קוד: "שנה הלכה שנה באה, אני כפי ארימה", כהרגלנו שנה אחר שנה בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: motinue
אל: motele777 @ gmail.com
האם יש משמעות לחיים במציאות בה אין שגרה נוהגת, מציאות בה החיים מובנים מאליהם?
ואז קולה של חווה זימזם באזני "הרגל הופך לטבע, / וטבע קשה לשנות" [8] ומיד מוסיפה "אבל בדרך קבע, / יש לנסות" [9].
תמהתי, למה לנסות לשנות?
הרי השגרתי הוא "משהו יציב ונכון שניתן לסמוך עליו שיהיה."
ואם הרגל לא היה בא עולם איך יכולתי לדעת מה צפוי, איך להתארגן לקראת, ובכלל איך להתנהג...
עוד אני תוהה, וקול לאה נשמע ביתר עוז: "בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל, / לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום, / לבל יהיה עלי יומי הרגל" [10].
החלום הרעישני, ולמדתי ממנו שאבוי לעולם אם סדרי- הרגליו ייעלמו, אבל חווה ולאה בלבלו אותי לחלוטין.
רגע, מה אומרת לאה: "בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל, [...] לבל יהיה עלי יומי הרגל".
הסדר, השגרתיות בטבע נמשכת [11] את הרגלי אני צריך לבדוק.
האמנם?
מדוע לא להישאר במציאות רגועה בה כל אחד פועל לפי הטבוע בו, בהתאם לשגרה ולהרגלים שלו?
הכל כימים ימימה. אין גם אכזבות, הכל צפוי וזה נהדר, לא כן?
לא כן!!!
אם הרגל כל כך טוב, אם שגרה כל כך מומלצת, מדוע מברכים בהתקדש ראש השנה, יחד עם תפוח בדבש: "יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ ה' אֱלוֹהֵנוּ וֵאלוֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶתְחַדֵש עָלֵינוּ שָנָה טוֹבָה וּמְתוּקָה כַדְבַש מֵרֵאשִית הַשָנָה וְעַד אַחֲרִית שָנָה"?
"שֶתְחַדֵש עָלֵינוּ".
האם זה במובן של מְחֲדָשׁ או במובן של מְחֲדֵשׁ?
אם המובן הוא מְחֲדָשׁ, אזי זו רק חזרה על השגרתי, חלק מהמוכר שהיה.
אבל, אם המשמעות היא של מְחֲדֵשׁ, אזי הציפייה היא למשהו חדש, למשהו שונה...
<>
אכן, למרות ש"הרגל הוא פינה חמה בעולם. הוא הבית שבבית.", בכל זאת, יש בעיה, יש קושי.
דווקא בגלל ש"ההרגל הוא כמעט בלתי מודע. היותו חלק ורגיל עושה אותו בלתי מורגש כמעט. הוא נעשה כמו מעצמו."
זה לא נוח, מאוד לא נוח.
ראש השנה.
הרבה תפילות, כרגיל, משנה לשנה.
אבל, אם התפילה היא עניין שגרתי, רק מתוך הרגל, האין היא רק בבחינת "מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" [12].
אם בתפילה אין ביטוי אישי למחשבה, לתחושה, לתקווה, לחלום, לרצון של המתפלל, ברגע שמילות התפילה נישאות, האם זו תפילה או רק מלמול של מלים, ללא כל הד פנימי אישי?
כך גם באהבה, אם הכל רק רגיל, שגרתי בלבד וחוזר ונשנה, הלהבה דועכת...
<>
יתר על כן, קיימים הרגלים, נטיות אישיות שיש בהן נזק, לפועל או לסביבה [13]: סיגריות, שכרות, סמים, נטייה לשקר, סירוב טבוע להתחמק מאחריות על התנהגות.
ולא פחות חשוב, הרגל, עם כל ההרגשה ש"הוא פינה חמה בעולם. הוא הבית שבבית.", הוא גם בסיס לעמידה במקום, לשקיעה, בעצם לניוון.
מזהיר אותנו המשורר: "מֵת בְּאִטִּיּוּת. / מִי שֶׁהָיָה שָׁבוּי בְּהֵרְגֵּלָיו / וְחוֹזֵר יוֹם יוֹם לְאוֹתָן הַמֻּסְכָּמוֹת. / שֶׁלֹּא מַחֲלִיף מוּתָג / שֶׁלֹּא מֵעֵז לְשַׁנּוֹת גּוֹנֵי לְבוּשׁוֹ / שֶֹּׁלא מְשׂוֹחֵחַ עִם מִי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר" [14].
<>
האנושות התקדמה [15], רק מתוך ערעור על דפוסי חשיבה וכללי התנהגות שנהגו באופן שגרתי, מתוך הרגל.
ומי יודע, אולי ההתנערות המלבבת והבלתי רגילה, של הצעירים באהלים, בקיץ תשע"א, תביא לשינוי מבורך?
<>
ובכן, בתפילות ראש השנה לשנה החדשה עלי לבקש להמשיך בהרגלי או לשנותם?
לא זה גם לא זה.
בהתנהגות השגרתית עצמה אין רע, גם טוב אין בה.
השאלה אינה אם אני נוהג על-פי הרגל או לא, אלא מה תוכן השגרה, מה המשמעות של הרוטינה ומה התולדות לי ולסובבים אותי.
אם השגרה תורמת לחיי, לבריאותי, לתפקוד נאות בחברה, גם לחברה, אין סיבה להפסיקה.
אך אם ההרגל, עוצר את התפתחותי, פוגע בי או בחברה בה אני מצוי, עלי לעשות הכל כדי לבדוק ולשנות בהתאם.
כלומר, אין לקדש שגרה רק בגלל שהיא מנהג, רק בגלל שרגילים כך לנהוג.
כל מנהג, כל הרגל ראוי להיבחן על-פי ערכי האנוש שהן במקורו.
לכן,
אלוהים,
"שנה הלכה שנה באה / אני כפי ארימה"
להודות על הטוב שיש, ויש! / שאמצא אומץ להפסיק הרגל מעכב / אך שאמשיך, בשמחה ובשלווה / בכל שגרה תורמת //
לחזור וליהנות עוד ועוד / מזריחת השמש, ומאור הכוכבים / מיפי הפרחים והפרפרים / ומעסיס הפירות// העושים זאת שנה אחר שנה / במועד.
ומ"בוקר טוב" בחיוך לבבי / וגם מחיבוק חם של בני אדם / פשוט, כי כך הם רגילים...
תלוי בי, וודאי / גם בך, לא כן?
היש נתיב מואר יותר לקדם פני שנה חדשה מבורכת וטובה?
<><><>
הבהרות ומראה מקום
[1] לוין קיפניס, שנה טובה.
[2] אריאל הירשפלד, "מלה טובה על הרגלים ועל בית", הארץ 26/06/10.
[3] לאה גולדברג, גם השנה.
[4] "האיימיש" = ביתי, מחמם את הלב.
[5] פרימו לוי, הזהו אדם? (תרגם מאיטלקית יצחק גרטי), עם עובד, תל אביב 1958, עמ' 27.
[6] בחברה הישראלית.
[7] שמעון זנדבנק, "רואר, כפר קטן בדורדון", הארץ ספרים 21/09/2011, עמ' 18.
[8] חוה אלברשטיין, הרגל הופך לטבע.
[9] שם, שם.
[10] לאה גולדברג, כתבים, ב, עמק 154
[11] כיום, מבחינה אקולוגית, גם בסדירות הטבעית יש בעיה...
[12] "וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי: יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי, וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיהו כט, יג).
[13] למשל, כל הדעות הקדומות, כולל אידיאולוגיות כוללות, שבעטין סבל רב בא לעולם ולאדם.
[14] פאבלו נרודה, מֵת בְּאִטִּיּוּת, (מספרדית: אריה קומיי), באתר http://www.poem-a.com/.
[15] לא נעסוק כעת במשמעות הקידמה...