ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו

קוד: ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו בתנ"ך

סוג: פרטים1

מאת: יצחק צויג

אל:

תגובה ל: בראשית ב שנכתבה ב18:14:00  24.10.2004

"...ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו...". כפי שכתבתי קודם , אחרי שיודעים שהמצווה היא לאכול, יודעים גם לעשות זאת במידה המתאימה. התנזרות מאכילה מסויימת, מהווה מעין פרישות שהיא אחת מן המידות שבהן נרכשת התורה. עכשיו, כשהאדם אינו טרוד בצרכיו הגופניים ודעתו מיושבת, עליו לעצור. עצירה זו מפחידה מאד מפני שנראה שאין תכלית לאחר מכן. יהיה מאד משעמם, מפני שהאדם העושה לא מכיר מציאות של חוסר עשיה. ילדים מאד מפחדים ממקומות ש"אין בהם מה לעשות".

עכשיו לאחר שאכלת, אתה יכול לשבת ולהתחיל לבחון את המציאות סביבך. לאט לאט תתחיל לתת שמות לדברים שאתה רואה. השם זה למעשה המהות של הדבר, הכוללת את הפוטנציאל שלו. שם כמו שמים שזה שם ברבים, מעיד על דבר מרוחק שאינו כאן אלא שם, דבר מעבר להשגה. את השם מגלים, בניגוד לדור הפלגה שרצו לעשות להם שם. השם קשור לתפקיד של כל דבר ודבר. ברגע שיש שם אפשר להתחיל ללמוד את הדבר. זהו סגולתו של האדם, הוא מדבר ונותן שמות. אבל דבר זה ניתן לעשות באופן הטוב ביותר רק לאחר האכילה והפרישות ממנה.

יש רבים שאוהבים לנסות להשיג את דעת ה' מבלי לרכוש קודם את מידת העבודה והשמירה, ודבר זה מוביל לתלמוד שאינו מביא לידי מעשה. להצמחת אילן שאין לו שרשים, אבל לא בהכרח למוות. רק ברגע שנרדמים בשמירה, מגיע המוות. אדם שלא ידע מתי להפסיק לאכול ימות מהר יותר מן האדם הסובל מתת תזונה.

אדם שלא עובד יעסוק במשמעות החיים כמו זה שעבד ושמר, למרות שדרך זו אינה מובילה לטוב; אבל אדם שעצר בשלב העבודה מבלי להתקדם לשלב השמירה, ישתעבד לאלילים שהם יצירת כפיו. אדם שחושב שכל תפקידו הוא לאכול, לא יסתפק לעולם בפירות הטובים שקיבל, ולא ידע להכיר את הטוב. הוא תמיד יחפש פרי חדש שיענה על סיפוקו. הדבר שיניע אותו יהיה תמיד התאוה לאותו פרי שעוד לא התנסה בו, הדרך להשגתו תהיה הטעם לחייו, למרות שתמיד כשהוא מגיע לאותו דבר נחפץ, הוא מגלה שאין הוא מקבל את סיפוקו. אדם כזה מאבד משמעות לחייו, וכאשר אין משמעות אין טוב, וכשאין טוב אין סיבה לחיות.

הבעיה הגדולה של דורינו שהמושגים של טוב ורע משובשים ביותר, כך שמשמעות הטוב הצטמצמה רק לתחום החברתי, שגם בו היא עוסקת רק בשתי דרגות: א) אי פגיעה בזולת ב) סיפוק רצונותיו של הזולת. מטוב זה עקרו את כל שאלת התכלית של האדם. משיבוש זה, שמקורו בתקופת בית שני, ושווק לעולם על-ידי הנצרות, מתעוררת השאלה של "צדיק ורע ורשע וטוב לו", מפני שהצדיק מוגדר בעיקר בכך שהוא לא מזיק לאחרים ואף מקדיש את חייו לעזור לזולת מבלי לדאוג לעצמו.

לסיכום, העבודה והשמירה אלו מצוות שרק באמצעות קיומם האדם באופן טבעי מתחיל למצות את תכליתו, גם מבלי שהצטווה לכך.

האיסור לאכול מעץ הדעת קשור לכך שאותה מידת השמירה והפרישות אינה רק מדברים גשמיים, אלא גם מהדברים הרוחניים, ואפילו מדעת ה' שהיא תכלית הכל. את דעת ה' לא משיגים על ידי לחיצה על כפתור, לא על ידי הרשמות לקורס קבלה, לא על ידי הליכה למגדת עתידות ואפילו לא על-ידי קריאת ספרים למרות שיש בהם עמל. זאת מפני שאת דעת ה' משיגים על ידי קיום מצוותיו יתברך, אשר מהם משיגים יישוב דעת, ורק לאחריו הדעת תתחיל לנבוע מתוך האדם עצמו כאשר הוא יתבונן בסביבתו. ההתבוננות הינה פעולה טבעית של האדם, שכאשר הוא נמצא בעיצומה של העבודה היא נראית לו קשה יותר מן העבודה עצמה, ולכן מעדיף להמשיך לעבוד, ולא לשמור את השבת.