פרשת ויצא - לאה ורחל, מציאות וחלום

קוד: לאה ורחל, מציאות וחלום בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: מוטי לקסמן

אל:

פרשת ויצא: לאה ורחל, מציאות וחלום / מוטי לקסמן 

פרשת "וַיֵּצֵא" נפתחת במנוסת יעקב מאימת עשו אחיו, בהתאם לתכנית אמו רבקה: "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (ברא' כח, י). אלוהים מתגלה ליעקב בראשית הפרשה "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (ברא' טז, יב). גם בחתימתה מתואר מפגש של יעקב עם מלאכי אלוהים: "וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם" (ברא' לב, ב–ג). בין שני מפגשים אלה אנו קוראים על נישואיו של יעקב, על ילדיו ועל רכושו כי רב. הפעם נפנה את תשומת הלב לשתי הנשים הבולטות בפרשה זו, האחיות לאה ורחל. תיאור מרקם יחסים בין אחים אינו חידוש בתורה [1]. החידוש הוא בתיאור שתי אחיות, תיאור שכמעט ואין חזרה עליו בכל המקרא. ההתייחסות הראשונה אליהן היא חיצונית: "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה" (ברא' כט, יז). המקרא מתאר את לאה ואת רחל באופן שונה, נתחיל בהצגת פרשנויות לכך. "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת" מעלה הבנות פרשניות שונות. מצד אחד מובן תיאור זה כמבטא עצבות: "רכות ממש, ולא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה, שהיתה שומעת על פרשת דרכים בני אדם שהיו אומרים: שני בנים יש לה לרבקה, שתי בנות יש לו ללבן, גדולה לגדול וקטנה לקטן, והיתה יושבת על פרשת דרכים ומשאלת: גדול מה מעשיו? איש רע הוא מלסטם בריות, קטן מה מעשיו? 'איש תם יושב אוהלים', והייתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה" (בבלי, בבא בתרא קכג, א). יונתן ורש"י מקבלים פרשנות זו [2]. מצד שני יש הרואים בביטוי זה ציון ליופי: "נאות יפות" (אונקלוס לפסוק); כך גם רס"ג ורשב"ם [3]. הנצי"ב מרחיב באותו מובן: "הכוונה שהיו נאות, אבל מפני רכותן לא היתה יכולה לרעות בצאן, משום שאור השמש היה מזיק להן" [4]. "וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה" תיאור זה מובן כלשונו, כך מפרשים יונתן, רשב"ם וגם ראב"ע [5]. כלומר אין כאן הבנה של אחות יפה מול אחות כעורה. רחל זוכה באהבה: "וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל [...] וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ [...] וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה" (ברא' כט, יח...כ...ל). האם היא מגלה אהבה? לאה "זוכה" בשנאה: "וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה [...] וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי" (שם, לא...לג). היא נכספת לאהבה: "וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי" (שם, לב). האם לאה משדרת שנאה, ואולי קנאה? נחזור על השאלה: האם האהובה מגלה אהבה והאם השנואה מגלה שנאה? לא, לא בא' רבתי. רחל האהובה, היא המבטאת קנאה: "וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ" (ברא' ל, א1). רחל אינה מסתפקת בקנאה היא באה בטרוניה ובתואנה אל האיש שלה, אל יעקב" "וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (שם, א2). גם בלדת שפחתה בלהה בנים ליעקב, רחל אינה מעדנת את לשונה: "וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי [...] וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי" (שם, ו...ח). ובעזוב יעקב, נשותיו ובניו את מתחם לבן, רחל היא השולחת את ידה בגניבה: "וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ" (ברא' לא, יט); ואינה חוששת לשקר לאביה: "וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת הַתְּרָפִים" (שם, לה); ובכך מעוררת תחושה קשה מצד האיש שלה, יעקב, כלפי אביה, לבן: "וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן" (שם, לו). לאה, השנואה, כמהה לאהבה (ומי לא?) אך אינה מרירה! רואה בלדת בניה פיצוי על מצבה: "כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן" (ברא' כט, לג); מבטאת תקווה רבה: "עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים" (שם, לד); אף שמחה: "זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב הַפַּעַם" (שם, כ) ובמקום טענות היא מודה לאלוהים: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'" (שם, לה). שתי נשים, שתי אחיות. המעניין הוא שבכתובים שונים כאשר מתייחסים לשתי האחיות מקדימים את רחל ללאה, למשל: "וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ" (ברא' לא, יד); "מאן נשים שבאהל? שרה, רבקה, רחל ולאה" (בבלי, נזיר כג, ב). "כשאנו מדברים על האמהות ההתייחסות המרכזית היא כמובן כלפי רחל ולאה" [6]; יתר-על-כן, במסורת יש לרחל מקום מיוחד ביותר: "ורחל עקרה, רחל היתה עיקרו של בית, [...] לפי שכל הדברים תלוין ברחל לפיכך נקראו ישראל על שמה "רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ" (ירמיה לא, יד); ולא סוף דבר לשמה אלא לשם בנה "אוּלַי יֶחֱנַן ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף" (עמוס ה, טו), ולא סוף דבר לשם בנה אלא לשם בן בנה, שנאמר "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם" (ירמיה לא, יט) (בראשית רבה פרשה עא ד"ה ב). נשאלת השאלה מדוע זכתה רחל למקום מיוחד בין אמהות? מדוע היא, היא הנושאת קינה על צרות העם אבל גם תקווה בכנפיה? מדוע רחל ולא לאה? לא לכל שאלה יש תשובה ברורה וחד-משמעית. אני מציע את ההבנה הבאה: רחל יפה, רחל מוחלפת על ידי האב באחותה בליל כלולותיה. רחל עקרה, רחל מתה בלדת בנה השני, ואינה נקברת בקבר האבות, אלא בדרך, "וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם" (ברא' לה, יט). רחל אף-פעם לא בתלם, לא בנתיב המסודר והערוך. ללאה עיניים רכות, היא תופסת את מקום הכלה בליל הכלולות של אחותה. לאה היא ולדנית, אינה מתאוננת ומגדלת בנים הרבה. היא קבורה באחוזה המשפחתית: "בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה [...] וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה" (ברא' מט, ל–לא). לאה היא האישה המעשית, המציאותית, היא נעה בתלם, לפי הכללים. מול המציאות, מול הצפוי והמקובל, רחל היא הדמות הנכספת, הבלתי מושגת. האישה שחולמים עליה ורוצים בה, אבל במלואה היא אף פעם לא מושגת, היא נשארת תמיד בדרך... ואולי זה טעם נוסף לתפיסתה במסורת היהודית כאם של העם כולו. תקווה, ציפייה, חלום הם תמיד מעניינים ומעוררים יותר ממהלך שגרתי של יום ועוד יום ועוד יום... ומאטעלע אומר: בלי תקווה וחלום, חסר טעם בחיים, זה נכון. אבל מי שרק מרחף וחולם מי שרק מצפה נשאר בדרך, לעתים אפילו פעור-פה. <><><><><>

מקורות [1] קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו. [2] "ועיני לאה היו דומעות (מפרישות מוגלה) שבכתה וביקשה מלפני יי שלא ייעד לה לעשו הרשע" (יונתן לפסוק); "שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו ובוכה שהיו הכל אומרים שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן" (רש"י לפסוק). [3] "נאות, עדינות" (רס"ג); "נאות" (רשב"ם לפסוק). [4] על-פי יהודה קיל, ספר בראשית כרך ב, ירושלים תש"ס, עמ' שלד. [5] "ורחל היתה נאה בתואר ויפה במראה" (יונתן לפסוק); "כמו במחוגה יתארהו. דפוס החוטם והמצח והפה והלחיים" (רשב"ם לפסוק); "כל אבר כעין והאף והפה יפה, ומראה הכל יפה" (ראב"ע לפסוק). [6] "רחל ולאה", הרב שמעון אור, אתר www.kipa.co.il.