האם התנ"ך מתנגד לאוננות?

קוד: האם התנ"ך מתנגד לאוננות? בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: חגי הופר

אל:

האם התנ"ך מתנגד לאוננות?
ידוע הפסוק הזה:
בראשית לח9: "וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו"
מכאן המילה אוננות, אף על פי שאונן ביצע בעצם משגל נסוג. והדבר היה רע בעיני ה' והוא המיתו.
אך אפשר להבין שמה שרע כאן הוא סירובו להקים זרע לאחיו ולא סתם הוצאת זרעו לבטלה, כך שאין ללמוד ממקור זה. ומקור אחר ברור אין. מה כן יש? יש טומאת מי שיש לו מקרה לילה במחנה במלחמה:
דברים כג11: "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה"
ואולי לא רק במחנה מלחמה, שכן מצאנו בשאול, שאומר על דוד, שלא בא לסעודה:
שמואל א כ26: "ולא דבר שאול מאומה ביום ההוא כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור"
אך הרי אין איסור להיטמא. ובכל אופן נראה כי לפי דעת המקרא זה לא מומלץ. גם בדתות המזרח לא ממליצים על הוצאת זרע וזאת מהטעם של אגירת האנרגיה המינית. על כל פנים על חלום נראה שאין לחייב אדם.
ואולם, אפשר שגישת התנ"ך מחמירה עוד יותר ורואה כבר באקט המיני הרגיל טעם לפגם, שכן נכתב:
תהלים נא7: "הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי"
יתכן שמדובר פה על עוון מסוים, אך נראה יותר שמדובר על כל אקט מיני, שיש בו מעין העוון והחטא. והמילה ייחום מכאן באה, אף כי פה משמעותה שונה ממשמעותה בימינו כנראה. יתכן שהמקור לכל ההסתכלות הזו הוא חטא עץ הדעת, שהרי למילה דעת יש גם משמעות מינית וכן נאמר שלאחר אכילת פריו החלו אדם וחווה להתבייש זה מזה.
לסיכום, לי נראה שההסתייגות הדתית ממעשה האוננות – כולל כל האיומים והתיקונים המתלווים לכך – אינה אלא המשכה של הרתיעה ממין, שמצויה כבר בתנ"ך.