באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח

קוד: באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח בתנ"ך

סוג: כלל

מאת: אורנה ליברמן

אל: liebermanorna @ gmail.com

אחת מגרסות הבריאה המרובות הנמצאות בתנ"ך ממחיזה מאבק אלים שבו מבתר האל הבורא את ים התוהו הקדמוני המגולם בדמותה של חייה אימתנית, דמוית נחש (ישעיהו כז:א, נא:ט-י; תהילים עד:יג-טו, פט:י-יא, צג:ג-ד; איוב כו:י-יג). סיפור המתתה של המפלצת הימית, מיתוס קדום המשותף לרוב תרבויויות העולם, מקופל בקרבת שורשי הפעלים טָבַע, טָבַע ו-טָבַח. טָבַל ו-טָבַע רומזים למים הקמאים בעוד ש-טָבַח מספר על ביתור הדרקון ששכן בהם וגילם אותם (תוהו ובוהו=בו הוא ואותו הוא). סיפורו של הטבח הימי המכונן מרומז גם בקרבת המילים רָטֹב-בִּתֵּר (כמעט אנגרמות). רָטֹב מתייחס ל-בִּתֵּר כפי ש- טָבַע ו-טָבַל מתייחסים ל-טָבַח. רמז נוסף למרכיביו של המיתוס הקוסמוגני נמצא במילה שֶׁלַח המספרת דרך משמעויותיה השונות – חנית, מקווה, ענף - את אותו סיפור. בחנית שבידו ביקע האל את המים העזים והזידונים, מושב תנינים ופתנים, שעליהם יצא קצפו. ידו הקורנת אור, קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ (חבקוק ג:ד), שבה חבוי מקור עוזו, האצילה על השלח מנגההּ. משנגעה החרב הבורקת במים וחצתה אותם בתווך העניקה להם, בתורהּ, מהזוהר האלוהי האצור בה ובטלה את מארתם ומרירותם. כך הפכו נחלי בליעל לפלג אלוהים.

לנוגה ברק חניתו של אלוהים מהלך עם ישראל (שם שם:יא), עושה דברו, הנלחם בשמו, תחת חסותו, המחדש בכל מאבק ומאבק את ריצוצו הקדמון של ראש הרשעים. אוחזי השלח הם אלה, לאורך כל הדורות, המזדהים עם הבורא, ממיתים את נציגי השטן ובונים את בית המקדש – שחזור בזעיר אנפין של בריאת היקום. עם אלה נמנה הכהן הגדול, יהוידע, שמרד בעתליה והמליך את יהואש, ניתץ את צלמי הבעל וחידש את הברית בין העם לה'. תיאור טקס המלכת המלך החדש במקום עובדת האלילים עתליה מרמז לבריאת העולם:

וַיַּעֲמֵד [יהוידע] אֶת כָּל הָעָם וְאִישׁ שִׁלְחוֹ בְיָדוֹ מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית עַד כֶּתֶף הַבַּיִת הַשְּׂמָאלִית לַמִּזְבֵּחַ וְלַבָּיִת עַל הַמֶּלֶךְ סָבִיב. (דברי הימים ב, כג:י)

העם נערך בשורות לפני בית המקדש מצידו הימני עד צידו השמאלי. המלך החדש, בתווך, משול לשמים וארץ, לסדר החדש, שקם בין שמאלו לימינו של הבורא לאחר שביער את צריו ומשנאיו (שימו לב להקבלת הכתף והיד):

אַף יָדִי [השמאלית] יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה [פרשה] שָׁמָיִם, קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם, יַעַמְדוּ יַחְדָּו. (ישעיהו מח:יג)

על החרב שאוחז אלוהים בידו כדי לקום לעשות משפט ולהיפרע מיושבי מאורת הפתנים, כמו שעשה בבריאת העולם כשיצא למאבק בתוהו ובוהו, אנו שומעים בשירת האזינו (צוואתו של משה לפני מותו):

רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי, אֲנִי הוּא [אני זה הוא] וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי [אין אלוהים אחרים לידי]. (...). אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי [אם אשנן את חרבי עד שיהיה לה ברק] וְתֹאחֵז בְּמִּשְׁפָּט יָדִי, אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְּאַי אֲשַׁלֵּם. (דברים לב: לט-מא)

התחלה חדשה נוספת בחיי העם שיש בה מסממני בריאת העולם היא שיבת גולי בבל בראשות נחמיה. במסגרת מדיניות הסובלנות של ממלכת פרס הורשו כידוע היהודים הגולים לחזור מבבל לירושלים ולבנות מחדש את בית המקדש. יחד עם שבי ציון עלו מבבל גם שני מנהיגים – עזרא ונחמיה. נחמיה התמנה על ידי מלך פרס למושל יהודה והפרוייקט הראשון שיזם היה שיקום ובנייה של חומת העיר, מפעל רב היקף שדרש כוח אדם גדול ונמשך כשנתיים. בניית החומה נתקלה בהתנגדותם של העמים, תושבי הארץ, והעושים במלאכה נאלצו לעסוק גם בהתגוננות צבאית:

בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח. (נחמיה ד:יא)

זכות גדולה נתנה לשבים מגלות בבל המחזיקים בשלח כמו הבורא בשעת מלאכת המלאכות, בריאת היקום. יד ימין ויד שמאל מאוחדות לשם אותה מטרה. עם זאת יש לציין שאחדותן אינה מושלמת. אחיזת יד אחת בחרב מעידה על כך שאין העולם מוכן עדיין ליום שבו תוסבנה חרבות וחניתות לאיתים ומזמרות, שבו יתאפשר לבונים להקדיש את כל כוחותיהם, במלואם, למלאכת היצירה. כוחות האופל בדמות סוגדי האל נחש חורשים רעות, זוממים מזימות רצח, מתנכלים למלאכת הקודש.

השלח שבצע את הים לשני מאגרי שפע נתן את שמו גם למים עצמם. ברכת השילוח שאליה היטה חזקיהו את מי הגיחון מזוהה, לדעת רבים, עם ברכת השלח הנזכרת בספר נחמיה:

(...) וְאֵת חוֹמַת בְּרֵכַת הַשֶּׁלַח לְגַן הַמֶּלֶךְ (...). (נחמיה ג:טו)

מי תעלת השילוח השלווים והרוגעים משמשים סמל לתורת אלוהים הקוראת לחיי שלום ויצירה בניגוד לעבודת האלילים המסיתה להפיכות חצר, רציחות ואלימות וסופה, אם תגבר, שתביא לאבדון מוחלט:

(...) יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֵת מֵי הַשִּׁלֹּחַ הַהֹלְכִים לְאַט (...). (ישעיהו ח:ו)

בריכת השילוח נמצאת בגיא בן הינום, במקום מפגשם של נחל קדרון ונחל עושי הגבינה, שם שרפו עובדי המולך תינוקות רכים כקרבן. גהינום התנינים הפך לעין גנים.

הברכה המשקה עצים עשירי עלווה נתנה את שמה גם לשפע ענפיהם המשתרגים:

גַּן נָעוּל, אֲחֹתִי כַלָּה, גַּל נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם. שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים, כְּפָרִים עִם נַרְדִּים. (שיר השירים ד:יב-יג)

שתי משמעויותיה של המילה שֶׁלַח מתאחדות בדימוי האישה האהובה בשיר השירים שהינה גם גן וגם גל, גם פרדס וגם מעיין. בין שדיה לן אהובהּ, מוצא מנוחה, מתחזק, כמו הבריאה החדשה והטהורה שקמה בין זרועות אל שדי, חוסה בצילו ונותנת בו מבטחהּ:

צְרוֹר הַמֹּר, דּוֹדִי לִי, בֵּין שָׁדַי יָלִין. (שיר השירים א: יג, ראו גם תהילים צא)

אך שנתו של המלך עדיין מאויימת. עולם האוהבים, קסום ומבושם ככל שיהיה, זקוק עדיין להגנה מפחד שודדי הלילות, שדי השאול. שישים גיבורים מגיבורי ישראל מופקדים על חדר השינה של שלמה המלך, אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ (שיר השירים ג:ח), ביטוי תאום ל- וְאִישׁ שִׁלְחוֹ בְיָדוֹ (ראו לעיל).

כוחות האופל, דבר, קטב ורשף, מלאכי החבלה, רובצים עדיין לפתח, מתנכלים לסדרי הבריאה, שואפים להפוך אותה על פיה, להעבירה בשלח, לשולחה לשחת. אם תתגשם תוכניתם, גן המלך ההרמוני יחזור ויהיה ליער סבוך קוצים שמלב ליבו מגיחות חיות פרא, ברכתו הרוגעת תעלה על גדותיה, תחזור ותהיה ים פתנים. בכל מילה מתרוצצים ומתגוששים טוב ורע, כל מילה מכילה תאום הופכי, שֶׁלַח בשיכול אותיות הרי היא שַׁחַל, אריה טורף (תהילים צא:יג, ראו מאמר קודם, מה מתוק מדבש ומה עז מארי).

מול השחל והפתן, ניצבים שליחי האל, שֶׁלַח בידם:

שָׁלַח מֹשֶׁה, עַבְדּוֹ, אַהֲרֹן אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ. (תהילים קה:כו)

וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִאִים, הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ, לֵאמֹר: שֻׁבוּ נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְהֵיטִיבוּ מַעַלְלֵיכֶם, וְאַל תֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם, וּשְׁבוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבֹתֵיכֶם (...). (ירמיהו לה:טו)

שָׁלַח, כמו הָלַךְ, מרמזים במקורם לשילוח המים והליכתם בראשית שבוע הבריאה. שימו לב להברתם האחרונה– לח – תואר הנוקב במהות המים (האות כ, הדומה בהיגוייה לאות ח, ממלאת אותו תפקיד):

יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ, בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד. כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ, עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם. מִן גַּעֲרָתְךָ, יְנוּסוּן, מִן קוֹל רַעַמְךָ, יֵחָפֵזוּן. יַעֲלוּ הָרִים, יֵרְדוּ בְקָעוֹת, אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם. גְּבוּל שַׂמְתָּ, בַּל יַעֲבֹרוּן, בַּל יְשֻׁבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ. הַמְּשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים, בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן. (תהילים קד:ה-י)

בצייתם באהבה לקריאת הבורא ובזרמם אל מקומותיהם, בהתקבצותם למקווים מתוחמים בגבולות סוף, קנה וגומא, התוו עבורנו פלגי המים שזה עתה נפרדו מצחנת התוהו מסלול הליכה. גם אברם יוצא לאותה דרך בעוזבו את עיר הולדתו האלילית, בהסירו מעליו את זוהמתה, אחרי שקיבל אותה הוראה ונחפז להישמע לה:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. (בראשית יב:א)

הדי התואר לַח נשמעים לא רק בפועל הָלַךְ אלא גם במילת היחס לְךָ. אברם הולך אכן באפיקי המים הקדומים, צועד בדרך הקודש שנסללה בראשית, כדי לשחרר את האנושות מכבלי האלילות ולחלצה משקיעה בים בוצי ועכור. לְךָ, לָךְ, לָכֶם - כל מילות היחס בגוף שני רומזות במכוון לעלייתו המכוננת של אברם בעקבות המים וקוראות-מצוות לכל אחד ואחד מחברי הקהילה לאמץ את אותו מסלול.

נביאי ישראל נשאו כולם עיניהם לתקופה אידילית שבה ילכו הגאולים בדרך הקודש שתיסלל מחדש, לשפת מבועי המים, לחוף קנה וגומא ויתקבצו בארצם כפי שמי הבריאה נקוו במקום אחד:

וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ, וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ, לֹא יַעַבְרֶנּוּ טָמֵא וְהוּא לָמוֹ [הדרך תהיה רק להם, לגאולים], הֹלֵךְ דֶּרֶךְ וֶאֱוִילִים לֹא יִתְעוּ [ההולכים בדרך זו, אפילו האווילים, לא יוכלו לתעות]. (...) וְהָלְכוּ גְּאוּלִים. וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה (...). (ישעיהו לה:ח-י)

אחרי שעם ישראל ילך בדרכו של אברהם, האנושות כולה תלך בדרכיו של עם ישראל (בניגוד מוחלט להתנהגות העמים בתקופת נחמיה):

בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַ ִם "כִּסֵּא ה'" וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם, לְשֵׁם ה', לִירוּשָׁלָ ִם וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע. (ירמיהו ג:יז)

השימוש בפועל נִקְווּ מחבר את המבט לעתיד עם המבט לעבר:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן. (בראשית א:ט)

עליית עמי העולם לרגל לירושלים תדמה לזרימת נהרות שלווה ורוננת. יראת ה' תגבר כזרם הולך וגדל, בהדרגה, שלב אחרי שלב, עד כי תכסה את כל היקום מקצה עד קצה.

המאמר מבוסס על ספרה של הכותבת, ד"ר אורנה ליברמן, שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה. אם מאמריי מעוררים בכם עניין, אתם מוזמנים לקרוא באתר מנדלי מוכר ספרים ברשת את ההקדמה והפרק הראשון. הינה קישור לספר:

http://mendele.co.il/?wpsc-product=sfathatanach