קוד: מה מקור המילה חירות? בתנ"ך
סוג: הגדרה
מאת: חגי הופר
אל:
מה מקור המילה חירות?
באקדמיה ללשון עברית כתבו:
החֵרוּת מוכרת לנו מספרות חז"ל, וסביר שמקורה במילה הארמית חֵירוּתָא. במטבעות מימי המרד הגדול ומימי מרד בר כוכבא באים הצירופים "חרות ציון", "לחרות ישראל" ו"לחרות ירושלים", ובמשנה נאמר: "לפיכך אנו חייבים להודות… למי שעשה לנו ולאבותינו את כל הנסים האלו והוציאנו מעבדות לחירות" (פסחים י, ה). שורשה של חֵרוּת הוא חר"ר. ממנו המילה המקראית חֹר שפירושה 'אציל', 'אדם חופשי', הבאה בתנ"ך רק ברבים. למשל: "אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִים" (קהלת י, יז). בימינו רווח הביטוי בצורה בן חורין על פי הכתיב הרגיל שלו בלשון חכמים בעקבות הארמית. גם הפועל שִׁחְרֵר גזור מן השורש חר"ר. הוא ובן זוגו שִׁעְבֵּד נשאלו אלינו מן הארמית. מקורם בבניין שפעל, המקביל לבניין העברי הִפעיל, שהוראתו גרימה, וכך שִׁעְבֵּד פירושו הֶעֱבִיד.
עם זאת אני לא חושב שמקור המילה בשורש חר"ר במובן חימום, שנראה לא מתאים פה, אלא במובן חירור. אני חושב שהחורים נקראו כך מלשון חור. וכן אנו מוצאים באותו מובן את המילה נקובים, כמו בפסוק "נקובי ראשית גויים", שהם החשובים והאצילים.
וכך כתבתי על הנקובים בעבר:
"נקבי ראשית הגוים" (עמוס, ו', 1).
גם רש"י מפרש - "גוי המשובח שבעכו"ם", אך מדוע זה פירושו? אלא שנקובים הם כמו - "בן חורים" (קהלת, י', 17), שהוא החופשי, שבימים ההם היה רק האדם הנכבד - כמו שנכתב על דוד במקום אחר - וכמו - "אל החרים ואל הסגנים" (נחמיה, ד', 8), שהם האנשים החשובים, ועוד אנו מוצאים - "מלאכת תפיך ונקביך בך" (יחזקאל, כח', 13), שמצביע על פעולת עשיית החורים והנקבים. ועד היום ניתן למצוא בארצות אפריקה את עשיית החורים בגוף - לעיתים זה בשפה התחתונה - המצביע על מעמד נכבד. וכן בנשים אנו מוצאים זאת, כמובן, בעגילים ובנזמים - ונזכור את סיפור רבקה, למשל.
הסבר חלופי אחר אומר, כי אלה הם 'נקובי השם', כפי שמופיע גם בבמדבר, אך הסבר זה נראה פחות משכנע, כי התיאור בימים ההם היה חי יותר ומוחשי, כך נראה.
ועוד יש לחקור את הקשר בין זאת לעם החורי, המוזכר במקרא. וכן יש אדם הנקרא חור, הנזכר בתורה, כזכור - ואולי הוא היה בן העם הזה? וכן יש מקומות שנוכל למצוא בהם את המילה 'חור', כמו בית-חורון ועוד.
http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t1506_0.html
לכך יש להוסיף, כי יש מחלוקת ידועה בקשר לפסוק:
ויקרא כד11: "ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אתו אל משה ושם אמו שלמית בת דברי למטה דן",
האם ויקוב משמעו קילל או ציין? לפי ההמשך, ויקלל, נראה שיש כאן כפילות פיוטית. וכן לא נכתב שנקב בשם ה' אלא את שם ה'. וכן סביר יותר להניח שהעונש בא על קללה ולא רק על הזכרה, למרות הדיבר השלישי, לא תישא את שם ה' לשווא, שדורש עיון בפני עצמו.
אך מבחינה לשונית נראה הדבר פשוט. ליקוב זה גם לקלל, שהוא הפך המעמד הנכבד, ופרויד במאמרו הנודע על הלשון הזכיר שלעיתים אותה מילה משמשת לשתי משמעויות הפוכות. נראה אם כך שזו המשמעות המקורית של המילה.
לבסוף, יתכן שיש קשר בין השורש חר"ר במובן של עשיית חורים לבין משמעותו במובן חימום. שהרי השיטה הפרימיטיבית לעשיית אש היא חירור קרש וסיבוב מקל בתוכו. אם כן, יש כאן משמעות מושאלת. תחילה, עשיית החור, ולאחר מכן, באופן מושאל, חימום. ואולם, זו רק השערה.