משהו על "וישלח"

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

1. בתחילה חשבתי לכתוב זאת:

[הפעם אצטט את עצמי – הערה שכתבתי למאמר ישן שלי]

משהו לפרשת וישלח.

בפרשה זו יעקב הופך לישראל.

זו דרשה ידועה וכנראה גם אני כבר כתבתי על כך: העקוב=העקום (והיה העקוב למישור, עקוב מכל הלב), הופך לישר שב-ישר-אל (סטרייט-פורוורד), וישר יש גם בישורון, עוד שם לישראל.

והנה, שתי התכונות האלה כה אופייניות לישראל היום: העקוב הוא ה"תחמנות" ואילו הישר הוא ה"דוגרי", שלעיתים הופך אף ל"חוצפה" – תכונות כל-ישראליות, המילה חוצפה למשל ידועה אף בארה"ב.

זוהי אחדות ההפכים: מתוך התחמנות צצה הדוגריות כאנטיתזה, בעוד עמים אחרים פועלים במישור אחר לגמרי. זהו ציר הישראליות, אפשר לומר. והאתגר שלנו, או התיקון, הוא לפנות יותר ויותר לכיוון היושר.

 

2. אך לבסוף החלטתי להתאמץ קצת יותר ולנסות לחדש, הנה:

בפרשת וישלח ישנו הסיפור הידוע של מאבק יעקב עם האיש-המלאך. בסופו של המאבק יעקב אוחז במלאך ולא מסכים לשחררו עד אשר יברכו – והוא אכן עושה זאת, וקורא את שמו ישראל.

כשחשבתי על כך (וניסיתי להעלות משהו מקורי) עלה בדעתי שזה יכול להיות תיאור מוצלח של כל ריב: זה מכה בזה וזה מכה את זה, א' מעליב את ב' ועל כן ב' מעליב את א'. כיצד אפשר להימנע ממעגל-קסמים זה וכיצד ניתן לצאת ממנו? התשובה שאני מוצא בתיאור למעלה היא פשוטה: ברך! יריבך לא יעזוב אותך עד אשר תברכו ומשעה שתברכו שוב לא תהיה לו סיבה לריב עמך. גם מבלי לקבל את הפרקטיקה הנוצרית השנויה במחלוקת בדבר הגשת הלחי השנייה, או כנאמר שם "אהבו את אויביכם", הרי שבכל אופן אני רואה כאן עצה להפסקת הריב והמחלוקת.

דבר דומה אמרו חז"ל:

"אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר; "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה", אל תקרי בְּסוּפָה, אלא בְּסוֹפָהּ".

– מסכת קידושין דף ל', עמ' ב'.

בימים כמו שלנו, של הקצנת הביטויים והמאבקים, בעיקר באמצעי המדיה השונים (ואני משתתף בפורום מסוים הפועל להפחתתם), אני רואה תועלת רבה בעצה זו.

שבת שלום!