פרשת לך-לך: שינוי והתחדשות / מוטי לקסמן, תשנ"ב
בואו נשיח בשינוי בחברה בשינוי בתפיסה, בשינוי במציאות.
"שינוי", "התחדשות", "רענון" הם ביטויים לתהליכים רצויים בעיני אנשים רבים.
אכן, מידי פעם, בתולדות התרבות האנושית חל שינוי כזה או אחר.
אבל, עם כל השינויים, ואנו חיים בחברה סופר-מודרנית בה כל יום מביא דבר מה חדש, עדיין השקפות ותפיסות חיים רבות כאילו לא השתנו [א].
נתון זה אין בו פליאה משני טעמים לפחות.
מצד אחד: "אין אפשרות בטבע האדם שיעזוב את כל אשר הסכין אליו בבת אחת [...] טבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכין אליו" ב].
ומצד שני: "החברה ומוסדותיה מתגוננים מפני החדשן באמצעות שלילת חירותו" [ג].
כלומר, למרות ביטויי רצון בשינוי ובהתחדשות, בני האדם גם מוסדות החברה מעלים, לא פעם, מכשולים לשינוים מהותיים.
פרשת השבוע, פרשת "לֶךְ לְךָ", מזמנת לנו סיפור שעוסק, באופן זה או אחר, בשינוי.
הדמות המרכזית המתוארת בסיפור הפרשה, היא "אַבְרָם" או, לקראת סוף הפרשה שמו הוא "אַבְרָהָם" [ד].
כינויים אחדים יש לדמות זו, כינויים שמבטאים הערכה רבה: בין השאר הוא קרוי "רֹאשׁ אֲמָנָה" [ה]. דמותו מקובלת כ"ראש לכל בעלי אמונה"[ו], בקרב היהודים, הנוצרים והמוסלמים [ז].
"ולפי שהיה אברהם ראש להם [ח] וראש האמונה והיחוד, לכך קראו הכתוב 'ראש צורים'" [ט].
באיזה חידוש עוסק הכתוב?
בפרשת השבוע מתוארת תנועת אברהם לארץ כנען, לאחר הציווי האלוהי: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" [י].
ציווי זה עם כל חשיבותו המרכזית, אינו פטור מקושי.
המסע אינו מתחיל עתה: "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" [יא].
השוואת שני הכתובים מעלה: א. תרח, אבי אברם מתחיל לנוע ללא הנחיה המבוטאת בצו אלוהי. ב. לתנועת תרח ובני ביתו יש נתיב וגם יעד ברורים: "וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן".
הבדלים אלה מעלים, מדרך הטבע, פרשנויות מבהירות.
הבנה אחת מעבירה את האחריות המלאה לאברם: אברם קיבל את הצו ומסר אותו לאביו תרח. למה הכתוב קובע: "וַיִּקַּח תֶּרַח"? התשובה, לפי פרשנות זו, מטעם כבוד האב [יב].
אבל, מה הניע את תרח ובני ביתו לנוע מערבה?
המקרא אינו מבהיר, כתובים אחרים מציעים הסברים, למשל: דאגת האב תרח לבנו אברם: "כאשר ראה תרח שאברם בנו לא נולדו לו בנים עשה שינוי מקום ולקח את אברם ושרי להוליכם למקום אחר. והודיענו עוד הכתוב בזה שכל כך היה חשוב אברהם בעיניהם שבשבילו נסעו כל בית אביו לשנות המקום בשבילו [יג].
מערכת הסברים שונה מתארת הכרח לנוע בשל שינוי בתפיסת העולם של תרח ובני ביתו, למשל: "העם הזה הם ילידי כשדים. ויגורו בתחילה בארם נהריים, כי לא אבו ללכת אחרי אלוהי אבותם, אשר היו באור כשדים. ויצאו מדרך אבותם, וישתחוו לאלוהי השמים, האלוהים אשר ידעו. ויגרשום [יד] מלפני אלוהיהם" [טו].
המעניין הוא שגם בקוראן קיימת הבנה זו, בנוסח אחר: "הוא [אברהם] אמר לאביו ולבני עמו, מה הפסלים [טז] הללו אשר תדבקו בהם? אמרו, מצאנו את אבותינו עובדים להם. אמר, אתם ואבותיכם הייתם שרויים בתעייה גמורה. אמרו, האם דבר אמת תביא לנו, או שמא רק משתעשע הנךָ? אמר חלילה! הן ריבּונכם הוא ריבון השמים והארץ אשר אותם יצר, ועל זאת אעיד בפניכם. - נשבעתי באלוהים [יז] אם לא אערים על אליליכם לאחר שתסתלקו. אז ניפצם לרסיסים, זולת מנהיגם , למען ישובו [יח] אליו. אמרו ( בני עמו ) מי עשה זאת לאֵלים אשר לנו? בבני העוולה הִנו. ואמרו, שמענו נער אחד מדבר בהם סרה, ושמו אברהם. אמרו, הוציאוהו אל מול עיני האנשים, אולי יימצא בהם עֵד. אמרו, אברהם, האתה עוללתָ זאת לאֵלים אשר לנו. אמר, חלילה! מנהיגם זה, הוא אשר עשה זאת. שַאֲלו-נא אותם, אם יואילו לענות לכם! אז פנו זה אל זה ואמרו, אתם הִנכם בני העוולה [יט]! אַחַר נָבוֹכו ואמרו, הן ידעתָ כי לא יוכלו לדבּר! אמר, אם כך, מדוע תעבדו אחרים מבַּלעדי אלוהים אשר לא יוכלו להועיל וגם לא להזיק? קַצתי בכם ובאלה אשר תעבדו מבַּלעדי אלוהים. האם לא תשכילו להבין? אָמרו, שִׂרפוהו, ובעשותכם זאת תבואו לעזרת אֵלֵיכם. אמרנו [כ], הו האֵש צנני את אברהם ושִמרי על שלומו" [כא].
אם נוסח זה בקוראן מזכיר לכם סיפור במדרש רבה, אין זה מקרה [כב].
כלומר לפי תפיסה זו, תרח ובני ביתו נעו מערבה לאחר שאמונתם השתנתה.
כותב דברים אלה סבור שלתפיסה זו יש משמעות רבה.
ראינו למעלה: "החברה ומוסדותיה מתגוננים מפני החדשן באמצעות שלילת חירותו" [כג].
וזה לא מפליא, במקום שאתה מוכר, איך תשנה, איך תחדש? קשה מאוד. למשל, ראו את סיפור הצייר ון גוך [כד].
האם לתפיסה זו, שהמניע לתנועה מערבה, יש אישוש גם בתורה?
אברם ובני משפחתו מגיעים: "וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן" [כה].
מהו הדבר הראשון שאברם עושה?
"וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו" [כו]!
יטען הטוען, מה הפלא, מעשה אברם הוא בבחינת תודה על ההבטחה: "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" [כז].
ייתכן, זה קרה ב"שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה" [כח].
אבל, אברם ממשיך לנוע, ומיד בהגיעו לבֵּית אֵל, הוא חוזר על מעשהו: "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה' [כט].
הפעם אין הטרמה של הבטחה או פנייה כלשהי מה' אל אברם.
לכן, לנו נראה, שאין להצמיד את מעשהו הכפול של אברם לביטוי של הבעת תודה בלבד, אלא בבחינת הצהרה ציבורית ופומבית: אני מציג בשורה לאמונה חדשה!
וזה לא פשוט, צריך אומץ-לב לכך כי "וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ" [ל].
אבל, אברם אינו חושש, הוא מצהיר פומבית על אמונתו החדשה.
לחיזוק תפיסה זו: כעבור זמן אברם חוזר לבֵּית אֵל ושם שוב הוא קורא אל ה' [לא]. "קורא" בבחינת מתפלל אל ה', מקור האמונה החדשה.
האם אברם מצליח?
נראה לנו שהתשובה חיובית.
כעבור זמן, לאחר סיום מלחמה מקומית, פונה אליו מלך ירושלים: "וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ" [לב].
הפניה של מלך ירושלים אינה אל בעל או עשתורת, האלילים הנפוצים בכנען, אלא "לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ", בבחינת יוצר העולם [לג].
אכן, אברם מניח את אבן יסוד ראשונה להתפתחות האמונה היהודית, ויש לכך הד באיזור.
מה מאפיין את פעילותו של אברם, בהקשר לדיון שלנו?
א. העיקר היא האמונה ואין לפעילות אברם כל קשר לאיזושהי טובת-הנאה אישית [לד].
ב. הפגנת אומץ וביטחון בסביבה זרה: "וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ" [לה].
ג. ביטוי של דבקות במשימה להפצת האמונה [לו].
איני יודע אם תפקוד אברם היה הדרבון.
בכל אופן, את עליית החלוצים הראשונים לארץ בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים ניתן לאפיין באותם אפיונים שפרטנו לגבי פעילות אברם [ל"ז].
האם גם את יוזמי תמורות בחברה כיום, ניתן לאפיין כך?
<>
הבהרות ומראה מקום
א. "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א, ט).
ב. הרמב"ם, מורה נבוכים חלק שלישי, לב.
ג. יגאל ורדי, הפילוסופיה של השיגעון, תל אביב 2009, עמ' 16.ד. "וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (בראשית יז, ה).
ה. "זה אברהם שהיה ראש אמנה" (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק יג).
ו. ר"י אלאשקר, מרכבת המשנה לאבות ו, ט.
ז. משה חלמיש ועוד, אברהם אבי האומה, רמת גן תשס"ב, עמ' 9.
ח. לאבות.
ט. [רבינו] בחיי לבמדבר פרק כג, ט.
י. בראשית יב, א, עיון מפורט מורה שאברם נענה לצוו רק לאחר שה' מבטיח: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ב–ג), היבט זה מחייב דיון נפרד, לא הפעם.
יא. בראשית יא, לא.
יב. "אחר שאמר האל לאברם לך לך, ואמר אברם לתרח אביו בשם האל, כי האל צוהו לצאת מן הארץ נתרצה לדבר בנו ויצא עמו ואחר שנתרצה לצאת תלה עיקר המעשה בו כי הוא האב והיוצאים בנים לו" (רד"ק לבראשית יא, לא).
יג. אור החיים לראשית יא, לא.
יד. שינו נושא: המגרשים הם הכשדים, אדולפו רויטמן.
טו. מגילת יהודית ה, 6–9, על פי אדולפו רויטמן, "יהודית ה, 6–9 – מקור נשכח על ראשית חייו של אברהם", בתוך משה חלמיש ועוד, אברהם אבי האומה, רמת גן תשס"ב, עמ' 50–51.
טז. ר' הסיפור על אברהם והצלָמים והצלתו מן האש, ספר האגדה, כד–כה (מתוך מדרש תנא דבי אליהו ומבראשית רבה).
יז. דברי אלוהים בלבו.
יח. יפנו אל פסל המנהיג ויאשימוהו במעשה. והמסורת גורסת כי אברהם תלה עליו את הכלי שבו ריסק את הפסילים. ויש המפרשים: למען ישובו אל אברהם ודתו לאחר שישתכנעו באפסות הפסילים, אורי רובין.
יט. בכך שהאשמתם את אברהם בשבירתם, אורי רובין.
כ. הדובר הוא האלוהים, אורי רובין.
כא. הקוראן (תרגם מערבית אורי רובין), תל אביב 2005, סורת הנביאים, 21, פסוקים 51–69, עמ' 264–265.
כב. הנוסח מצוי בבראשית רבה (וילנא) פרשת נח פרשה לח, נפתח במלים: תרח עובד צלמים היה...
כג. יגאל ורדי, הפילוסופיה של השיגעון, תל אביב 2009, עמ' 16.
כד. "הדיכוי הנורמטיבי של ון גוך בעזרת הפסיכיאטריה באותה עת, נבע מהצורך של החברה לדכא אדם רגיש ויוצר חדשני שראה טוב, עמוק ורחב יותר מכל הציירים בני זמנו, אשר קיבלו גיבוי מה'קליקות' והתרכזו בצילום המציאות יותר מאשר באימפרסיות הפנימיות שלהם מן הטבע." (יגאל ורדי, הפילוסופיה של השיגעון, תל אביב 2009, עמ' 16).
כה. בראשית יב, ה.
כו. בראשית יב, ז.
כז. בראשית פרק יב, ז.
כח. בראשית יב, ו.
כט. בראשית יב, ח.
ל. בראשית יב, ו.
לא. "אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה'" (בראשית יג, ד).
לב. בראשית יד, יח–כ.
לג. "לא לכוכבים ולמזלות אלא לאל עליון לבדו הוא משרת ועובד כמו אברהם והנלוים אליו" (רד"ק לבראשית יד, יח).
לד. ביטוי לכך: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם" (בראשית יד, כב–כג).
לה. בראשית יב, ו.
לו. ראה לעיל: שלוש פעמים קורא אברם לה', במובן מתפלל, במקומות פומביים.
לז. במידה רבה גם התיישבות האירופים בצפון אמריקה משקפת אפיונים דומים.