פרשת וישלח - כבודה של המינקת אינו מוסתר

קוד: כבודה של המינקת אינו מוסתר בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: מוטי לקסמן

אל:

תהליכים ואירועים שונים מתוארים בפרשת "וַיִּשְׁלַח". אירועים אחדים ופסוק אחד. האירועים הם חשובים ומרכזיים בתולדות ישראל על-פי המקרא: פגישת יעקב ועשו, אונס דינה, מות רחל וקבורתה באפרתה, ראובן שוכב עם פילגש אביו ומות יצחק.

בצד תהליכים מרכזיים אלה, מופיע, כאילו במקרה, פסוק שתוכנו אינו מתקשר למסופר: "וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת" (בראשית לה, ח).

עסקנו כבר בפגישת יעקב ועשיו [1] גם באונס דינה [2], אי-לכך הפעם נעסוק בפסוק התמוה.

פסוק זה מעורר תמיהות ברורות, כך שואל הרמב"ן: "לא ידעתי למה נכנס הפסוק הזה בין "וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל", ובין "וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד" והפסיק בענין אחר שהיה בבת אחת ובמקום אחד, כי יעקב בבאו לוזה היא בית אל, בנה מזבח וקרא למקום אל בית אל, ונראה לו האלהים שם ויברך אותו, ולמה הושם הכתוב הזה בתוך ענין אחד" [3].

פסוק זה מיוחד לא רק בתוכנו אלא בלשונו. זהו המקום היחיד בכל המקרא בו מופיע הביטוי "אַלּוֹן בָּכוּת".
פרשנים שונים מציעים הסברים.

הסבר אחד נפוץ לאזכור מותה של דבורה מיניקת רבקה, מתנסח בטענה שזה המקום בו נודע ליעקב על מות אימו, ומכאן מובן "אַלּוֹן בָּכוּת" הוא בעצם בכי או אבל של יעקב על מותה של אמו, רבקה. המקור העיקרי להבנה זו הוא במדרש: "ר' שמואל בר נחמן אמר [...] עד שהוא משמר אבלה של דבורה באה ליה בשורתא שמתה אמו" ובהתאם מובן סיום הפסוק הבא: "וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ" (בראשית לה9), כך: "מהו ברכה ברכו? ר' אחא בשם ר' יונתן אמר ברכת אבלים ברכו" (בראשית רבה פא ה). כך יונתן [4].

רש"י מצטט דרשן בשם משה שסבור: "לפי שאמרה רבקה ליעקב [בהאיצה בו לברוח מאימת עשיו] 'וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם' (בראשית כז, מה), שלחה דבורה אצלו לפדן ארם לצאת משם, ומתה בדרך". בהמשך הסברו חוזר רש"י על ההנחה ששם נודע ליעקב על מות אמו. ומדוע לא כתוב במקרא על מות רבקה? מציע רש"י: "ולפי שהעלימו את יום מותה, שלא יקללו הבריות הכרס שיצא ממנו עשו, אף הכתוב לא פרסמו".

גם רמב"ן מקבל הסבר זה ומוסיף הבהרה, כדי שחס וחלילה לא נשגה: "והקרוב מה שאמרו רבותינו [...] שירמוז למיתת רבקה, ולכן קרא שם המקום ההוא אלון בכות, כי אין בכי ואנקה על המינקת הזקנה שיקרא שם המקום עליו. אבל יעקב בכה והתאבל על אמו הצדקת אשר אהבתהו, ושלחה אותו שם ולא זכתה לראותו בשובו, ולכן נגלה אליו האלהים וברך אותו לנחמו" [5].

המשותף למדרש ולפרשנויות הנובעות ממנו הוא במיקוד תוכן הפסוק במותה של רבקה [שכלל אינו מוזכר בתורה]. אברבנאל אמנם מקבל פרשנויות אלה אך גם מוסיף פן אחר: "ובעבור שהיתה אצלם במדרגת אמם בכו עליה [...] ולכן בכו יעקב ובניו על האם ועל מניקתה יחד וקראו שמו אלון בכות", כלומר, אברבנאל מציע פרשנות שמעלה את מעמדה או את מקומה של "דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה" והיא ראויה לבכי ולאבל [6].

האם זה המקרה היחיד בו מסופר על מיניקת שיש לה תפקיד חשוב?
אמנם לא הרבה, אבל יש סיפור נוסף בו באה לידי ביטוי הקרבה בין המינקת לתינוק: "וַתִּקַּח יְהוֹשֶׁבַע בַּת הַמֶּלֶךְ יוֹרָם אֲחוֹת אֲחַזְיָהוּ אֶת יוֹאָשׁ בֶּן אֲחַזְיָה וַתִּגְנֹב אֹתוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי הַמֶּלֶךְ הַמּוּמָתִים אֹתוֹ וְאֶת מֵינִקְתּוֹ בַּחֲדַר הַמִּטּוֹת וַיַּסְתִּרוּ אֹתוֹ מִפְּנֵי עֲתַלְיָהוּ וְלֹא הוּמָת" (מלכים ב יא2) [7].

המינקת תפקיד חשוב לה, אבל עיקרם של הסיפורים, גם במקרא עוסק בדמויות המרכזיות הפועלות כבוגרים. ורב המקום המוקצב לנשים.

כך גם במקרא. אבל, מידי פעם מוצא הסופר המקראי להעלות דווקא את ערכה, תפקידה ומעמדה של אישה. כך גם לגבי "תפקידי סיוע", כמו מיניקת.

לטעמי, פסוק זה הוא אחד מאותם מקומות בהם הסופר המקראי כאילו אומר: נכון, יעקב הוא הדמות המרכזית, הפועלת היוזמת, אבל גם יעקב יודע או חש שתודה מגיע גם למינקת שמחלבה ניזונה אמו. וגדול האדם שיודע להודות גם ל"תורמים" הצנועים והנעלמים.

והנה, בימים אלה קיבלנו תזכורת קשה מבומבי אשר בהודו. האומנת סנדרה הצילה את מוישלה הקט מידי רוצחים מתועבים.

אכן, יש מקרים, שדווקא לשולי, לצדדי יש את התפקיד המרכזי בעלילה.
וכמו שפסוק מוזר, שלא שייך להקשר, יכול להאיר רבות, כך גם אל נזלזל בפשוט, בקטן, בשולי או בצדדי...