פרשת "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים": טקסים מרגשים וחיים מעשיים / מוטי לקסמן, תשע"ג
לפני כמחצית השנה, נישאו במזל טוב, בן הזקונים שלי ובחירת ליבו.
היה טקס מרשים.
היו אורות רבים, היו נצנוצי פנסים, קולות משמחים פרצו מכלי זמר, גם עשן היה ממתקן צליית הסטייקים.
ומעל לכל, שמחה רבה והתרגשות נובעת מלב שררו בעיני וברוח כל החוגגים.
יופי.
<>
גם בפרשת השבוע שעבר, פרשת יִתְרוֹ, מתואר טקס רב רושם.
מעמד הר-סיני.
האירוע המכונן את אמונת ישראל לדורותיה.
טקס זה מאופיין בקולות חזקים, בברקים רועמים "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים" תרועת נשיפה עוצמתית "וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד" גם במראות אש ועשן לוהטים, "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן".
העם הצופה אולי שמח, אבל, בעיקר, נבהל מאוד "וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה". [א]
והנה בסיום תיאור האירוע המכונן את אמונת ישראל לדורותיה, מה אנו קוראים?
פרטים לגבי מזבח תקין, "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ". [ב]
ייתכן וזה מעלה את ריח וטעם הסטייקים הערבים בחתונת בני.
אולי.
ובכל-זאת, זה משונה.
<>
עוד יותר משונה הוא הנתון הבא.
פרשת יִתְרוֹ נסתיימה, ונפתחת פרשת השבוע, "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים".
עיקר פרשה זו מפרט את היישומים של עשרת הדברות שביטוין כוללני או מקיף.
מסביר רש"י: "וְאֵלֶּה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני. אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם". [ג]
במלים אחרות, כללים יישומיים לביצוע.
זה נראה, אולי סביר.
אבל, נא לשים לב.
לאחר שמשה קורא בפני העם את כל המשפטים המפורטים בשלושה פרקים על מאה הפסוקים, הוא עורך טכס ברית בין אלוהים לעם-ישראל, "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה". [ד]
<>
מהלך עניינים זה מעורר קושיה.
האם לאחר שמיעה רצופה של מאה פסוקים, נותר עדיין קשב?
האם יש משמעות כלשהי לכריתת ברית ללא קשב?
ובכלל, האם לא היה סביר לכרות את הברית מייד לאחר מעמד סיני המרשים ביותר,
כשבני עם ישראל מלאים התרגשות רבה?
קושיה.
<>
קושיה, אולי.
אבל, ברשותכם, לטעמי אין מהלך עניינים זה מקרי, להיפך הוא נושא בחובו אמת חשובה ביותר.
<>
טקס הוא אירוע חשוב.
לטקסים תרבותיים, מסורתיים או לאומיים חשיבות רבה למשפחה, לקהילה ולעם.
בטקסים מתהווה מפגש חשוב ביותר בין בני האדם למוקדי זהות משותפים גם לערכים מרכזיים בתרבות, במשפחה, בקהילה ובעם.
לא כל יום יש זמן, עניין או סבלנות לחוש קרבה למוקדי זהות או לבטא את הערכים המרכזיים.
זאת נעשה בטקסים.
נכון.
אבל, חיי יום-יום אינם טקס.
חיי יום-יום הם עבודה, בישול, ניקיון, סידורים ועוד הרבה פריטים לא טקסיים.[ה]
יתר על כן, המציאות הממשית אינה נוצרת ואינה מתנהלת על ידי טקסים.
<>
זו המשמעות שאני מציע לרצף שתי פרשיות השבוע, פרשת יִתְרוֹ ופרשת "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים".
<>
את הטקס, את מעמד הר סיני זכרו, זוכרים ויזכרו.
האם את כללי היחס לעבד, האם תגובה ראויה לאדם אלים, האם אחריות לשור שנגח, האם שמירה על רכוש פרטי, האם יחס נכון לעני שלווה מעט מעות לחייו, האם יחס לגר, האם ניהול משפט צדק, האם כל המשפטים והכללים [ו] המבססים יחסים בין אדם לחברו כל אדם, זכורים ומיושמים כמו שזוכרים את המעמד המכונן?
לא.
משה היה פסיכולוג גדול, כך הוא פעל, ברית צריכה להיעשות, להיחתם ולהתממש רק ביום-יום, לא בטקס מפואר ונפלא ככל שיהיה.
<>
וזה אמור גם לגבי חתונה.
טקס החתונה חשוב שיהיה שמח ומרגש, ובדרך כלל הוא מתועד בתמונות רבות ובסרטים בצבעים מלאים.
אבל, לחיי משפחה חשובה ההתנהגות השוטפת, הזורמת מיום ללילה ומלילה ליום.
תפקוד בני הזוג שנשאו בטקס מרשים זה או אחר, תפקודם והתנהגותם בימי החולין הרצים זה אחר זה, לעיתים בעייפות, לעיתים ללא עניין, הוא הקובע הוא המעצב את היציבות ואת חוסן הבית החדש שהוקם.
ואת היחד האמיתי.
וזה אמור גם לגבי תפילה, אם המיצוי של תפילה הוא רק בטקסיות שלה, אז שם היא נשארת.
סיפור קצר.
על דלת דירתי הקישו שני מתרימים בלבוש שחור בולט.
הם באו להתרים ללומדי תורה.
התחילו לשבח בפני את לימוד התורה.
שאלתי, האם הם רק לומדים או גם מיישמים, למשל את "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ"? [ז]
תשובתם הייתה, וודאי, לגבי גר צדק...
ביקשתי שיגידו לי איפה במקרא כתוב גר צדק?
לא ידעו, הלכו.
המלים "צדק" ו"גר" אמנם מופיעים רבות במקרא, אבל אף פעם לא כמטבע לשון של "גר צדק"!
<>
חשוב מאוד שיתקיימו טקסים.
טקס צריך להיות מעניין מרגש ומעורר.
טקס מוצלח מחייב משאבים, תכנון, גם הכנות, כל אלה מושקעים בהיערכות לטקס.
אין זה מפתיע, הרי בכל טקס קיים גם יסוד של להראות למשתתפים, לעתים גם לעולם כולו, מי אני ומה אני שווה, לעיתים גם כמה אני שווה יותר מ...
אבל, החיים היומיומיים בוקר, ערב ולילה וביניהם, אינם טקסים.
חיים במציאות לא בטקסים.
<>
הרהור משונה עולה לפני.
אם בחיי היומיום הזורמים השוצפים, לא תמיד תוך כדי או לאחר תכנון מתאים, אם נפנה למהלכם רק חלק מהמשאבים הכלכליים ובעיקר המחשבתיים והנפשיים שנהוג להקצות לטקסים, אולי גם בחולין תהיה טקסיות מסוימת שתעורר שמחה, רוח טובה וחיוך זוהר בעיניים?
זה רצוי, האם זה גם אפשרי?
<>
הארות ומראה מקום
א. שמות יט, טז–יט.
ב. "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ. וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו" (שמות כ, כא¬¬¬¬–כג).
ג. רש"י לשמות כא, א.
ד. שמות כד, ז–ח.
ה. ברשותך להוסיף כהנה וכהנה...
ו. חלק מהמשפטים הרבים בפרשת ואלה המשפטים.
ז. שמות כב, כ.