יוסף והמהפכה החקלאית

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

סיפור אחד:

בפרשתנו, פרשת ויגש, מסופר כי יוסף כלכל את בני מצרים ולקח מס למלך חמישית מהתבואה, וכך הפך את בני מצרים בעצם ל"עבדים לפרעה". חוק זה לא תקף לכהנים. כמו כן, הוא העביר אותם לערים:

בראשית מז:

יג וְלֶחֶם אֵין בְּכָל-הָאָרֶץ, כִּי-כָבֵד הָרָעָב מְאֹד; וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם, וְאֶרֶץ כְּנַעַן, מִפְּנֵי, הָרָעָב.  יד וַיְלַקֵּט יוֹסֵף, אֶת-כָּל-הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן, בַּשֶּׁבֶר, אֲשֶׁר-הֵם שֹׁבְרִים; וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-הַכֶּסֶף, בֵּיתָה פַרְעֹה.  טו וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף, מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ כָל-מִצְרַיִם אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה-לָּנוּ לֶחֶם, וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ:  כִּי אָפֵס, כָּסֶף.  טז וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם, וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם--אִם-אָפֵס, כָּסֶף.  יז וַיָּבִיאוּ אֶת-מִקְנֵיהֶם, אֶל-יוֹסֵף, וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר, וּבַחֲמֹרִים; וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל-מִקְנֵהֶם, בַּשָּׁנָה הַהִוא.  יח וַתִּתֹּם, הַשָּׁנָה הַהִוא, וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא-נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי, כִּי אִם-תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל-אֲדֹנִי:  לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי, בִּלְתִּי אִם-גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ.  יט לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ, גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ--קְנֵה-אֹתָנוּ וְאֶת-אַדְמָתֵנוּ, בַּלָּחֶם; וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ, עֲבָדִים לְפַרְעֹה, וְתֶן-זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם.  כ וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת-כָּל-אַדְמַת מִצְרַיִם, לְפַרְעֹה, כִּי-מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ, כִּי-חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב; וַתְּהִי הָאָרֶץ, לְפַרְעֹה.  כא וְאֶת-הָעָם--הֶעֱבִיר אֹתוֹ, לֶעָרִים :  מִקְצֵה גְבוּל-מִצְרַיִם, וְעַד-קָצֵהוּ.  כב רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים, לֹא קָנָה:  כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה, וְאָכְלוּ אֶת-חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה--עַל-כֵּן, לֹא מָכְרוּ אֶת-אַדְמָתָם.  כג וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-הָעָם, הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת-אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה; הֵא-לָכֶם זֶרַע, וּזְרַעְתֶּם אֶת-הָאֲדָמָה.  כד וְהָיָה, בַּתְּבוּאֹת, וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית, לְפַרְעֹה ; וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם, וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם--וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם.  כה וַיֹּאמְרוּ, הֶחֱיִתָנוּ; נִמְצָא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי, וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה.  כו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד-הַיּוֹם הַזֶּה עַל-אַדְמַת מִצְרַיִם, לְפַרְעֹה--לַחֹמֶשׁ:  רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים, לְבַדָּם--לֹא הָיְתָה, לְפַרְעֹה. 

 

סיפור שני:

ד"ר יובל נוח הררי – במה שסוכם אח"כ בספרו "קיצור תולדות האנושות" – מספר על המהפכה החקלאית – שנייה למהפכות האנושיות, לאחר הלשונית ולפני התעשייתית. הוא אומר כי בניגוד ללקטים הציידים, שדאגו כל יום לאותו היום ולא יכלו לאכסן מזון לזמן רב, הרי שעם תחילת החקלאות האדם התחיל לתכנן לטווח רחוק. קודם כל, בגלל שהדבר התאפשר סוף-סוף, ודבר שני, בגלל שלעולם אינך יכול לדעת איזו צרה תתרגש לבוא, אם בצורת או פגיעת מזיקים ביבול, ולכן אתה צריך להתכונן לכל צרה שלא תבוא.

באופן זה נוצר מושג העודף. החקלאים ייצרו מזון מעבר לצרכיהם, רק ליתר ביטחון. במקביל, יחידות האוכלוסיה התחילו לגדול, תחילה לערים גדולות, אח"כ למדינות, ולבסוף לאימפריות. גם דבר זה לא היה אפשרי אצל הלקטים הציידים. וכאן גם התחיל מושג העושר. שהרי לכל מדינה גדולה כזו צריך שיהיה מלך ואצולה, השולטים בעם, ואלו התכלכלו בדיוק באותו עודף שייצר העם, על-ידי הטלת מיסים.

במקביל לכל אלה, הררי מדבר על נחיצותם של מיתוסים משותפים בשלב זה, שיאחדו את העם ויצדיקו את המעמדות.

ראו כאן:

https://www.youtube.com/watch?v=jgQhBiSzy70&list=PLfc2WtGuVPdkttOusnxyX6syabqOm5ZNA

 

ועתה, האין שני הסיפורים האלה דומים מאוד?

כאן, אצל יוסף, יש מס על חמישית מהיבול ושיעבוד העם, וכן במהפכה החקלאית.

כאן, התקבצות בערים, וכן במהפכה החקלאית.

ואפילו – כאן, מעמד כהונה, שבודאי היה אחראי על יצירת המיתוסים והדת, וכן במהפכה החקלאית.

הדמיון בין הסיפורים, כמדומני, מדבר בעד עצמו.