קוד: "אני קהלת - מקהלת קולות בדמות אחת" מאת יואל בן - נון ויעקב מדן בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: חגי הופר
אל:
אני קהלת/ ביקורת מאת חגי הופר
"אני קהלת – מקהלת קולות בדמות אחת" מאת יואל בן-נון ויעקב מדן, מגיד וישיבת הר עציון, 2017, 202 עמ'.
בספר זה הרב יואל בן נון, מלמד תנ"ך ותיק, מציג ניתוח מחדש של ספר קהלת, על ידי בנייה שלו בצורת מחזה בן ארבעה קולות – החכם, העמל, הנהנתן, ומולם – ירא ה'. כל קטע במגילה אומרת דמות אחרת, ויש גם הנחיות במה שונות. בכך הכותב מביא לידי פתרון בעיה מהותית ועמוקה הקיימת בספר קהלת, והיא, כפי שכבר ציינו חז"ל ומסכים להם המחקר המודרני, שדבריו סותרים זה את זה וגם פעמים מציגים רוח השונה ומנוגדת לרוח המקרא בכללותו.
המחזה הזה תופס 35 עמודים בסך הכול (עמ' 72-107) והוא מפתיע במצוינות ובדיוק שלו. הרבה פעמים הכתובים ממש מתאימים לדוברים השונים ומשקפים את רוחם היטב, אף כי במקרים אחרים, מטבע הדברים, ישנה פחות הלימה.
דוגמא אחת בולטת מאוד מופיעה במערכה החמישית, הכוללת את פרקים ח-ט (הכותב מחלק אחרת את המגילה, שחלוקתה הנוצרית המאוחרת אינה הכרחית, כמובן):
פסוק 1 (מפי החכם): "מי כהחכם,/ ומי יודע פשר דבר?/ חכמת אדם תאיר פניו/ ועוז פניו ישונא (=וקשיחותו תשתנה)"
פסוק 2 (ירא אלוהים עונה): "אני -/ פי מלך שמור/ ועל דברת שבועת אלוהים..." (עמ' 91).
אני חושב שכאן צורת הדיאלוג פותרת בצורה מבריקה את בעיית המילה "אני" כאן, שבטקסט המקורי נשארת קצת בלתי מובנת.
זו דוגמא קיצונית למדי, אך רוב הטקסט פשוט יותר, ופשוט את כל דברי החוכמה אומר החכם, את כל הדיבורים על העמל – ויש הרבה כאלה – אומר איש העמל, וכן הלאה.
בכך בא על פתרונו קושי נוסף, שכבר עמדו עליו חז"ל, כשאמרו שבסופו של דבר קהלת התקבל לכתבי הקודש משום "שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה". המחקר המודרני עמד על כך, שדברי תורה אלה חריגים על רקע הספר וכנראה הם תוספת מאוחרת. והנה, אצל בן-נון, הם מהווים דמות בפני עצמה.
ההעמדה זו של המגילה, אם כך, המפרשת "קהלת" כמקהלת קולות, היא מאירת עיניים ואף מבריקה. אני בספק גדול האם אפשר לקבל אותה כפענוח אמיתי של תולדות כתיבת הטקסט, אבל כניתוח מהותי-סטרוקטוראליסטי היא מצוינת.
למחזה עצמו קודמת הקדמה ארוכה מאת בן-נון, המבארת את המהלך באופן כללי. היא אולי נחוצה, אך קצת קשה לעקוב אחר כל ההפניות, כלומר למי שלא מכיר את המגילה בעל-פה. אולי יש צורך לחזור ולקרוא אותה שנית, בצמוד לטקסט המגילה.
בסיום ההקדמה בן-נון מתייחס גם לתיארוך המגילה במחקר, על סמך לשונה בעיקר, שמתאימה לתקופת בית שני, לעומת חז"ל שסברו שאלה דברי שלמה, כידוע. הוא מציע מעין פתרון חדש, לפיו המגילה התגלגלה בעל-פה במשך תקופה ארוכה, אפשר שמימי שלמה, ולבשה את צורתה האחרונה בימי בית שני. זהו פתרון מקורי, אך אני חושב שאינו עומד במבחן הביקורת. ראשית, אין כל אינדיקציה במגילה לקדמותה, כלומר פרט לייחוס המצוין בכותרתה, שבקלות יכול להיות מובן כפסיאודו-אפיגרפי ברוח התקופה. שנית, בן-נון כלל לא פותר את כל הבעיות שהוא עצמו העלה, כגון העובדה שהמגילה מתייחסת לספר דברים, אלא אם כן נקבל גם את הדעה שהוא נכתב בימי משה. וזה רק מקצת הדברים. אבל כאמור, זהו ניסיון פשרה מעניין, ותמיד "המסורת שבעל פה" הייתה סחורה חמה לסוחר בכגון דא.
בחציו השני של הספר כותב הכותב השני, הרב יעקב מדן, שגם הוא ותיק בהוראת התנ"ך. בעיקר אציין כי הוא מציע חלוקה שונה של הטקסט של המגילה, לפי אותם ארבעה כותבים, חלוקה בעלת מקטעים ארוכים הרבה יותר. כאן מצאתי הרבה פחות התאמה ובעקבות זאת הניתוח הסטוקטוראלי כאן הוא הרבה פחות מאיר עיניים.
במאמר נוסף הוא מתייחס לקריאת קהלת בחג הסוכות ומבאר את טעמה.
בסוף הספר חוזר הרב בן-נון ומציע אף הוא חלוקה נוספת של המגילה, כשהפעם המגילה מספרת על שלמה ודיונו ביורשו רחבעם, על כל הבעייתיות שבדבר. הפעם המחזה פחות אמין, ובכלל יש תחושה שכאן בן-נון הגדיש את הסאה וטוב היה לו היה מסתפק בפירוש הראשון.
לסיכום, אני חושב שההישג הגדול של הספר הוא המחזה הניצב במרכזו ואותו מאוד נהניתי לקרוא והוא אף האיר את עיניי בנושאים שונים במגילה.
אוסיף רק הערה כללית אחת, והיא שמעניין (ואירוני במידת מה) שהמחקר המדעי הסטנדרטי - שהוא בעיניי לפחות אמין יותר, אחרי הכול - הוא בסופו של דבר הקונפורמיסטי יותר, ודווקא מי שמחויב למסורת הדורות (אך גם בקיא בדרכי המחקר המודרני) הוא זה שמוציא מתחת ידיו פירוש חדשני ביותר.