר מאמין באלוהים, ולכן אין צורך לפרט באיך אלוהים יצר את העולם אבל כן יש צורך לפרט כיצד לעבוד את אלוהים.
סיפור הגלות השני (במדבר י:11 – לו)
בני ישראל שוב פעם ממשיכים בטיול שלהם במדבר ובדרכם לארץ שהובטחה להם על ידי אלוהים הם נתקלים באוייבים בסכסוכים פנימיים ובחוסר אמונה שוב פעם. הפעם החוסר אמונה מגיע לתפנית חוזרת כמו שהיה כאשר הם יצאו ממצרים. עם ישראל מבקש בשר בפעם השניה ואלוהים מתעצבן, ומביא עליהם בשר, מה שמעניין זה שגם משה עצמו מתואר כאדם ששוב מחוסר אמונה (למרות הלחץ שיש עליו עם עם ישראל) הוא עדיין מתלונן לאלוהים על כמה שהוא שם אותו (משה) עם העם. משה מבקש שאלוהים יהרוג אותו ואומר לו: הָרְגֵנִי נָא הָרֹג--אִם-מָצָאתִי חֵן המילים – "מצאתי חן" חוזרות על עצמן כמה וכמה פעמים כאשר הם מגיעות בצורות שונות, אבל די ברור מהכתוב שהוא מתכוון פה למישהו שאהוב על ידי אלוהים.
בהמשך אלוהים מבקש ממשה ללכת ולתור את הארץ עם מרגלים, כאשר המרגלים חוזרים עשרה מהם אומרים שבארץ יש ענקים ושאי אפשר לכבוש את הארץ, ושיהיה ממש קשה לעשות זאת, בעוד ששתי נביאים אומרים שלאלוהים המלחמה והם יכולים לכבוש אותה, עם ישראל מתקומם ורוצה להרוג את משה ואהרון (כתוב שהם באו לסקול אותם) ואז כבודו של אלוהים מופיע בתוך אוהל מועד וזועק על עם ישראל את המילים הבאות:
עַד-אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה; וְעַד-אָנָה, לֹא-יַאֲמִינוּ בִי, בְּכֹל הָאֹתוֹת, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ
הסיפור חוזר על עצמו ושוב פעם יש נפילה וחוסר אמונה לעם ישראל, למרות כל מה שהם ראו הם עדיין לא מאמינים ולא בוטחים באלוהים.
הניסיון האחרון של האמונה של משה ואהרון מגיע כאשר אלוהים רוצה לתת מים (בפעם השניה) לעם ישראל, בפרק כ פסוקים 8-12 רואים שאלוהים מבקש ממשה לדבר אל הסלע ובכך להקדיש אותו לאלוהים, אבל משה מחוסר אמונה (ככה המקרא מראה זאת) מכה בסלע ומים יוצאים ממנו כדי להשקות את העם, הבעיה היא שאלוהים כעס מאוד על משה ואהרון והעניש אותם בגלל שהם לא האמינו בו.
יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם.
משה ואהרון נענשים בכך שהם לא האמינו לדבריו של אלוהים.
נאום משה וביאור התורה (ספר דברים)
ספר דברים נפתח בכך שמשה מבאר לנו את דברי התורה ובכך הוא מספר לנו על דברים שאולי לא נכתבו בשאר הספרים או אולי דברים שלא היו ברורים לנו, משה כותב בפרק יח פסוק 15ופסוק 17 על נביא שיבוא
נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי, יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: אֵלָיו, תִּשְׁמָעוּן
נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם, כָּמוֹךָ; וְנָתַתִּי דְבָרַי, בְּפִיו, וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ.
אותו הנביא מתואר כנביא שהעם יצטרך להקשיב לו, מה שמעניין שבסוף ספר דברים בפרק לד נכתב לנו שאותו הנביא עדיין לא הגיע, שזה מן פרשנות פנים על הטקסט
וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה, פָּנִים אֶל-פָּנִים.
תפקיד המזמורים בספר התורה
למזמורים שכתובים בספר התורה יש המון מה להראות לנו, המזמורים מחלקים את הספר לחלקים שאנחנו אמורים לשים לב – למשל כאשר נגמר ספר בראשית או שיותר נכון להגיד סיפור בראשית אנחנו נתקלים במזמור המזמור הוא הברכות של יעקב לבניו, באיזשהו כיוון יש שם הבטחה למשיח ולגואל של עם ישראל.
במזמור מרכזי אחרי זה יש לנו איזכור של פעולות אלוהים כאשר הוא הוציא את עם ישראל מתוך מצרים פתח את ים סוף וניצח את המצרים שם יש איזכור למלך שיגיע וישלוט – המלך הזה הוא אלוהים בעצמו המזמורים הבאים בספר התורה מופיעים בספר במדבר פרק כג-כד בסיפור של בלעם, בלעם מגיע אל עם ישראל כדי לקלל את העם, אבל במקום לקלל רוח אלוהים פועלת בקרבו ובמקום קללות הוא מתחיל לברך את עם ישראל ארבעה ברכות או נבואיות על המושל שיבוא. הברכה הראשונה היא
וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר: מִן-אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ-מוֹאָב, מֵהַרְרֵי-קֶדֶם--לְכָה אָרָה-לִּי יַעֲקֹב, וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל. מָה אֶקֹּב, לֹא קַבֹּה אֵל; וּמָה אֶזְעֹם, לֹא זָעַם יְהוָה. כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ: הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב. מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב, וּמִסְפָּר אֶת-רֹבַע יִשְׂרָאֵל; תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים, וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ
בנבואה הזאת אנחנו רואים שאלוהים לא רוצה לקלל את העם שהוא אוהב, שהוא מברך את העם ונותן להם להיות מיוחדים למרות שהם בגולה.
בברכה השניה אנחנו רואים שבלעם שם לב שאלוהים אוהב שהוא מברך את העם ולכן הוא אומר:
לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב, וּבֶן-אָדָם וְיִתְנֶחָם; הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה, וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה. הִנֵּה בָרֵךְ, לָקָחְתִּי; וּבֵרֵךְ, וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה. לֹא-הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, וְלֹא-רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל; יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ. אֵל, מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם--כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם, לוֹ. כִּי לֹא-נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב, וְלֹא-קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל; כָּעֵת, יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל, מַה-פָּעַל, אֵל. הֶן-עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא; לֹא יִשְׁכַּב עַד-יֹאכַל טֶרֶף, וְדַם-חֲלָלִים יִשְׁתֶּה.
פה בלעם מברך את העם בכך שיבוא מושיע הוא מזכיר את הנחש שנראה ככל הנראה בסיפורי בראשית ומזכיר לנו שהמושיע שיבוא יהיה כאריה.
בנבואה השלישית של בלעם אנחנו רואים את הרעיון המשיחי:
וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר: נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר, וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן. נְאֻם--שֹׁמֵעַ, אִמְרֵי-אֵל: אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם. מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר; כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה, כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם. יִזַּל-מַיִם מִדָּלְיָו, וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים; וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ, וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ. אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם, כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ; יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו, וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם--וְחִצָּיו יִמְחָץ. כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ; מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ, וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר.
פה אנחנו רואים את הרעיון המשיחי בכך שאותו מושיע יזוהה מתוך בני יעקב, מדובר גם על מלך שישלוט ושוב הוא יילחם כאריה, ברכה מאוד מעניינת שחוזרת על עצמה מברכות אהרון היא הסוף של המזמור הזה בפסוק 9 שכתוב מברכיך ברוך וארריך ארור.
הנבואה הבאה מדברת על המושיע שיגיע מתוך יעקב
וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר: נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר, וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן. נְאֻם, שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל, וְיֹדֵעַ, דַּעַת עֶלְיוֹן; מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם. אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה, אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב; דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל, וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב, וְקַרְקַר כָּל-בְּנֵי-שֵׁת. וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה, וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר--אֹיְבָיו; וְיִשְׂרָאֵל, עֹשֶׂה חָיִל. וְיֵרְדְּ, מִיַּעֲקֹב; וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד, מֵעִיר. וַיַּרְא, אֶת-עֲמָלֵק, וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר: רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק, וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד. וַיַּרְא, אֶת-הַקֵּינִי, וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר: אֵיתָן, מוֹשָׁבֶךָ, וְשִׂים בַּסֶּלַע, קִנֶּךָ. כִּי אִם-יִהְיֶה, לְבָעֵר קָיִן--עַד-מָה, אַשּׁוּר תִּשְׁבֶּךָּ. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר: אוֹי, מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל. וְצִים מִיַּד כִּתִּים, וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ-עֵבֶר; וְגַם-הוּא, עֲדֵי אֹבֵד.
בנבואה האחרונה של בלעם אנחנו מסכמים את הנבואות של בלעם ורואים בבירור את המשיח שאמור להגיע מיעקב כמו שהבטיח יעקב ליהודה כאשר הוא אמר לו
המזמור הבא הוא בעצם המזמור שחותם לנו את ספר התורה שירת האזינו בשירה הזאת אחרי כל מה שעבר עם ישראל אנחנו מקבלים מן סטירה רצינית כאשר משה אומר לעם ישראל שהם לא יעבדו את אלוהים וסטו מהדרך, המזמור הזה מראה לנו עד כמה באמת אנחנו בתור עם לא נצליח להשלים את התורה אבל אלוהים עצמו יחזיר אותנו בתשובה שלמה אליו.
בשירת האזינו רואים אנחנו בבירור את איך שאלוהים רואה את עם ישראל ואת החזרה בתשובה של עם ישראל
אחרי זה בפרק לג משה מברך את עם ישראל לפני המוות שלו, הוא מברך אותם לפי השבטים, משהו שמאוד זהה לברכה של יעקב על בניו, בפסוק ה הוא אומר שהעם יהיה מאוחד תחת מלך אחד, ואז הוא מברך את יהודה ומבקש שיבוא אליו ההוא מההבטחה האם זה ההוא – שילה שעליו מדבר יעקב בהבטחה שלו ליהודה.
סיכום
לסיכום אני יכול להגיד שהעבודה הזאת ברכה אותי מאוד בלהבין את המשמעות של התורה בעם ישראל, הסיפור של התורה השאיר לי חותם מאוד עמוק בכך שהוא נתן לי השראה והבנה מאוד עמוקה של דברי המשיח כשהוא אמר ששאף יוד לא תשתנה בתורה, ההגשה של התורה היא במשיח עצמו, כל ספר התורה מנבא את החזרה של העם בתשובה אל אלוהיו, ומראה ומלמד את הקורא כיצד המצוות לא שינו את הלב של עם ישראל בכך שעדיין היה צורך בקרובנות, החטאים חזרו על עצמם וכך גם התלונות לשוב למצרים.
הסיפור של התורה מראה ומלמד אותנו על ההבנה האמיתי של אמונה, ועד כמה חשוב שננצור את הספר הזה ונביא שהוא גורם לנו לחיזוק באמונה במיוחד כאשר אנחנו מסתכלים על המזמורים שמחלקים את הספר, ונותנים לנו פיסות מידע על נבואות.
הארמז והזיקות מלמדות אותנו שהסיפורים עצמם לא השתנו כאשר חשבנו שהוא ישתנה – שוב רואים אנחנו שמעמד הר סיני הביא לחטא ולא לאמונה, שההוראות של אלוהים גדולות מדי לעשייתם בחיי היום יום.
המצוות הן דבר חשוב מאוד מהסיפור המרכזי כי הם מלמדות אותנו עד כמה אנחנו מחוסרי כל כאשר אין לנו את הדבר המרכזי של התורה שהיא אמונה.
בזכות הצדקתנו בישוע המשיח אנחנו יכולים להבין עד כמה אלוהים חושב עלינו צדקה בדיוק כמו שהוא חשב על אברהם אבינו, שהוא הצדיק אותו בכך שלפני שהיתה תורה אברהם הוצדק באמונה בלבד.
משה הוא כמו פרוטוטאייפ למשיח עצמו, בדרך שהוא נולד – בצורה שהוא הוציא את העם ממצרים ובכך שהוא מנהיג את העם.
ספר התורה נגמר בשאלה אחת גדולה – מתי יגיע אותו אחד שמשה דיבר עליו – לפי איך שזה נראה הספר נשאר פתוח עם שאלה ויותר נכון כאימרה שאותו אחד שאמור להגיע עדיין לא הגיע.
פרק לד בספר דברים מראה לנו שאותו נביא לא הגיע ושאנחנו עדיין מחכים לו, אנחנו בתור המאמינים בישוע המשיח יכולים להתנחם בזה שדרך הדם של ישוע יש לנו הצדקה מול האב, ודרך האמונה אנחנו ממשים את תורת אלוהים.
לעם ישראל יש עוד עתיד חווי אופי והגדרות עצמאיות כאשר זה מגיע לבניית העם תחת מלכות האלוהים.
היישום המרכזי מהספר הוא לבנות את האמונה הייחודית שלנו ובכך לפאר את אלוהים האב.
והשאלות שעולות מכך הן – מי הוא אותו מלך מי הוא אותו מושיע ומי הוא אותו אחד שקראנו עליו במזמורי התורה?