כידוע, ביהדות ישנן מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו.
רק האדם ששומר על שני הסוגים הוא אדם כשר ושלם (כפי שנאמר על יעקב אחרי-כן).
מי ששומר רק על מצוות שבין אדם לחברו יש לו סכנה של חנופה, מלבד הדבר שחסר לו משהו לנפשו.
מי ששומר רק על מצוות שבין אדם למקום יש לו סכנה של קנאות אוטיסטית וגם לו חסר דבר מה בנפשו.
למעשה, שני סוגים אלה משלימים אחד את השני עד שאי-אפשר לאחד בלי השני.
וכך משתמע מהפסוק:
בראשית לב29:
"ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל".
כביכול, מדוע הוא מזכיר אנשים? הרי שריה עם אלוהים היא דבר גדול יותר ומכליל את השני. אלא ששריה עם אנשים היא סוגה בפני עצמה, כאמור.
וכן מופיע בפסוקים המקבילים:
שמואל א ב26:
"והנער שמואל הלך וגדל וטוב גם עם ה' וגם עם אנשים".
משלי ג4:
"ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם".
ואגב, נאמר:
בראשית לג18:
"ויבא יעקב שלם", ומפרשים שלם בגופו בממונו ובתורתו. ניתן להוסיף אף ובעיקר במידותיו.
והנה, בפרק הבא, במעשה דינה
,
נאמר:
בראשית לד21:
"האנשים האלה שלמים הם אתנו", ושם הם לא היו באמת שלמים.
לעניין זה ברצוני להעיר, כי זוהי דוגמא מובהקת לדעתי לנטייה של התורה לעשות שימוש שני באותה המילה במקומות סמוכים. זאת אם שלם אינה שם של עיר. ואם כך, זו יכולה להיות ראייה לכך שלא מדובר בשני מקורות שונים, כטענה אחת מתוך ביקורת המקרא. או שיד העורך הייתה בדבר.