תוספת ל: בראשית ט

רבייה. "ויברך אלוהים את נוח ואת בניו, ויאמר להם: פרו ורבו ומלאו את הארץ" (ט:1). זו הנחיה, הוראה או צו, שמופיעים שוב בהמשך: "ואתם פרו ורבו, שרצו בארץ ורבו בה" (ט:7). קל לזהות כאן חזרה-בקירוב על הנאמר בבראשית א: "ויברך אותם אלוהים, ויאמר להם אלוהים: פרו ורבו ומלאו את הארץ".

שליטה. ב"בריאה הראשונה" נקבע שהאדם הוא שליט העולם: "וכיבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" (א:28ב). גם בבריאה שבפרק ט ניתנת לאדם השליטה על כל הארץ: "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים, בכל אשר תרמוש האדמה, ובכל דגי הים בידכם ניתָנו (ט:2).

מזון. בתחום המזון אנו מגלים שינוי משמעותי. בפרק א מתואר האדם כמלקט צמחוני: "ויאמר אלוהים: הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ, ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה" (א:29). בפרק ט האדם הוא גם צייד, אוכל בשר: "כל רמש אשר הוא חי, לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם הכל" (ט:3). פרשנים שונים מתייחסים להבדל זה, רובם ללא הסבר מיוחד, פרט לציון ש"כל רמש אשר הוא חי" ראוי שיובן ככולל את כל בעלי החיים המותרים (כך רש"י, רמב"ן, רד"ק ו תורה תמימה. אבן-עזרא מציע לראות בהיתר גמול על כך שנח העלה עולות לאלוהים כאות תודה; בכור-שור מוסיף שההיתר הוא כגמול לאדם על שהציל את בעלי החיים בתיבה).
לפני שנציע הסבר להבדל זה, ראוי שנדון בקצרה בהמשך הכתוב בפרק: הכתוב אינו מסתפק בהיתר אכילת בשר בעלי-חיים, אלא מדגיש מיד: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" (ט:4). פרשנים אחדים (בניסוחים שונים אך באותה תפיסה: כתר יונתן, רש"י, אבן-עזרא, רמב"ן, בכור-שור) מבינים איסור זה כביטוי לאמונה שבדם בעל החיים מצויה הנפש או הנשמה; אחרים מוצאים כאן מסר חינוכי-ערכי: לאכול במתינות ולא בתאווה (רלב"ג), או להימנע מגישה אכזרית המתבטאת באכילת הבשר מייד לאחר הריגת בעל החיים (רד"ק).