סיפור קין והבל משתקף בקולנוע

קוד: סיפור קין והבל משתקף בקולנוע בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

נוודות ותושבות בסרט "שבעת הסמוראים"

 

מבוא

בסרט "שבעת הסמוראים" של אקירה קורוסאווה מתוארת מלחמה של קבוצת איכרים הנעזרת בשבעה סמוראים בארבעים שודדים, המתכוונים לשדוד את יבולם. אותנו מעניינת השאלה – האם יש מקור תיאורטי ותרבותי להעמדה המלחמתית הזו? את הרקע התיאורטי יספק לנו מאמרם של דלז וגואטרי – "נומדולוגיה – מכונת המלחמה", שהוא פרק מתוך ספרם המשותף (ראה ביב'). במאמרם נראה חלוקה המבחינה בין מבנה נוודי ובין מבנה מדינתי, או כמו כאן – תושבי. בעוד שאת המבנה הנוודי מאפיינת מהירות התנועה ותנועת המערבולת את המבנה המדינתי מאפיין המספר והצורה הגיאומטרית. שני המאפיינים האלה, אחד לכל צד, מופיעים בבירור גם בסרט. בהמשך נתחקה אחר המקור התרבותי ונבחן את הסיפור המכונן של קין והבל כפי שהוא מופיע בתנ"ך ובמדרש עליו, ועוד – נבחן את הספר "ישמעאל" מאת דניאל קווין, שמסתמך על סיפור קין והבל ועל ההבחנה בין נוודות ותושבות.  

נוודות ותושבות בסרט "שבעת הסמוראים"

בסרט היפני "שבעת הסמוראים" של אקירה קורוסאווה משנת 1954 אנו רואים כפר יפני מבודד במאה ה-16, אשר מאוים על-ידי קבוצת שודדים, המאיימים לשדוד את הכפר לאחר תקופת הקציר. אנשי הכפר, ששמעו על כך בדרך מקרה מתכוננים להתקפה ושוכרים שבעה סמוראים במחיר הפעוט של כלכלתם במהלך שהותם בכפר בתקופת הקציר ועד הקרב בשודדים. הסמוראים נבחרים בקפידה, על-ידי הראש וראשון להם, קאמביי (טקאשי שימורה). עוד מצטרף אליהם קיקוציו, הצעיר, הפזיז והתזזיתי (טושירו מיפונה). הסמוראים מגיעים לכפר ומתחילים לאמן את תושביו ולהכינם למתקפה. אנשי הכפר פוחדים ומסתירים את בנותיהם. אחת מהן, המסופרת כנער, פוגשת את אחד הסמוראים ומתפתח ביניהם סיפור אהבה מסויג. לבסוף מגיעים השודדים ומתפתח קרב. ביצורים הוכנו מבעוד מועד והשודדים נעצרים בהם. בנוסף, האסטרטגיה של הסמוראים היא להכניס בכל פעם שודד אחד לתוך הכפר ולהתגבר עליו, שהרי מנין השודדים רב יותר. כך הם מצליחים להשאיר 13 שודדים מבין ה-40 הראשונים, הם מכניסים את כולם ביחד לכפר ומתגברים עליהם, אך תוך כדי הקרב גם מתים 4 מהסמוראים. בסוף הסרט קאמביי ראש הסמוראים אומר, שהם שוב הפסידו, תמיד הם מפסידים, כי המנצחים האמיתיים הם האיכרים.

 

ההבחנה היסודית של הסרט היא בין שני אופני קיום – זה של האיכרים, המחוברים לקרקע, אך חסרי מגן, וזה של השודדים – וכמותם גם הסמוראים – שאין להם טריטוריה אחת קבועה, אלא הם עוברים ממקום למקום וחיים על החרב. העימות הוא, אם כן, בין שתי תפיסות עולם אלה, כפי שניכר בפירוש בהצהרה האחרונה שנאמרת בסרט. נבחן, אם כך, את ההתייחסות התיאורטית להבחנה הזו.

 

דלז וגואטרי מבחינים בין מבנה נוודי, מכונת המלחמה, ובין מבנה ממלכתי, מדינתי. על המבנה הנוודי הם כותבים:

 

The nomad has a territory; he follows customary paths; he goes from one point to another; he is not ignorant of points… the nomadic trajectory does the opposite: it distributes people (or animals) in an open space, one that is indefinite and noncommunicating… the nomad distributes himself in a smooth space; he occupies, inhabits, holds that space; that is his territorial principle" (pp. 380-381).

 

בהמשך הם מבחינים בין תנועה למהירות וכותבים, כי מה שמאפיין את הנווד היא המהירות וכן תנועת המערבולת:

 

Immobility and speed, catatonia and rush, a "stationary process", station as process – these traits of Kleist's are eminently those of the nomad. It is thus necessary to make a distinction between speed and movement: a movement may be very past, but that does not give it speed; a speed may be very slow, or even immobile, yet it is still speed. Movement is extensive; speed is intensive. Movement designates the relative character of a body considered as "one", and which goes from point to point; speed, on the contrary, constitutes the absolute character of body whose irreducible parts (atoms) occupy or fill a smooth space in the manner of vortex, with the possibility of springing up at any point… in short, we will say by convention that only nomads have absolute movement, in other words, speed. (p. 381).

 

מקום אופייני לנווד להגיע אליו הם היער וההרים:

 

The nomad turn first against the forest and the mountain dwellers, then descend upon the farmers. What we have here is something like the flipside or the outside of the state-form (p. 384).

 

לעומת זאת, מה שמאפיין את המבנה הממלכתי, שגם לו יכול להיות צבא כמובן, הוא המספר, שנגזר ממנו גם המבנה הגיאומטרי, האומרים שניהם סדר:

 

When the state creates armies, it always applies this principle of numerical organization; but all it does is adopt the principle, at the same time as it appropriates the war machine… arithmetic, the number, has always had a decisive role in the state apparatus: this is so even as early as the imperial bureaucracy, with the three conjoined operations of the census, taxation, and election… thus the number has always served to gain mastery over matter, to control its variations and movements, in other words, to submit them to the spatiotemporal framework of the state… the Numbering Number, in other words, autonomous arithmetic organization, implies neither a superior degree of abstraction nor very large quantities. (pp. 387-389).

 

אם כך, לפי חלוקה זו, השודדים, כמו גם הסמוראים בעיקרון, מהווים את המבנה הנוודי; אין להם שטח קבוע, אלא הם נעים ממקום למקום והם מתפקדים כמכונת מלחמה ומשתלטים על שטחי האיכרים ויבולם כדי לכלכל את עצמם. בנוסף, מאפיינת אותם התנועה המהירה: השודדים רוכבים במהירות עצומה, הניכרת מאוד לעין הצופה ללא ספק. מהירות זו משמשת לבסוף כנגדם, שהרי האסטרטגיה של הסמוראים היא לנצל את מהירותם כדי לבודד בודדים מתוכם וכך להתגבר עליהם, מה שלא היו יכולים להשיג אם הייתה לשודדים תנועה איטית. בכך משתמשים הסמוראים בטכניקה ידועה של הג'ודו, האומרת כי יש להשתמש בעצם כוחו של האויב כנגדו. מעבר לתנועה המהירה, תנועתם של השודדים היא גם חסרת סדר ונראית, במינוח של דלז וגואטרי, כמו מערבולת.

הסמוראים, לעומת זאת, מאופיינים במספר. קודם כל המספר מופיע כבר בשמו של הסרט – מדובר בשבעה סמוראים. אך לא רק את עצמם הם סופרים, אלא גם את הצד היריב, שהרי הם מכינים תרשים הכולל את מספר השודדים על-ידי סימונם בעיגולים והם מסמנים איקס על עיגול כל אימת שהם הורגים שודד אחד. גם כל פעולותיהם אומרות סדר; עמדות השמירה שלהם, למשל, הן קבועות ומסודרות וכל הארגון של מתקפת ההגנה הוא מוכן-מראש.

אך יש בסמוראים מתכונת המהירות של השודדים: בסצינה המראה את פעולתו הראשונה של קאמביי, ראש הסמוראים, אנו רואים אותו בפעולתו כנגד שודד, שמחזיק תינוק כבן ערובה. הוא מתחפש לכהן הכפר וברגע המתאים הוא מזנק על השודד וגובר עליו מבלי שזה יספיק לפגוע בתינוק. כמו שאמרנו, לשודדים ולסמוראים יש יסוד נוודי משותף, כמו שאומרים – צריך להיות אחד כדי לזהות, או כדי להתגבר על, אחד, או כפי שאמר ניטשה בצורה שונה מעט – הנלחם בחיה הופך לחיה, כלומר – יש נקודת דמיון בין השניים. ועוד בסצינה זו נשים לב להתחפשות לכהן: כהן הוא ממוסדות המדינה ובהתחפשות אליו כאילו מקבל על עצמו הסמוראי את כניסתו לתחומה בכל המובנים.

האיכרים, כאמור, הם המנצחים על-פי קאמביי שנושא את בשורת הסרט כולו בפיו. לזאת אפשר להוסיף דבר נוסף – הנשים המוחבאות מפני הסמוראים. מדוע הן מוסתרות? ברובד הראשון, כמובן, כדי שלא יצרו מגע עם הסמוראים. אך ברובד שני מתבצעת כאן הרחקה של היסוד הנשי משדה הקרב הגברי, כאילו נחוצה כאן בהכרח הפרדת רשויות. והאישה היא זו המאפשרת המשכיות לאדם על-ידי ילודה. הסמוראים, אם כך, מנושלים מאפשרות זאת עקרונית כבר בפעולה זו של הרחקת הנשים. רק סמוראי אחד מצליח לחבור לאישה על אף המכשולים. ובגרסה האמריקאית של הסרט – "שבעת המופלאים" – הוא גם נשאר עם האישה לבסוף.

וכמה מילים על הגרסה האמריקאית הזו: ככלל היא מועתקת בשלמותה, כולל הקאובוי האחד המעורער קצת והצעיר, שמצטרף כשביעי למניין, אך יש בה גם כמה הבדלים, כשהעיקרי שבהם הוא, כי האיכרים שם מוסרים את עצמם לבסוף לשודדים והקאובויים נלחמים בשודדים למרות הדבר הזה. אם כך ואם כך, עצם העתקת הסיפור מלמדת על האוניברסאליות שלו ושל העיקרון המנחה שלו.

ועוד כדאי לשים לב לסצינה בה קיקוציו מגן על האיכרים, לא מבחינה פיזית אלא מבחינה עקרונית: הוא אומר – נכון, האיכרים הם רעים, קמצנים ואפילו "רצחנים", אך מי עשה אותם כאלה? אתם, הסמוראים! – וכוונתו לכל אוחזי החרב. אז מתברר, כפי שאומר לו קאמביי, שהוא במקורו בן איכרים. זה מסביר את המוטיבציה שלו להגן על הכפר, מעבר לשכר המועט ולרדיפת הקרב באופן כללי. זה גם מציג באור חדש את השאלה של יחס המושגים טוב ורע למושגים תושבות ונוודות. מתברר שאין החלוקה ברורה כל צורכה. הסמוראים, שיש בהם יסוד נוודי, מצטיירים כטובים, בניגוד לשודדים, הנוודיים גם כן. ובאיכרים נמצאות גם כן תכונות שליליות.

סיפור קין והבל בתנ"ך ובמדרש

דלז וגואטרי עצמם טוענים שיש להבחנה בין המבנה הנוודי הנע והממלכתי המיושב שורשים מיתולוגיים. ידועה כמדומני הסברה, כי ראשית המלחמות הייתה המלחמה בין איכרים ורועי צאן בנוגע לשטחי מרעה ואמצעי מחייה. כאן האיכרים הם המיושבים והרועים הם הנעים. נבדוק האם יש להשקפה זו זכר במיתולוגיה היהודית שלנו – ונראה שאכן כן:

הכוונה לסיפור קין והבל, הידוע מהתנ"ך (בראשית ד'). קין היה עובד אדמה והבל היה רועה צאן והנה בהזדמנות אחת קם קין על הבל אחיו והרגו. לכאורה הרצח הזה היה מתוך קנאה באחיו על כך שקורבנותיו התקבלו בעוד אלו של קין לא התקבלו על ידי האל, אך כבר דורשי הכתובים הראשונים מצאו כאן סיבה אחרת: ישנו הכתוב - "ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו" (בראשית, ד', 8) ולא ברור ממנו מה אמר קין אל הבל אחיו? את החסר משלים המדרש הארצישראלי בראשית רבה, פרק כב', כפי שמובא בספר האגדה:

 

"ויאמר קין אל הבל אחיו" – אמר קין להבל: בוא ונחלק את העולם. אמר לו: הן. אמר קין: טול אתה את המטלטלין ואני את הקרקעות, והתנו ביניהם שלא יהא לזה על זה כלום. התחיל הבל לרעות את הצאן. אמר לו קין: אדמה זו שאתה עומד עליה שלי. אמר לו הבל: צמר זה שאתה לבוש שלי. זה אומר: חלוץ! וזה אומר: פְרח! מתוך כך – "ויקם קין אל הבל אחיו" (ספר האגדה, עמ' יח').

 

מעשה ההרג הראשון, שהוא מעשה המלחמה הראשון, הוא על-פי מדרש זה ויכוח ביחס לאדמות ורכוש מאת התושב והנווד. גם העונש של קין מתייחס בדיוק לכך: "כי תעבד את האדמה לא תסף תת כחה לך נע ונד תהיה בארץ" (בראשית, ד', 12). הנה, הנווד הראשון. ואמנם קין התיישב מאוחר יותר, אך מעניין כי המקרא מציין את מקום מושבו בשם נוודי מובהק - "ארץ נוד" (בראשית, ד', 16).

עוד בהקשר תנ"כי, דלז וגואטרי עצמם מציינים את משה העברי בהקשר נוודי (ראה, למשל, בעמ' 390). ואמנם, התרבות העברית נראית כנוודית ביסודה; כך, הציווי הראשון שנצטווה אברהם אבינו היה "לך לך מארצך" (בראשית, יב', 1) וכן בהמשך ישראל היו גרים במצרים, הלכו 40 שנה במדבר, ואמנם הגיעו לבסוף אל ארץ ישראל ויישבו אותה, אך הנה בהמשך הם גלו לבבל ל-70 שנה ובהמשך גלו ונפוצו לכל עבר לזמן של 2000 שנה, כשחלקם עדיין באותה הגלות עקרונית. לא בכדי האופן שבו מכירים את היהודי הוא כ"יהודי הנודד". והנה, אותם עברים שהגיעו למצרים הושמו בארץ גושן, שהיא מקום מבודד, משום שהיו רועי צאן – ורעיית צאן הייתה "תועבת מצרים", ככתוב - "ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה גם אנחנו גם אבתינו בעבור תשבו בארץ גשן כי תועבת מצרים כל רעה צאן" (בראשית, מו', 34), ומצרים היא הרי ארץ האיכרים והתבואה, שהשבירה מתבואתה לכל הארץ בשנות הרעב, על-פי המסופר בתנ"ך.

הספר "ישמעאל" מאת דניאל קווין

ספר שמעמיד באופן מעניין את האפיון הזה של קין והבל בבסיסו הוא הספר "ישמעאל" מאת דניאל קווין. כך הוא מתואר בויקיפדיה (ערך "ישמעאל (הספר)"):

 

"ישמעאל מספר כי על פני כדור הארץ קיימות שתי תרבויות אנושיות בעלות ערכים שונים ומנוגדים. הלקחנים- התרבות האנושית "המתורבתת" שצמחה לאחר המהפכה החקלאית (99% מכל בני האדם), והעוזבים - התרבות האנושית הפרימיטיבית שמאמינה שהאדם חלק ממכלול הטבע ולא נוצר כדי לשלוט בו. הם לוקחים את שצריכים למחייתם בלבד, ואת היתר עוזבים....

ישמעאל גורס כי סיפורי הבריאה: הגירוש מגן עדן בעקבות חטא עץ הדעת וסיפור קין והבל, שאומצו על ידי תרבות הלקחנים, נכתבו בעצם בידי העוזבים כדי לתאר את נפילתם בידי הלקחנים. כך מוסבר למה עץ החיים מוסתר מידי האדם ולמה הוא נענש כאשר מבקש את הדעת לעצמו. העוזבים שמשולים להבל, מרגישים כי הלקחנים (קין) מבקשים לקחת את אדמותיהם כדי שיוכלו להפכם מאדמות ציד ולקט לאדמות חקלאיות.

המהפכה החקלאית של הלקחנים היא עמדתם כנגד סיפור העוזבים. הלקחנים מבקשים את תפקיד האלוהים, הם מיישמים שיטות אגירה כך שיהיו חסינים בפני זעם האלים הגדול ביותר- רעב. כך מבחינה מיתולוגית, מופרדים הלקחנים, היודעים טוב ורע, מהעוזבים, שחייהם בידי האלוהים. אולם, גורס ישמעאל, התפתחות אבולוציונית לא יכולה להתרחש רחוק מידי האלוהים, ועל כן הבריאה (ואיתה האפשרות להתפתח מעבר למציאות הנוכחית) בעצם הגיעה לקיצה. יתר על כן, כדי לגלם את סיפורם החדש, הלקחנים מחליפים את הבריאה בכיליון.

המטרה העיקרית שמציע ישמעאל כאמצעי להצלת כדור הארץ היא, כדבריו, "למנוע מקין להמשיך ולרצוח את הבל."- כלומר, להגן על עמי "העוזבים" האחרונים שעוד נותרו, לא משום היותם בני אדם, אלא משום שבכוחם להראות לנו את הדרך האלטרנטיבית לחיים על פני כדור הארץ. בנוסף, ישמעאל קורא לזנוח את הרעיון שאנו יודעים טוב ורע, ולחדול מלקבוע את גורל חייהם של יתר הברואים...

מותו של הבל, מסמל את אובדן שטחי הנוודות החופשיים לשטחי החקלאות ובידודם מיתר העמים שעסקו ב רעיית צאן...

סרט הקולנוע " אינסטינקט", מבוסס באופן רופף על הספר, אם כי הוא סוטה במידה רבה מאוד מהרעיונות המובעים בספר, ו דניאל קווין עצמו משך ידיו ממנו".

 

הנה כי כן, אנו רואים שההפרדה הזו בין המבנה הנוודי למדינתי המשיכה להשפיע על התרבות ונוצרו יצירות ספרותיות בהשראתה. זאת ועוד, היא הושמה במרכז הארגון התמאטי של היצירה וכציר משמעות מרכזי המספק לה את משמעותה. היא נלקחה כקואורדינאטה בסיסית, המלמדת אותנו על טבע האדם בכלל ועל המלחמות שלו בפרט. 

סיכום

לסיכום, בחנו את הסרט "שבעת הסמוראים" של אקירה קורסאווה וראינו שישנה בו חלוקה ברורה בין נוודים ותושבים: השודדים מתאפיינים במבנה נוודי, שהמאפיין הבסיסי שלו, מלבד האפיון הבסיסי של מעבר ממקום למקום, הוא – מהירות התנועה וצורה של מערבולת. האיכרים מתאפיינים במבנה מדינתי, שהמאפיין הבסיסי שלו, מלבד ההיאחזות באדמה, הוא – ההצטרכות למספר ולצורה הגיאומטרית. כמו כן ראינו צורות נוספות של ההבחנה הזו, כמו למשל בהדרתם של הסמוראים, שיש בהם מהיסוד הנוודי, מן הנשים בכפר, המסמלות חיים והמשכיות. לבסוף, ראינו שהמיתוס הזה וההבחנה הזאת הם יסודיים ומופיעים כבר במיתוס – בסיפור התנ"כי של קין והבל, וכן שהם המשיכו להשפיע מבחינה תרבותית בספרים שנכתבו, כמו "ישמעאל".

 

לסיום אני רוצה להציע לומר, כי נראה שההבחנה הזאת שעשינו, בהמשך לדלז וגואטרי, בין המבנה בנוודי והמדינתי, בין הנע והנייח באופן כולל יותר, מאפיין סרטים רבים העוסקים במלחמה במובן הכולל שלה, גם אם זו מלחמת יחיד מול כמה אנשים – כמו שאנו רואים לרוב בשלל "סרטי הפעולה". תמיד הסיפור בהם הוא דומה: אזרח פשוט נאלץ לצאת משלוות חייו היציבה כדי להגן עליה מפני פלישה מן החוץ שערערה אותה. בעוד הוא מזדהה עם המבנה המדינתי בתחילה, הרי שהפלישה מן החוץ מזוהה עם מכונת המלחמה הנוודית – ויציאתו לתגובה אליה הופכת אותו ליותר ויותר דומה לה.
ביבליוגרפיה

 

 

 

Deleuze Gilles and Félix Guattarii,Treatise on Nomadology - The War machine, in: A thousand plateaus: capitalism and schizophrenia, translation and foreword by Brian MassumiLondon, New York: Continuum, 2007, c1987, pp. 351-423.

 

ביאליק ח"נ וי"ח רבניצקי, ספר האגדה, ת"א: משכל, 2009.

 

ויקיפדיה, ערך: ישמעאל (הספר).

 

קווין, דניאל, ישמעאל, ת"א: אופוס, 1996.

 

תנ"ך, י-ם: קורן, 2000.

פילמוגרפיה

 

 

 

קורוסוואה, אקירה, שבעת הסמוראים, יפן, 1954.

 

סטורג'ס, ג'ון, שבעת המופלאים, ארה"ב, 1960.