פרשת וַיִּגַּשׁ: נאום יהודה, ובכל-זאת תמיהה, תשס"ט / מוטי לקסמן
פרשת השבוע, פרשת וַיִּגַּשׁ, נפתחת בתנועה ובדיבור: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר: בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ, כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה" (בר' מד, יח).
יהודה מתחיל להגיד.
האומנם אלה מילות הפתיחה?
עיון בפסוקים האחרונים של פרשת השבוע הקודמת, פרשת מִקֵּץ, מלמד אותנו שלא כך הוא הדבר.
ניזכר, לאחר דברי יהודה אל האב, יעקב-ישראל, מסכים הלה לשלוח גם את בנימין למצרים כדי להביא תבואה [1]. בהתפתחות זו, נוקט המספר המקראי בשם כללי לתגובות ולאמירות האחים: "וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים", "וַיָּקֻמוּ וַיֵּרְדוּ מִצְרַיִם וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יוֹסֵף", "וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים", "וַיֹּאמְרוּ", "וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם", "וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם" וכן הלאה [2]. כך גם בסעודה שיוסף מצווה להכין להם ואף בשילוחם, לכאורה, חזרה לכנען [3]. אמרנו לכאורה, כי יוסף אינו מתכוון שילכו. בשלב זה יוסף ממשיך בהתנכרות לאחיו ואף מאשים אותם בגניבת גביעו האישי העשוי כסף [4].
אפילו בתחילת תנועת האחים חזרה לעיר המלוכה, עדיין נותר השם הקיבוצי [5].
אבל, בהתקרבם לארמון, מפנה המספר המקראי את תשומת לבנו ליהודה באופן ברור: "וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף" (בראשית מד, יד). ולאחר שיוסף מאשים אותם: "וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי (שם, טו). חוזר שוב יהודה להיות הדובר היחיד. יהודה אינו מנסה להצטדק הוא לוקח אחריות, בשם כל האחים, ומוכן, שוב בשם כולם, לשאת בעונש [6]. יוסף ממשיך את עמדת ההתנכרות ודוחה את רעיון העונש הקיבוצי [7]. יהודה מבין שהוא עומד בסכנה לחזור אל אביו ללא בנימין, והלא הוא התחייב לשובו בריא ושלם [8]. יהודה מתקרב אל יוסף ונוקט בדרך אחרת.
במקום ביטוי של עמידה איתנה עם לקיחת אחריות, עובר יהודה לנימה שיש בה פריטה על נימי הרגש, גם תחינה. זו מתכונת אופיינית לאדם המעלה בקשה משליט חזק.
נעיין, אפוא, בדברי יהודה.
שלב זה בדברי יהודה נפתח בצמצום המרחק הפיזי בינו לבין יוסף: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה".
צמצום המרחק בא כדי לבטא את הפער הנראה בין המבקש לשומע: "וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה" (בראשית מד, יח).
עַבְדְּךָ מבקש את רחמי אֲדֹנִי.
יוסף אינו מגיב, ויהודה ממשיך בתיאור רגשני של המפגש הקודם בין האחים ליוסף. תיאור זה עושה שימוש ב"אב" חמש פעמים וב"אח" או ב"ילד" ארבע פעמים. כלומר, דברי יהודה באים לעורר רגש חמלה על הילד שנותר בלא אח ועל האב הישיש, שיש סכנה לחייו אם הבן הנותר יילקח ממנו [9].
יהודה ממשיך ועובר לתיאור השיחה עם האב בכנען. בתיאור זה מבוטא הקשר החזק בין האב לילד הזקונים כולל גם אזכור, ללא פירוט של "היעלמות" האח היחיד של ילד הזקונים. שוב, הדברים באים לעורר חמלה של השליט לאב ישיש "ששיכל" בן [10].
לסיום מעלה יהודה את מצבו האישי כערב להחזרת הבן הקטן, בנימין, אל האב ישראל: "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים" (בראשית מד, לב).
יהודה מציע שהוא עצמו ייכלא, והבן הצעיר, בנימין יחזור עם אחיו לכנען: וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו" (שם, לג) [11].
לסיום מעלה יהודה את מצבו האישי הקשה במצב שנוצר: "כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי" (שם, לד).
ובכן, דבריו של יהודה נימתם רגשית כדי לעורר חמלה בשליט, אבל הם כוללים גם ביטוי של אחריות ונכונות לשלם את המחיר.
יוסף נרעש מן הדברים ומתוודע אל אחיו ברגשנות רבה הכוללת גם בכי חזק [12]. תגובה שחוזרת על ביטוי רגשני קודם בבכי במפגש הראשון עם בנימין [13].
יוסף יודע מי הדובר אליו, האם גם יהודה יודע, משער, חש שהעומד מעליו הוא האח שנמכר?
במקרא אין תשובה על כך.
עם-זאת, האחים חשים שההתנהגות כלפיהם אינם כמו לשאר האנשים הבאים לקנות תבואה [14], האם יש בכך רמז?
איני יודע, אבל נשאל אחרת: אילו יוסף לא היה יודע שאלה אחיו האם דבריו הרגשניים של יהודה היו מעוררים בו חמלה?
הכתוב בפרשת השבוע אינו מעלה אפשרות של תשובה חיובית על-כך. להיפך, יוסף, בגבור הרעב, אינו נרתע מהפיכת כל תושבי מצרים לחסרי קרקע שעוברת להיות רכושו של פרעה [15].
יש להניח שהיו לא מעט נזקקים במצרים בשנות הרעב, אין אף סיפור על נכונות יוסף לבוא לקראתם.
כלומר, דברי יהודה משקפים אם לא ידיעה, אולי תחושה אינטואיטיבית שנוסח דבריו הרגשני ומעורר החמלה הוא אופן הביטוי המתאים ביותר בנסיבות האלה.
האם זה מפליא?
האם לא קרה לך אי-פעם שדברים שיצאו מפיך התאימו לנסיבות מסוימות באופן ההולם ביותר, למרות שלא הייתה ידיעה הכרתית, שאכן כך הוא?
ומאטעלע אומר:
ידע, הכרה, מדע
הם דברים חשובים ביותר
אבל, אין הם סותרים
גם לא מונעים
פעילות על-פי אינטואיציה
ותחושה שיש בה אמת.
הארות ומראה מקום
[1] בראשית מג, ב–יד.
[2] שם, טו–לד.
[3] בראשית מד, א–ג.
[4] שם, ד–יג.
[5] שם, יג.
[6] "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה: מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי, מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק? הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ" (שם, טז).
[7] אם-כי במפגש הראשון בין יוסף לאחיו מפעיל יוסף, בשלב הראשון, עונש קיבוצי ושם במעצר לשלושה ימים את כל האחים (בראשית מב, יד–יז). האם זה ביטוי ספונטני לכעס או אפילו לנקם מצד יוסף כלפי האחים? איני יודע, אבל כדאי לחשוב על כך...
[8] "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים" (בראשית מג, ט).
[9] "אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח: וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ: וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו: וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת: וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי" (בראשית מד, יט–כג).
[10] "וַיְהִי כִּי עָלִינוּ אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וַנַּגֶּד לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִי: וַיֹּאמֶר אָבִינוּ שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל:
וַנֹּאמֶר לֹא נוּכַל לָרֶדֶת אִם יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ כִּי לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ: וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי: וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה: וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה: וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ:
(לא) וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה" (שם, כד–לא).
11] דברי יהודה אינם משקפים בדיוק רב את מהלך העניינים המתואר בם, כולל השיחה הקודמת עם יוסף. דבריו מותאמים לנסיבות הנוכחיות. בכל-אופן, הפער בין דברי יהודה לתיאור מהלך העניינים נדון ב פרשת ויגש: מנהיגות ואחריות, תשס"ח באתר: http://www.notes.co.il/moti
[12] "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה" (בראשית מה, א–ד).
[13] "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי: וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה: וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם" (בראשית מג, כט–לא).
[14] בראשית מב, כא–כב, כז–כח); מג, לג–לד).
[15] "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה: וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם" (בראשית מז, כג–גד).