"בְּרֵאשִׁית" – "זֹאת הַבְּרָכָה", תשס"ט / מוטי לקסמן
מה מאוד מרגש ונפלא להתחיל, לברוא או ליצור, משהו חדש, מציאות חדשה.
והאם יש שבוע מתאים לכך יותר משבוע פרשת "בְּרֵאשִׁית"?
האמנם זה שבוע "בְּרֵאשִׁית"?
לכאורה שאלה מיתממת, הלא בשבת הקרובה תיקרא בבתי הכנסת פרשת "בְּרֵאשִׁית".
נכון, אבל מתי נקראת הפרשה הקודמת, "וְזֹאת הַבְּרָכָה", הרי בשבת הקודמת [1] היא לא נקראה?!
ובכן, השבוע הוא שבוע מיוחד מכל שבועות השנה, שתי פרשות, לא עוקבות, נוהגות בו. לא, לא בשבת אלא ביום שלישי, הוא יום מועד שמיני עצרת, היום השמיני החותם את חג הסוכות [1].
ביום זה, הקרוי שמחת-תורה, שמחים על סיום הקריאה השנתית בתורה, רוקדים עם ספרי התורה, בהקפות. לאחריהן, כל המתפללים נקראים לעלות לתורה לקריאת חלק מפרשת "וְזֹאת הַבְּרָכָה" [2].
שמחה זו תופעה רצויה וחיובית.
אבל, האם משמעות השמחה היא סיכום, מעין מסיבת סיום?
לא.
לאחר שכל הקהל נטל חלק בקריאה בתורה, עולים שנים שכובדו בכך, זה אחרי זה. הם בבחינת חתנים: חֲתַן-תּוֹרָה וחֲתַן-בְּרֵאשִׁית [4].
כלומר סיום הקריאה השנתית בתורה נפגש עם תחילת הקריאה החדשה.
השמחה אינה על הסיום, גם לא על התחילה אלא על הצירוף. הצירוף חשוב ומשמעותי ביותר.
שתי הפרשות נפגשות, לכל אחת מקום, ולשתיהן יחד גם כן.
הבה נשים-לב, פרשת "וְזֹאת הַבְּרָכָה" מסתיימת באות ל: "כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לד, יב).
פרשת "בְּרֵאשִׁית" נפתחת באות ב: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא" (בראשית א, א).
צירוף התחיליות של הסיום והפתיחה "מוליד" את המילה לב.
לב הוא במרכז ה"מפגש" של שתי פרשיות אלה.
הסיום ללא תחילה נמצא חסר, התחילה ללא קשר לסיום השלב הקודם נמצאת ריקה.
רק שילוב כן ואמיתי שלשניהם יוצר לב, יוצר משמעות.
יש הקושרים את הלב לעם ישראל בבחינת "ישראל הם לב העולם ולב האנושות"; ומסתמכים על ניסוחו של יהודה הלוי ביצירתו הכוזרי: "ישראל באומות הם בבחינת הלב באיברים" וגם על מדרש ויקרא רבה [5].
לטענתנו יש בכך לא קישור אלא צמצום. ראשית, המעיין בדברי יהודה הלוי מוצא שהוא עוסק רק בדימוי ומה שחשוב יותר הוא מתאר כפילות שיש בה נכס גם נטל [6].
שנית, לעומת ניסוחים המציינים את ישראל או את התורה כלב העולם אנו מוצאים דווקא בזוהר ניסוח המקדים את נפש האדם לתורה [7].
אנו מבינים הלב כמכוון ללב אדם באשר הוא אדם [8].
ומהי המשמעות לכל אדם?
סיום שאין אחריו תחילה חדשה נמוג בעולם כלא היה.
תחילה חדשה שאינה מעלה את הסיומים שקדמו לה, היא חסרת בסיס ורקע ולעיתים גם עמוד שדרה.
מספרים שהמדען אייזיק ניוטון, ענק מדעי בפני עצמו, טען: "אם ראיתי למרחק, זה משום שעמדתי על כתפי ענקים". הענקים כונו וודאי המדענים שקדמו לו.
כך בצירוף סיום לבראשית אנו מוצאים גם צניעות גם תקווה.
צניעות, כי לכל ראשית [9] יש איזה רקע, בסיס, תקדים. והמכיר בכך אינו מפחית מערך היצירה אלא רק מראה שגם הראשית החדשה היא חוליה בשלשלת התרבות, האנושות והעולם.
תקווה, כי רק ידיעה שיש המשכיות לכל תופעה ולכל אדם, מפחיתה את התסכול, אפילו הייאוש של סיום מוחלט.
אם-כן, מצווה עלינו לשמוח, לשמוח בלב שלם בשמחת התורה על סיום והתחלה.
אכן זו שמחה אמיתית.
כמו שנעמי שמר שרה לנו:
ולפעמים / החגיגה נגמרת / כיבוי אורות / החצוצרה אומרת / שלום לכינורות
אשמורת תיכונה נושקת לשלישית - / לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית.
לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב / לשיר אותו בכח, לשיר אותו בכאב
לשמוע חלילים ברוח החופשית / ולהתחיל מבראשית.
לכן קראנו לדברים אלה
"בְּרֵאשִׁית" – "זֹאת הַבְּרָכָה"!!!
ומי ייתן ונדע תמיד לחזור ולהתחיל מבראשית באמונה ובשמחה רבה.
הארות ומראה מקום
[1] שבת חול המועד, סוכות בה קוראים בתורה: שמות לג, יב – לד, כו.
[1] משך חג הסוכות הוא שבעה ימים: "וְחַגֹּתֶם חַג לַה' שִׁבְעַת יָמִים" (במדבר כט, יב).
היום השמיני הוא יום נוסף: "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ" (במדבר כט, לה).
[2] "יוֹם אַחֲרוֹן שֶל הֶחָג, שֶׁהוּא גַם כֵּן שְׁמִינִי עֲצֶרֶת, נִקְרָא שִׂמְחַת-תּוֹרָה, לְפִי שֶׁמְּסַיְמִין בּוֹ אֶת הַתּוֹרָה וּשְׂמֵחִים בָּה" (קיצור שולחן ערוך סימן קלח, סעיף ז).
"אַחַר הַהַקָפוֹת, [...] מַרְבִּים בִּקְרוּאִים בְּסֵפֶר-תּוֹרָה אֶחָד בְּפָרָשַׁת וְזֹאת הַבְּרָכָה כַּמָּה פְעָמִים עַד מְעֹנָה, וּבַסּוֹף קוֹרְאִין כָּל הַנְּעָרִים" (שם, סעיף ט).
[4] "אַחַר כָּךְ קוֹרְאִין לַחֲתַן-תּוֹרָה, וְקוֹרֵא מִן מְעֹנָה עַד גְּמִירָא. וּבְסֵפֶר הַתּוֹרָה הַשֵׁנִי קוֹרֵא חֲתַן-בְּרֵאשִׁית" (שם, שם).
חֲתַן-תּוֹרָה משלים את קריאת התורה (דברים לג, כז–לד, יב).
חֲתַן-בְּרֵאשִׁית קורא את פתיחת התורה (בראשית א, א–ב, ב, ג).
[5] "שמים וארץ לא נבראו אלא בזכות ישראל דכתיב בראשית ברא אלהים ואין ראשית אלא ישראל שנאמר (ירמיה ב) קדש ישראל לה' ראשית תבואתה" (ויקרא רבה, פרשה לו).
[6] "אמר החבר: ישראל באומות כלב באברים, הוא רב חלאים מכלם ורב בריאות מכלם" (יהודה הלוי, ספר הכוזרי מאמר ב, לו).
[7] "ואין ראשית אלא תורה ואין ראשית אלא נשמה ואורייתא טפילה לנשמה בגין דשבת שקיל כנגד כל התורה כולה ומחללין ליה בגין נשמתא דבר נש דלא תיפוק [=תצא] מיניה קדם זמניה" (זוהר חדש – תיקונים כרך ב, דף צח, עמ' ב).
ואלה שתי פרשיות מיוחדות ביותר: פרשת "וְזֹאת הַבְּרָכָה" חותמת את הקריאה השנתית בתורה ופרשת "בְּרֵאשִׁית" פותחת מחזור חדש בקריאה בתורה.
[8] "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א, כז).
[9] פרט לבראשית העולם על-פי אלוהים. אבל לגבי "קדמות" או "חידוש העולם" יש דעות שונות.