קוד: עמודי המקדש כציר היקום בתנ"ך
סוג: כלל
מאת: אורנה ליברמן
אל: liebermanorna @ gmail.com
במעמקי ים התוהו, בטבורו, בתוכו, בקרביו, בין מעלה ומטה, נקדח פתח, נפערה מערה, נחצבה באר, פרץ מעיין. ממקור נסתר זה, אבן השתייה, הגיח עמוד מים והיתמר למעלה כדי לברוא את השמים. מאותו תשתית מקודשת - ציר העולם, ובאותו רגע עצים - נקודת האפס של הבריאה, צנח מטה עמוד מים תאום וברא את הארץ. על עמוד כפול זה, בעל שני חלקים, המחבר באמצעו בין שמים לארץ עומד העולם. סילון המים הקדמוני נקרש, התייצב והתחזק, במאמר האל, ואף הוכפל ושוכפל. עמודי השמים ועמודי הארץ, הנקראים גם מוסדות השמים ומוסדות הארץ, תומכים בקוסמוס, מקובעים ויציבים, אך ברצון האל, יתרופפו ויזדעזעו (איוב ט:ו, כו:יא; משלי ח:כט; שמואל ב, כב:ח; תהילים יח:טז).
יסודות היקום נסתרים מעין אדם אך סמליהם מרובים ומגוונים. מזרקות, מפלים, צינורות, גשרים, סולמות, מוטות, ענפים, מנהרות, שבילים, דרכים, מעברים, חריצים, צוקים, סלעים, עצים, הרים – כל אלה גלמו עבור אנשי העולם הקדום את העמוד הראשוני שסלל את הדרך בין מעלה ומטה.
האמונה ב"אקסיס מונדי", ציר העולם המחבר בין עולמות תחתונים לעולמות עליונים, משותפת לתרבויות שונות ורבות. חוקרי דתות עתיקות, מיתוסים ומנהגים מסבירים כיצד כל בנייה של בית, מקדש או עיר, ניצחון על הטבע הפראי - התוהו, הייתה מיועדת לחקות את בריאת העולם. כל מקדש, בריאה בזעיר אנפין, מסמל עבור מאמיניו את כל היקום כולו. יסודותיו נושקים לתהום, ראשו – בשמים ובמרכזו טבור העולם. ובהתאם לכך גם העיר והבית.
אמונה זו נשמרה עד היום בקרב שבטים אסייאתיים נוודים. היורטה המונגולית נחשבת בעיני יושביה כמתחם מקודש. בצאתם מהיורטה הטהורה אל הערבה הפראית (מהבריאה לתוהו), הם מבקשים את ברכת האלים. ובחוזרם אליה (כניסה אל הקודש), הם מתפללים שנית לאלים כדי שימנעו כל חדירה של טומאה למרחב התום המוגן. אין לדרוך על סף היורטה, מקום המבדיל בין חוץ ופנים, בין נקי למזוהם. צורתה המעוגלת של היורטה מזכירה את כיפת השמים. בקצה הגג קיים פתח אוורור עגול אך גם בעל משמעות סמלית – חלון לשמים. מתחתיו, בין שני עמודי התווך התומכים במבנה היורטה, נמצאת האש המרכזית המשמשת לבישול ולחימום, אך גם היא כמובן נחשבת כקדושה ואין להשליך אליה פסולת. שני העמודים המרכזיים, מצידי האש, המקושטים במוטיבים מסורתיים, מגלמים את ה"אקסיס מונדי", את הקשר בין שמים לארץ ואין להישען עליהם או לעבור ביניהם כדי לא לחלל את קדושתם.
גם מקדש דגון, ככל מקדשי התקופה הקדומה, משמש עבור בוניו כדגם מוקטן של היקום. אך מקדשי האלילים נתפסים במקרא כמקום תוהו ובוהו. מעשה הגבורה של שמשון שהקריב את חייו בין עמודי התווך של מקדש דגון הטמא כדי למות בו עם פלישתים אפשר לו פרדוקסלית לממש את היבדלותו מהם:
וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם וַיִּסָּמֵךְ עֲלֵיהֶם אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ. (שופטים טז:כט)
תנוחה מיוחדת זו של שמשון בין שני עמודי המתחם הפלישתי לפני הריסתו מרמזת במהופך על בריאת העולם. שני עמודי מים יצאו מתוך הרקיע, מטבורו של היקום, אחד עלה ושני ירד כדי ליצור שמים וארץ. בידו הימנית אחז אלוהים בשמים ובידו השנייה תפס בקרקע כדי לקבעם, לחזקם ולפרשם:
אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם, קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם, יַעַמְדוּ יַחְדָּו. (ישעיהו מח:יג)
כלומר:
וגם ידי השמאלית יסדה ארץ וידי הימנית פרשה שמים. רק קראתי להם והינה עמדו מייד יחדו.
הפועל יַעַמְדוּ מהדהד את השם עַמּוּד, מאותו שורש ע.מ.ד. אך עמודי מקדש דגון כמוהם כבבואה מתעתעת של עמודי הבריאה. ביתם הבנוי של הפלישתים משול לכאוס ברוטלי, למים עזים (עזים - עזה), למי התוהו הרעים המסמלים את כוחות השטן:
וְהַיָּם בָּקַעְתָּ לִפְנֵיהֶם וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְאֶת רֹדְפֵיהֶם הִשְׁלַכְתָּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אֶבֶן בְּמַיִם עַזִּים. (נחמיה ט:יא)
כֹּה אָמַר ה' הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה. (ישעיהו מג:טז)
שם העיר אליה הוֹרִידוּ הפלישתים את שמשון, עזה, מ-עוז, במובן של אכזריות, השתוללות יצרים, זעם ויצר הרס, מסביר אכן מדוע חברה כזו אינה יכולה להתקיים לאורך זמן. הפלישתים בתנ"ך נתפסים, כידוע, כפולשים אלימים, כשולפי חרב שפלים, כמתפלשים בעפר. החרבתו של מקדשם מבשרת את סופה של ממלכת הרשע, באחרית הימים, תוך שקורבנו של שמשון מזכיר את התמורה שחלה בים המורד, בראשיתם. הענק שהפר בעוורונו את בריתו עם האל, מכה על חטא, פוקח את עיניו ומזדכך. בין שני עמודי התווך של המקדש הזר, במרכז אולם מופעים מלא קהל שמח לאיד הלועג לאויב נורא שהפך לחיית קרקס עלובה, מכפר הגיבור במותו על שגיאות חייו. הזדהותו של שמשון עם הבורא באה לידי ביטוי נוקב בשימוש בפועל קרא המזכיר את בריאת העולם. שמשון קורא לאלוהים כשם שאלוהים קרא לשמים ולארץ:
אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם, קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם, יַעַמְדוּ יַחְדָּו. (ישעיהו מח:יג)
וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל ה' וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי ה', זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה, הָאֱלֹהִים, וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים! (שופטים טז:כח)
(שימו לב לקשר בין המילה יַחְדָּו, יחד, כאחד, לבין הביטוי אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי הרומז לתואם בין שמים וארץ המשתקף באופן שווה בשתי עיניו של שמשון כאילו היו אחת, ראו מאמר קודם)
וכך בשיא אסונו מגיע הגיבור לפסגת תהילתו וחווה בבשרו רגע חסד נדיר שבו מצבים מנוגדים מתמזגים ומתאחדים: עיוורון פיזי מוחלט והארה רוחנית עצימה, השפלה וניצחון, הדרדרות ועלייה, עליבות וגדולה, חיים ומוות.
שני עמודי התווך של מקדש דגון עליהם עמד המבנה כולו לא היו אכן אלא סמל להשקפת עולם מעוותת המאדירה כוחנות ומעלימה כל חמלה ולכן קרסו. שני העמודים שהתנוססו בקדמת מקדש שלמה, בכניסה, יכין ובועז, מייצגים, לעומת זאת, את סיפור הבריאה בבראשית שעניינו מעבר מאלימות ומאכזריות לחסד ולאהבה. על הבנת מסר זה ויישומו עומד העולם. עמודי התווך של המקדש הפלישתי אינם אלא בבואה מתעתעת של עמודי הנחושת בחצר מקדש שלמה, העמודים האמיתיים, שלא שמשו למטרה דקורטיבית בלבד, אלא החזיקו פרדוקסלית, באמצעות סמליותם, במקדש עצמו. יכין ובועז שעמדו מחוץ לבית, בפתחו אך סמלו את ליבו ותוכו, רומזים לביקוע ים התוהו בתווך, פילוח שפתח את מעשה הבריאה. רמז לעבר ורמז גם לעתיד. עמודי המקדש מבשרים את עידן אחרית הימים שבו יתאחדו הניגודים. העמוד הימני, יָכִין –הוא מכין, מכונן, מקים, מ-כַּן, בסיס – מגלם את כוחות הבריאה ששמו קץ להרס. העמוד השמאלי, בֹּעַז – הוא עז, מ-עֹז, עוצמה בלתי מוגבלת – מגלם את פוטנציאל כוחות ההרס שנכלאו במתחם הבריאה:
וַיָּקֶם אֶת הָעַמֻּדִים לְאֻלָם הַהֵיכָל, וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַיְמָנִי וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יָכִין, וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַשְּׂמָאלִי וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בֹּעַז. (מלכים א, ז:כא)
שני עמודים דומים נמצאים גם משני צידי פתח בית המקדש שרואה הנביא יחזקאל בחזונו המפורט:
אֹרֶךְ הָאֻלָם עֶשְׂרִים אַמָּה וְרֹחַב עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה אַמָּה וּבַמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יַעֲלוּ אֵלָיו וְעַמֻּדִים אֶל הָאֵילִים, אֶחָד מִפֹּה וְאֶחָד מִפֹּה. (יחזקאל מ:מט)
כלומר:
אורך אולם הכניסה לבית המקדש היה עשרים אמה ורוחבו היה שתים עשרה אמה. עלו אליו במדרגות. שני עמודים נמצאו, כל אחד, משני צידי המזוזות (מזוזות במובן שתי מסגרות הדלת הצידיות, מימין ומשמאל לפתח). עמוד אחד בצד אחד, מקביל למזוזה אחת, ועמוד שני בצד שני, מקביל למזוזה השנייה.
העובר את סף בית המקדש ונכנס מתחום חולין לתחום הקדושה, כאילו עבר מהכאוס לבריאה, כאילו משחזר בגופו את היטהרות חומר הגלם מסיגיו. הנכנס למקדש חי שנית את בריאת העולם תוך שהוא ממזג אירוע מהעבר עם זמן ההווה. ברגע נדיר זה חווה בבשרו הנכנס למקדש את חווית איחוד ההפכים, את החולין והקודש ברגע מיזוגם, את התוהו והבריאה לפני היפרדותם. דואליות זו, הטוב במיטבו והרע בשיאו, שאותה יש הזכות לאדם לחוות ברגעים מועטים ומסוימים בלבד, היא חלק ממהותו הבלעדית של אלוהים. ברגעי חסד ספורים אלה טועם האדם בן התמותה מנצחיותו האבסולוטית של אלוהים.
אך בעידן הגאולה ייטשטשו ויתמסמסו הגבולות הברורים והחדים בין חוץ ופנים, בין קודש לחול. גדרות וסייגים יתבטלו, הרע ייבלע בטוב והעז והמר יהפוך למתוק וענוג. פנים הבית יאציל מקדושתו על החוץ וברק הזהב יעניק מזוהרו לנחושת. קצות העולם יידמו לטבורו. תהליך זה אין משמעותו רק עידון החיים אלא גם קרבה גדולה יותר בין אדם לאלוהים שכוחו הבלתי מוגבל שולט מאז ומתמיד, לפי תפיסת המקרא, על המרכז, על הכנפות ועל אזורי הביניים כאחת.
המאמר מבוסס על ספרה של הכותבת: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, אתר מנדלי, יהדות
קישור לספר:
http://mendele.co.il/?wpsc-product=sfathatanach