קוד: קרבנות תמימים כמשל לאבות התמימים בתנ"ך
סוג: כלל
מאת: חגי הופר
אל:
כך אומר יצחק בדרכו לעקידה ונעיין מעט בדבריו, על רקע שאר האבות:
כל האבות יש להם עניין בתום. על אברהם נאמר - "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית, יז', 1), ומקבילה לו דמות - שאינה יהודית כלל - נח, שעליו נאמר - "נח איש צדיק תמים היה בדרתיו" (בראשית, ו, 9).
על יעקב נאמר - "ויעקב איש תם יושב אהלים" (בראשית, כה', 27), ומקבילה לו דמות - שאף היא לא יהודית - איוב, שעליו נאמר - "איש תם וישר ירא אלוהים וסר מרע" (איוב, א', 8).
יש עוד לבדוק מדוע ההקבלה היא דווקא לדמויות שאינן יהודיות, ואולי כמו רוצה הכתוב לומר לנו, שהתמימות היא תכונה כלל-עולמית, או אף שביהדות ניתן למצוא מיקרוקוסמוס של העולם כולו.
ועוד יש לברר את ההבדל בין תמים ותם - מי מאיתם הוא תמ-ים יותר, אם בכלל (ואגב, יש לשים לב שהמילה תאומים נכתבת לפעמים כ-תמים וזה אכן גם משמעה, שלם שמועתק, וכן, כפי שהזכרנו פעם, יש את המילה תמים באורים והתמים, שבאים דווקא כנגד כשפי העמים האליליים, וכמצווה - "תמים תהיה עם ה' אלוהיך" (דברים, יח', 13)).
ויצחק - מה איתו? עליו לא נאמר דבר זה, וזאת משום שתמימותו נלקחה ממנו בצעירותו במעמד העקידה! ומהי הדמות המקבילה לו? זה השה לעולה, כמקרה אצלו, ככתוב - "שה תמים דכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו" (שמות, יב', 5).
ויש עוד לציין, כי המשיח הנוצרי, ישוע, מתואר כמקבילו של יצחק וכן כשה התמים המועלה לעולה לכפרת החטאים, וכן הוא מתואר כ-'אור לגויים', כנח ואיוב.
ונוסיף - ובמה מקבילים אברהם ונח ויעקב ואיוב? אברהם ונח - ששניהם היו מכונניה של תרבות חדשה, נח - של האנושות לאחר המבול, והוא גם הראשון שקיבל מצוות חדשות כאבר מן החי, ואברהם - של אמונת הייחוד, והוא גם כן קיבל מצוות חדשות כמילה.
יעקב ואיוב - שכמו שאיוב ידוע ביסוריו כך גם יעקב ידוע ביסוריו, כמו שאומרים - 'ביקש יעקב לישב בשלוה - קפץ עליו רגזו של יוסף', וכמו שהוא אומר בסוף ימיו אצל פרעה - "מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם" (בראשית, מז', 9). ועוד הקבלה ביניהם - זה נוסה על-ידי השטן וזה על-ידי עשיו, לבן ולבסוף, בעיקר (שכן זו דמות שמיימים, מפמליה של מעלה) - המלאך במעבר היבוק.
וההבדל בין תמים ותם הוא זה:
התמים הוא שלם, כמו אברהם ונח, שהיו שלמים עם אלהיהם ועל-כן יכלו להתחיל תרבות חדשה מאפס.
והתם
הוא הנאיבי, או התם שבסדר הפסח, ששואל - "מה זאת", הוא לא כל-כך יודע מה
נעשה סביבו, כמו שיעקב מרומה על-ידי לבן וכמו שאיוב מנוסה בלי לדעת זאת
על-ידי השטן.
"מתהלך בתמו צדיק אשרי בניו אחריו" (משלי, כ', 7).
- זה יעקב וזה איוב.
ברצות האל גילה עיניי ואביט נפלאות מתורתו ואראה חכמה וגדולה היא אליי, אז גבר בי הרצון להנחיל ממצאי לכלל.
נכתב בתחילת הפרשה - "זכר תמים יקריבנו" (ויקרא, א', 3) וכן לכל אורך ספר ויקרא מספרים לנו שהקורבן צריך להיות תמים. וכל זאת למה? ננסה להעמיק מעט בנושא.
והנה, נראה, כי כל האבות יש להם עניין בתום:
על אברהם נאמר – "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית, יז', 1), על יעקב נאמר – "ויעקב איש תם יושב אהלים" (בראשית, כה', 27), ורק על יצחק לא נאמר דבר זה, אך שאלתו – "הנה השה והעצים ואיה השה לעולה" (בראשית, כב', 9) היא תמיהה תמימה ביותר. ולמה בכל-זאת לא נאמר עליו תמים? אנו טוענים – שזאת משום שתמימותו נלקחה ממנו בצעירותו במעמד העקידה! (וכן האיל היה בסבך הסבוך, המבטא את הפך הפשטות והתמימות – ערכים להם גם מטיף ר' נחמן מברסלב).
אם נמשיך צעד אחד הלאה מכאן נראה, כי לדמויות האבות יש מקבילות בדמויות אחרות על רקע זה:
לאברהם מקבילה דמותו של נח, שעליו נאמר – "נח איש צדיק תמים היה בדרתיו" (בראשית, ו', 9), ליעקב מקבילה דמותו של איוב, שעליו נאמר – "איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע" (איוב, א', 8), ומהי הדמות המקבילה של יצחק? זהו השה לעולה, המוזכר בפרשתנו ובפעם הראשונה בפסוק המדבר בקורבן פסח – "שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו" (שמות, יב', 5).
ונוסיף – ובמה מקבילים אברהם ונח ויעקב ואיוב?
אברהם ונח – ששניהם היו מכונניה של תרבות חדשה, נח – של האנושות לאחר המבול, והוא גם הראשון שקיבל מצוות חדשות כאבר מן החי, ואברהם – של אמונת הייחוד, והוא גם כן קיבל מצוות חדשות כמילה (שאף היא, אגב, 'אבר מן החי').
יעקב ואיוב – שכמו שאיוב ידוע בייסוריו כך גם יעקב ידוע בייסוריו, כמו שאומרים – 'ביקש יעקב לישב בשלווה – קפץ עליו רגזו של יוסף', וכמו שהוא אומר בסוף ימיו אצל פרעה – "מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם" (בראשית, מז', 9). ועוד הקבלה ביניהם – זה נוסה על-ידי השטן וזה על-ידי עשיו, לבן ולבסוף, בעיקר (שכן זו דמות שמימית, מפמליה של מעלה) – המלאך במעבר היבוק.
עתה, יש עוד לבדוק מדוע ההקבלה היא דווקא לדמויות שאינן יהודיות – נח ואיוב, ואולי כמו רוצה הכתוב לומר לנו, שהתמימות היא תכונה כלל-עולמית, או אף שביהדות ניתן למצוא מיקרוקוסמוס של העולם כולו. ועוד יש לברר את ההבדל בין תמים ותם – מי מאיתם תמ/ים יותר, אם בכלל. וההבדל ביניהם הוא זה: התמים הוא שלם, כמו אברהם ונח, שהיו שלמים עם אלוהיהם ועל-כן יכלו להתחיל תרבות חדשה מאפס. והתם הוא הנאיבי, או התם שבסדר הפסח, ששואל – "מה זאת" (שמות, יג', 14), הוא לא כל-כך יודע מה נעשה סביבו, כמו שיעקב מרומה על-ידי לבן וכמו שאיוב מנוסה על-ידי השטן בלי לדעת זאת.
ואגב, יש לשים לב שהמילה תאומים נכתבת לפעמים כ-תמים, כמו ב – "והיו תאמם מלמטה ויחדו יהיו תמים" (שמות, כו', 24), או ה 'תומם' הזכורים לנו מבטן רבקה (בראשית, כה', 24), וזה אכן גם משמעה, שלם שמועתק. וכן יש את המילה תמים באורים ותמים, שבאים דווקא כנגד כשפי העמים האליליים, וכמצווה – "תמים תהיה עם ה' אלהיך" (דברים, יח', 13).
ולסיכום נאמר, כי – "מתהלך בתמו צדיק אשרי בניו אחריו" (משלי, כ', 7) – זה יעקב וזה איוב (בבנותיו). וזו גם ראיה לכך שכל התנ"ך אחד הוא (וראה סוטה, טו', ע"א: "משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב"), ועל כן – שיש אלוהים שנתנו לנו ברוח הקודש.
ועוד, ביחזקאל יד' מובאים "נח דנאל ואיוב" (14), אשר – "המה בצדקתם ינצלו נפשם", כשדנאל אף הוא חכם עתיק ולאו-דווקא יהודי, והנה בספר דניאל נאמר על הארבעה שנלקחו לבית המלך, כי הם – "ילדים אשר אין בהם כל מאום וטובי מראה ומשכילים בכל חכמה וידעי דעת ומביני מדע ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך וללמדם ספר ולשון כשדים" (א', 4). אין-מום הוא גם אפיון של הקורבן. ואולי גם גוב האריות מזכיר במשהו את העקידה. (וכן גם בהמשך החלק הזה ביחזקאל – יד', 12 – טז', 63 – חוזר מוטיב התמימות: על עץ הגפן בטו', 5 נכתב – "הנה בהיותו תמים לא יעשה למלאכה", ועל ירושלים בטז', 14 נכתב – "ויצא לך שם בגוים ביפיך כי כליל הוא").
דבר אחר, כתוב - "ואת הפסחים ואת העורים שנאו (שנאי קרי) נפש דוד על כן יאמרו עור ופסח לא יבוא אל הבית", וזהו באיזור בית המקדש. אם כך נראה, הגם שלא על-פי פשט הכתובים וגם נגד הצו החברתי של הכבוד והשוויון לנכים, כי הנכים מודרים מן הקודש ואף שנאה מוזכרת כאן. אך כנגד זאת ישנה גם הדוגמא של משה, שהיה "ערל שפתיים" (שמות, ו', 12) ואף-על-פי-כן נכנס אל הקודש כפי שאיש לא נכנס לפניו ואחריו.
ומדוע יצחק הוא הקורבן האולטימטיבי מכל האבות, אף שגם הם מוקבלים לקורבן בתמימותם, ומלבד העניין הברור שיש ליצחק בקורבניות? מקור יפה לכך אנו מוצאים בגמרא, מסכת שבת, דף ס"ט, עמוד א', המובא פה בתרגום עדין שטיינזלץ, והוא יכוון אותנו להבין טוב יותר את מושג 'זכות אבות', שדומה לעיקרון המכפר של הקורבן:
"אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מהו שנאמר "כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך" (ישעיה, סג', טז'). לעתיד לבוא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: בניך חטאו לי. אמר לפניו: רבונו של עולם אם כן ימחו על קדושת שמך. אמר ה': אומר לו ליעקב שהיה לו צער גידול בנים, אולי יבקש רחמים עליהם. אמר לו ליעקב: בניך חטאו. אמר לפניו: רבונו של עולם יימחו על קדושת שמך. אמר הקדוש ברוך הוא לא בזקנים טעם ולא בצעירים עצה (שגם אברהם וגם יעקב אינן יודעים לענות כראוי). אמר לו ליצחק: בניך חטאו לי. אמר לפניו: רבונו של עולם וכי בני הם ולא בניך?! הלוא בשעה שהקדימו לפניך 'נעשה' ל'נשמע' קראת להם "בני בכורי ישראל" (שמות, ד', כב') עכשיו שחטאו בני הם ולא בניך?! ועוד, כמה בעצם חטאו? כמה שנותיו של אדם - שבעים שנה. הוצא עשרים ראשונות שאינך מעניש עליהן (שבדיני שמים אין עונשים אלא מגיל עשרים ומעלה). נשארו להן חמישים שנה. הסר עשרים וחמש של לילות נשארו עשרים וחמש. הסר שתים עשרה וחצי של תפילה ואכילה ובית כסא נשארו שתים עשרה וחצי. אם אתה סובל את כולם (ויכול לסלוח עוון של שנים אלה) - מוטב, ואם לאו - חצי עליך וחצי עלי. ואם תמצא לומר כולם עלי - הרי הקרבתי את עצמי לפניך (וראוי שתמחול בזכותי להם). פתחו ישראל ואמרו: אתה אבינו (כלומר, רק יצחק הוא המסנגר על ישראל). אמר להם יצחק: עד שאתם מקלסים לי קלסו לקודשא בריך הוא, ומראה להם יצחק את הקדוש ברוך הוא בעיניהם. מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים "אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך"".