קוד: על הדעת והבשר בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
על הדעת והבשר
הזכרנו את עניין חוות-הדעת מול החוויה על בשרך – ואולי יש לכך קשר לחוה ועץ הדעת, שקיבלה חוות-דעת מן הנחש ולאחר מכן חוותה את הדברים על בשרה? אולי. אנו חוזרים שוב ושוב אל הסיפור הבראשיתי של אדם וחוה, שכן זוהי נקודת ההתחלה של הדברים ובה גם הטראומה הראשונה והמכרעת – החטא הקדמון, שגרר את עונשו, אותו אנו מנסים לתקן – על כן נחזור לכך עוד בהמשך. אולם עתה עולה לפנינו שאלת יתרון הדעת על הבשר, ובצורה מודרנית היא מופיעה במה שמכונה 'פרויקט הנאורות', ששם לנגד עיניו את האידיאל של האדם התבוני, שהשכל שולט בו, ונעצר, כפי שראינו, בביקורת החריפה שהושמעה כנגד האמנות הגבוהה, המתנכרת לאדם ומתנשאת עליו, ובהתפרצות האיומה של הנאציזם. או-אז התערער מעמדו של השכל כשליט, כשאת ביטויה הבהיר ביותר של תובנה זו אנו מוצאים בפוסט-מודרניזם, המפנה גבו לצו התבונה וטוען, כי למעשה, לא ניתן לדעת דבר. כן מוצאים אנו חזרה לצורות פרימיטיביות של ביטוי באמנות, בחינת מקור, שלא נוגע והזדהם עדיין בידי התבונה השכלתנית. האם נאמר, אם כן, כי יש לזנוח תבונה שכלתנית זו? חלילה. שהרי גם בכתובים אנו מוצאים – "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך" (קהלת, ב', יג') – ונשים לב, אגב, שאין פה קביעה מוחלטת, אלא רק השוואה בין שני גורמים. ועוד אנו מוצאים – "כי אם בזאת יתהלל המתהלל – השכל וידוע אותי" (ירמיה, ט', כג'), ועד לאמירה המובהקת – "למדו היטב!" (ישעיה, א', יז'), שכן זניחתו המוחלטת של השכל אינה אלא חזרה לבערות ולא לטבעיות או לעממיות, כפי שיש כאלה הרוצים לחשוב. או אולי גם פה המפתח לתשובה הוא לא האם ללמוד, אלא איך ללמוד – אף יותר ממה ללמוד.
אך האם אין זה חטא עץ-הדעת? אלא שעל חטא עץ-הדעת נאמרו שני דברים: "והייתם כאלוהים" (בראשית, ג', ה'), כך שנוכל להגדיר דעת חוטאת זו, ככל דעת המעמידה את האדם במקומו של אלוהים, עד שלאל עצמו אין מקום בה. והשני – "יודעי טוב ורע" (שם), כך שנוכל להגדיר דעת זו כמדע האתיקה, או השפיטה. אמנם, ציווי עשיית המשפט נאמר בתורה, אך התורה עצמה ניתנה אחרי החטא. לאדם הראשון מצווה אחת ניתנה – "לעבדה ולשמרה" (בראשית, ב', טו'). ואולי ניתן להגדיר חטא דעת זה כניגודו של העיקרון שהעלנו כאן – לא לשפוט את זולתך לשלילה, לראות את הטוב שבו. עוד יש עלינו לדעת, כי רק לידיעת הטוב והרע נפקחו עיניהם כתוצאה מאכילת פריו, בעוד שיכולת ההבחנה בין אמת ושקר הייתה ברשותם עוד קודם לכן. כך אנו מוצאים בחוה הנכנסת לדברי הנחש ומתקנת אותו על-פי דבר האמת ואף הדיוק שבאמת – בהבחנתה בין עץ הגן – המותר, לעץ שבתוך הגן – האסור. והנחש, אגב, האם שיקר? שאלה היא, האם העץ שבתוך הגן יכול להיות כלול בהגדרת 'עץ הגן', ובכל אופן לא הקפיד לדייק ולדקדק בלשונו. ואיך ללמוד? – זאת כבר אמרנו – על פי הנטייה הטבעית, ללא כפייה חיצונית – זה המוטב. אך עדיין לא ענינו לשאלה שהעלנו בתחילה, בדבר הדעת והבשר – רק אחרי האכילה מעץ הדעת נחשף בשרם וידעו כי עירומים הם, נזכיר – והרי זו שאלת הרוח והחומר. ונאמר את דברנו כך: רוב האנשים סבורים, שעיקר המעשה היא ההתעלות מן הרובד החומרי אל הרובד הרוחני – כך אנו מוצאים באנשי הרוח בתחומים השונים, בפסיכולוגיה, למשל, וכך אנו מוצאים גם בראייה הסימבולית הנוצרית, הנתפשת על-ידם כמועדפת. אלא שאין זה כך – זהו רק השלב הראשון של החכמה, בעוד שהחכמה האמיתית והשלמה מתגלה למעשה, בעולם החומר, בעולם המעשה – ומכאן גם יובנו הפסוקיות 'למעשה', 'בעצם' וכיוב', המעמידות את הדבר על אישורו בעולם הממשי. כך גם נבחין בין 'אמת' ו-'נכון' – אמת – היא הדבר הקורה בעולם הממשי, 'לאמיתו של דבר', בעוד 'נכון' – יכול להיות גם משפט היגיון מופשט, המהווה רק הכנה להתגשמות הדברים. וכך אנו מוצאים גם 'נכון על כסאו', או 'משפט אמת', בצורתם המושאלת.
כך אנו מוצאים בנביאים, שאת פסגת הדעת שהגיעו אליה, דעת האלוהים, בטאו הם לרוב באמצעות פעולות בעולם החומר: ישעיה הולך עירום ויחף, ירמיה מעמיד סיר נפוח, יחזקאל מחביא ומוצא אפוד בד ועוד כהנה רבות. האם שאלתם את עצמכם פעם, מדוע צריך האל להשתמש במעשים משונים אלה כדי לומר את דברו, מה גם שלא תמיד משמעותם ישירה, אלא לעיתים לשונית בלבד – כך בעץ השקד, המורה בעצם על הידיעה – "כי שוקד אני על דברי לעשותו" (ירמיה, א', יב') – וזהו הרי משחק מילים (או שמא נאמר, כי מראש נקרא השקד כך על שום שקידתו? יתכן). אלא שזו הדבר שאמרנו – קיום הדברים האמיתי מתחיל מעולם המעשה החומרי ועל-כן אף האל עצמו מבטא עצמו – בצורה סימבולית לרוב – דרכו. ומה פינו שח? האין כל הבריאה כולה היא ביטויו העצמי של האל? אכן כך. וכך שוב מתאשרת לנו אבחנתנו הדואליסטית – העולם קיים בנפח זה שבין שני מרכיביו המנוגדים, במקרה זה – החומר והרוח, וכדי 'לעבדו ולשמרו' יש עלינו לשמור על מציאותם של שני אלה ולא להדגיש את האחד מהם של חשבון השני. 'נפש בריאה בגוף בריא', אם תרצו. או במקורותינו – "חכם לב יקח מצוות ואוויל שפתיים ילבט" (משלי, י', ח').
עוד אפשר להזכיר כאן, בהתייחס לקטע הקודם, את מה שמכונה 'הבעיה הפסיכו-פיזית' – הקשר בין הנפש לגוף האדם, שהרי הם משפיעים זה על זה בהדדיות, בלי שאיש יידע כיצד למעשה זה קורה. למולה ניתן להעמיד בהקבלה את הבעיה הגדולה של הפיזיקה המודרנית והיא – הגישור מעל התהום הפעורה בין הפיזיקה של החלקיקים הקטנים ובין הפיזיקה הקלאסית, של הגופים הגדולים. בין ניוטון לאיינשטיין, אם נרצה. ונשים לב לכך, שגם מהבחינה הכרונולוגית ישנה הקבלה – גילויו של איינשטיין על היחסיות והאור הוא בעל סמיכות זמנים לגילויו של פרויד על הנפש. כאן נוכל להציע קצה חוט זה: כי הנה במקורותינו אנו מוצאים, כי מושג ה'צלם' הוא המאחד בין נפש האדם וגופו, אלא שמושג זה נותר מסתורי. על האדם הראשון נאמר – "בצלם אלוהים ברא אותו" (בראשית, א', כז'), ובמקורותינו אנו מוצאים, כי לבושים היו כותנות-אור, לפני שהוחלפו אלה בכותנות-עור, וכי היה רואה 'מסוף העולם ועד סופו'. זהו, אם כך, תיאור של האור. והנה גם בפיזיקה האור עשוי לגשר על התהום האמורה, שכן הוא מופיע הן כחומר בעל חלקיקים זעירים – פוטונים, והן כערך – מהירות – בפיזיקה של הגופים הגדולים – ורק נותר את הטראנספורמציה של הפיכת מסה ואנרגיה למסה – זו שאיינשטיין כה רבות דיבר אודותיה.