לפרשת לך לך

מאת: חגי הופר

אל:

לפרשת לך לך
"ויאמר יהוה אל-אברם לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל-הארץ אשר אראך" (בראשית, יב', 1).
כאן הקריאה הגדולה לאדם להתנתק משורשיו, כאשר הם אינם ראויים, וללכת אחרי צו ה', שניתן לקרוא לו גם צו הלב הפנימי, ללא עכבות ואולי אף ללא עקבות. לכאורה הצו הזה מתמיה, הרי האדם הוא תבנית נוף מולדתו והוא נקשר למורשתו והוא מחויב לאביו ואמו מהרמה הנמוכה ביותר הביולוגית ועד הרמה הגבוהה ביותר של יצירת האני העליון שלו, כפי שמלמד אותנו פרויד, וכיצד זה ניתן לדרוש ממנו להתנתק מכל אלה? אך זהו בדיוק הדבר הנדרש פה. ואין זו הפעם היחידה שהדבר מופיע בתנ"ך, שכן כמו זה אנו מוצאים את הפסוק: תהלים, כז', 10: "כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני". ועוד אנו מוצאים הנחיה ישירה לא ללכת בדרך האבות כאשר היא קלוקלת: יחזקאל, כ', 30: "לכן אמר אל בית ישראל כה אמר אדני ה' הבדרך אבותיכם אתם נטמאים ואחרי שקוציהם אתם זנים". זאת אף על פי שההנחיה הרגילה הכללית היא הפוכה: משלי, א', 8: "שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך". וכן היא המצווה הגדולה שבעשרת הדיברות: שמות, כ', 11: "כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך על האדמה אשר ה' אלהיך נתן לך". הנה אם כך הכלל הוא שמצוות ה' קודמת לעצה האומרת ללכת בעקבות ההורים, כך כאשר דרכם אינה נכונה יש לעזבה לאלתר. וכן אנו מוצאים הנחיה דומה לזו לעזיבת ההורים: בראשית, ב', 24: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". באופן דומה יש המדברים על שחרור מהתכנות שלנו, שהוא תוצאת החינוך ואמצעי התקשורת ועולה השאלה האם כלל נכון לעשות זאת.

עוד ראוי לשים לב, כי הביטוי 'לך לך' מופיע עוד פעם אחת בתנ"ך: בראשית, כב', 2: "ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המריה והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר אמר אליך". גם כאן ההנחיה היא ללכת בעקבות ה' כנגד הנטיה הטבעית, כשהפעם הכוונה לא להורים אלא לבנו יצחק. ועוד כדאי לשים לב שההקבלה נמשכת, שהרי גם כאן כמו בתחילה מופיעים שלושה תיאורים שונים של מהות הציווי: 1. את בנך, 2. את יחידך אשר אהבת, 3. את יצחק, בדיוק כפי שבתחילה היה: 1. מארצך, 2. ממולדתך, 3. מבית אביך. וכן אפשר לשים לב לכיוון של ההדרגתיות המפורטת במקרים אלה. דוגמא דומה לזו היא: בראשית, כט', 18: "ברחל בתך הקטנה", אשר גם היא כוללת שלושה תיאורים שונים ואף היא מפרטת יחסי משפחה.