קוד: בני מצוה בתנ"ך ובימינו בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: אתר בני מצווה
אל:
כיום, רבים מהחוגגים את בר המצווה לא באמת עומדים על חשיבותו של האירוע ההיסטורי והמשמעותי כל כך עבור העם היהודי. שכן כבר מקדמת דנא, כך מזכירים המקורות, גיל שלוש-עשרה היה לסימן עבור טקס התבגרות וכניסה בעול המצוות.
כך לדוגמה, ניתן לציין את ישמעאל בן אברהם שנימול בגיל שלוש-עשרה, בראשית יז25-26: "וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ, בֶּן-שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה: בְּהִמֹּלוֹ--אֵת, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, נִמּוֹל אַבְרָהָם, וְיִשְׁמָעֵאל, בְּנוֹ
", את לוי בן יעקב שבגיל זה החל לחגור חרב, וכן את התאומים עשו ויעקב שנפרדו דרכיהם.
כך בתנ"ך, ואילו בהלכה גם כן מוזכרים מצוות ברוח דומה. למשל, הקביעה כי גיל האחריות המשפטית של נערה לעמוד בדיבורה הוא שתיים-עשרה ושל גברים הוא שלושה-עשר. באותה תקופה נקבע מדד אחר – על פי התבגרותם הגופנית של הנערים. הסימנים שהעידו על כך היו, בין היתר, צמיחת שערות, ששימשו כעדות הן לגבי יכולת פיזית והן לגבי יכולת אינטלקטואלית לקבלת מצוות. בהמשך, גם בתקופת התלמוד, יש אזכורים לגבי גיל המצוות.
בתקופת התלמוד לראשונה מופיעים טקסים המלווים את קבלת המצוות. תיאור אחד לטקס מוזכר עבור הרב יוסף, שהיה עיוור וחשב שהוא פטור ממצוות, ובשומעו כי הוא חייב בקיומן של המצוות, ציין זאת במסיבה – 'יום טוב לחכמים' (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא דף פ"ז עמוד א').
למרות אלו, בעת העתיקה ובימי הביניים המוקדמים לא מתוארים טקסים ומסיבות המלווים את גיל המצוות. לאחר מכן, בתקופת הגאונים בבבל, החלו לקשור את גיל המצוות לעליה לתורה בבית הכנסת. הברכה המוכרת "ברוך שפטרני מעונשו של זה" החלה להיאמר במאה ה-11 בקרב יהודי אשכנז, ורק מאתיים שנה לאחר מכן מוזכרים חגיגות בהקשר
בר המצווה (סימנים לכך היו ארוחה ביום השבת ו"מלבושים חדשים").
רק לקראת סוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים החלו לראות סימנים לחגיגות ולציון האירוע כפי שמוכר לנו כיום. הקהילות הראשונות שידוע שכך עשו היו באירופה, ולאחר מכן גם בקרב יהודי ארה"ב. לא רק עבור הגברים אלא גם גיל משמעותי לנשים: "וראוי לחוג את כניסתה למצוות בסעודת הודאה ושמחה, כיון שמהבחינה הזאת אין כל הבדל בין נער ונערה, בהגיעם לחיוב מצוות" (דברי הרב עובדיה יוסף).
חרף כך, עליית בנות לתורה הוא אירוע המתרחש בעיקר בקרב הקהילות הליברליות ואסור בקרב בתי כנסת מסורתיים רבים. אגב, הראשונה שידוע שאכן כך עשתה היא יהודית קפלן, שבשנת 1922 ציינה את בגרותה בבית הכנסת.